אורפיזם (אמנות)
האורפיזם, או קוביזם אורפי, הוא זרם באמנות המודרנית שנולד כהתפתחות של הקוביזם. המונח נטבע בשנת 1912 על ידי המשורר הצרפתי גיום אפולינר, ותיאר מגמה שהתמקדה בהפשטה טהורה ובשימוש בצבעים עזים, בהשפעת הפוביזם, כתביהם התאורטיים של פול סיניאק ושארל אנרי, וכן מחקריו של כימאי הצבעים מישל אז'ן שברול. זרם זה נתפס כאחת החוליות המרכזיות במעבר מקוביזם לאמנות מופשטת, ונחשב לפרי יצירתם של פרנטישק קופקה, רובר דלונה וסוניה דלונה - שהשיבו את הצבעוניות אל שדה האמנות בזמן שלביה המונוכרומטיים של הקוביזם.[1] עם זאת, משמעותו של המונח "אורפיזם" לא הייתה ברורה בעת שטבע אפולינר את השם, ונותרה מעורפלת במידה מסוימת גם בהמשך.[2]
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]האורפיסטים צמחו מתוך הקוביזם, אך נטו לעבר הפשטה לירית טהורה. הם ראו באמנות מיזוג של תחושה וצבע. מתוך עיסוק בתחושת החוויה החזותית, הם החלו לעיתים בדימויים ניתנים לזיהוי אך עיבדו אותם למבנים מופשטים. מטרת האורפיזם הייתה להתרחק מתוכן מזוהה, ולהתמקד באופן בלעדי בצורה ובצבע. התנועה שאפה גם לאידיאלים של סימולטאניזם – מצב של קיום אינסופי שבו כל האלמנטים מקושרים זה בזה ומשפיעים זה על זה.
תורת הצבע של הנאו-אימפרסיוניסטים, שהתבססה על פירוק האור הספקטרלי, כפי שפותחה על ידי פול סיניאק ושארל אנרי, מילאה תפקיד מרכזי בהתפתחות האורפיזם. רובר דלונה, אלבר גלז וג'ינו סבריני הכירו את אנרי אישית. אנרי, שהיה מתמטיקאי, ממציא ואסתטיקן, היה חבר קרוב של סופרי הסימבוליזם פליקס פנה ואוגוסט קאאן, והכיר גם את סרה, סיניאק ופיסארו, אותם פגש בתערוכה האימפרסיוניסטית האחרונה בשנת 1886. אנרי הכניס לאמנות תיאוריה רגשית-אסוציאטיבית, שהשפיעה על הנאו-אימפרסיוניסטים. הוא וסרה סברו כי המרכיבים הבסיסיים של האמנות – קו, צבע וצורה – יכולים להתקיים באופן עצמאי או בשילוב, בהתאם לכוונת האמן. "סרה יודע היטב," כתב פנה בשנת 1889, "שהקו, מעבר למשמעותו הגאוגרפית, נושא ערך מופשט מדיד" – בנוסף לחלקיקי הצבע ולקשר בינם לבין התחושות שמעוררים בצופה. תיאוריה זו השפיעה לאורך זמן על יצירתו של דלונה. הנאו-אימפרסיוניסטים הצליחו לבסס בסיס מדעי אובייקטיבי לציוריהם בתחום התאוריה של האור, גם אם לא לגמרי בתחום הפיגמנטים. הקוביסטים אימצו חלק מהעקרונות הללו בשימוש בצבע, צורה ודינמיקה.
הסימבוליסטים ראו באורפאוס מן המיתולוגיה היוונית את התגלמות האמן האידיאלי. בשנת 1907 כתב גיום אפולינר את Bestiaire ou cortège d'Orphée, שבו הציג את אורפאוס כדמות מיסטית של משורר ואמן, בהתאם להשקפת עולמם של הסימבוליסטים. "קול האור" שהוזכר בשיריו של אפולינר שימש מטפורה לחוויות פנימיות עמוקות.[3][4]
בני הזוג דלונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
רובר דלונה ואשתו סוניה טרק דלונה נותרו הדמויות המרכזיות בתנועת האורפיזם. יצירותיהם המוקדמות התמקדו בצבעוניות פוביסטית, ולעיתים נטו להפשטה - למשל, הנערה הפינית (1907) של סוניה, שהתבססה על צבעים טהורים, ו-"נוף עם דיסק" (1906) של רובר, שהשתמש בצבע ובמשיחות מכחול דמויות פסיפס, בהשפעת ז'אן מצינגר, שגם הוא היה אז נאו-אימפרסיוניסט (עם מרכיבים ברורים של דיוויזיוניזם ופוביזם).
דלונה ניתק את קשריו עם הקוביזם באופן רשמי בשנת 1912, כשהאשים את פיקאסו בהגבלת פלטת הצבעים של טבעי הדומם שלו לגוונים עמומים וסגפניים של חום ואפור, ובשימור עקבות של דימויים פיגורטיביים.
למרות שהאורפיזם למעשה התפרק עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, שני ציירים אמריקאים — פטריק הנרי ברוס וארתור בורדט פרוסט הבן, תלמידיו של רובר דלונה - המשיכו לפתח סגנון אמנות דומה החל מ-1912. הסינכרומיסטים מורגן ראסל וסטנטון מקדונלד-רייט אף חיברו מניפסטים משל עצמם, בניסיון לבדל את גישתם מהאורפיזם של בני הזוג דלונה.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אורפיזם, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ Tate, Orphism, Tate (באנגלית בריטית)
- ↑ The Collection | MoMA, The Museum of Modern Art (באנגלית)
- ↑ Tate, Simultanism, Tate (באנגלית בריטית)
- ↑ Robert Herbert, 1968, Neo-Impressionism, The Solomon R. Guggenheim Foundation, New York
