אייב אטל
.jpg) | |
| לידה |
22 בפברואר 1883 סן פרנסיסקו, קליפורניה |
|---|---|
| פטירה |
7 בפברואר 1970 (בגיל 86) ניו פאלץ, ניו יורק |
| מידע כללי | |
| מדינה |
 ארצות הברית |
| גובה | 1.63 מטר |
| ספורט | |
| ענף ספורט | איגרוף |
| משקל נוצה | |
| תקופת הפעילות | 1900–1917 (כ־17 שנים) |
| כניסה להיכל התהילה |
יד לאיש הספורט היהודי (1983) |
| הישגים | |
| דירוג שיא | אלוף העולם במשקל נוצה (1903–1906), (1906-1912) |
אברהם וושינגטון "אייב" אטל (אנגלית: Abraham Washington "Abe" Attell; 22 בפברואר 1883 – 7 בפברואר 1970), היה מתאגרף אמריקאי-יהודי. אלוף העולם באגרוף במשקל נוצה במשך שש שנים רצופות, בין השנים 1906-1912 ובמשך כעשור, משנת 1903, החזיק כמעט ברציפות בכתר האליפות. אטל כונה לעיתים קרובות על ידי עיתונים "העברי הקטן".
חייו ודרכו כמתאגרף[עריכת קוד מקור | עריכה]
אטל נולד בסן פרנסיסקו, קליפורניה, בנם זוג הורים יהודי, בשנת 1883. הוא גדל בשכונה שבה היה רוב של מהגרים ממוצא אירי ולעיתים קרובות ניהל קרבות עם נערים בשכונה. לימים סיפר כי כילד היה מעורב לעיתים בכ-10 קרבות ביום. לאחר שאביו נטש את משפחתו בעת שאטל היה בן 13, הוא מכר עיתונים כדי להרוויח כסף. בפינת הרחוב בה עבד שכן אולם שאירח קרבות אגרוף רבים וחשובים. בשנת 1897 זכה אטל לראות את הקרב בין סאלי סמית לבין ג'ורג ' דיקסון על אליפות העולם במשקל נוצה. לאחר אירוע זה אטל ואחיו סיזר ומונטה השתכנעו כי מצפה להם עתיד בעולם האגרוף.
הקרב המקצועי הראשון של אטל היה בגיל 17, ב-19 באוגוסט 1900, במועדון הספורט של סן פרנסיסקו, כאשר הוא ניצח בנוקאאוט את לנט "הילד" בשני סיבובים.[1] אמו אשר התנגדה בתחילה נחרצות לקריירת האגרוף שלו, הפכה מאוחר יותר לאחת מאוהדותיו המושבעות והימרה עליו לנצח.
אלוף העולם במשקל נוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שזכה בנוקאאוט ב-10 קרבות ברציפות, אטל עבר לדנוור, קולורדו. בגיל 18, הוא נלחם נגד ג'ורג ' דיקסון על אליפות העולם במשקל נוצה וניצח בהחלטת שופטים לאחר 15 סיבובים. בשנת 1904 הוא ניצח את ג'וני רייגן ב-20 סיבובים. שנה אחר כך הוא איבד את כתר האליפות לטוני סאליבן אבל זה חזר וזכה באליפות בפברואר 1906 בניצחון על ג'ימי וולש.
בין השנים 1906–1912 אטל הגן בהצלחה על תואר שמונה-עשר פעמים, תקופת שיא שלא נשבר במשך שבעים שנה. בעיתוני התקופה הוא כונה לעיתים קרובות "האלוף הקטן" או "העברי הקטן".. בשנים 1909–1910, החזיק אחיו מונטה אטל באליפות העולם במשקל תרנגול, בכך הפכו לשני האחים הראשונים בהיסטוריה שהחזיקו באליפויות העולם באגרוף בו זמנית. אף אחיהם סיזר היה למתאגרף מקצועי. בתקופת היותו אלוף העולם במשקל נוצה אטל היה לכאורה בקשרים עם העבריין היהודי ארנולד רוטשטיין והם הפכו לחברים טובים במהלך תקופה זו.
בשנת 1912 איבד אטל את תואר אלוף העולם במשקל נוצה כאשר הפסיד לג'וני קילביין בהחלטת שופטים לאחר 20 סיבובים. לאחר הקרב טען קילביין כי מאמניו של אטל מרחו כלורופורם על כפפותיו כדי לעוור את יריבו. עדים אחרים טענו לשיטות בלתי חוקיות אחרות בהן נעשה שימוש במהלך הקרב.[2] אטל פרש מאגרוף ב-1917. לאחר פרישתו, אטל אימן מתאגרף אחד, מרטי גולדמן.[3]
לאחר שפרש מאגרוף מקצועי אטל היה בעל חנות נעליים מצליחה בעיר ניו-יורק, לאחר שרבים מלקוחות החנות היו אוהדיו כמתאגרף ובקרו בחנות כדי לראותו. הוא פרש מעסקי הנעליים ביוני 1916 והחל קריירה כבדרן.
"שערוריית הבלק סוקס"[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1919 נקשר שמו של אטל לשערוריית הטיית תוצאת משחק בייסבול של קבוצת שיקגו וייט סוקס. נטען בעיתוני התקופה כי פעל בפרשה זו בשליחות העבריין ארנולד רוטשטיין ובשמו שילם $10,000 למספר שחקנים כדי שיפסידו משחק באליפות העולם נגד סינסינטי. כאשר התפרסמה השערורייה בשנת 1920, אטל עבר להתגורר בקנדה למשך שנה, כדי להימנע מזימון לחקירה. רוטשטיין מעולם לא הורשע בהטיית המשחק. ב-1920 אטל הואשם בכך שהיה שליחו של רוטשטיין לצורך קניית המשחק. שערוריית הבלק סוקס הייתה בכותרות עיתוני התקופה ושמו של אטל הוזכר פעמים חוזרות כמי שמעורב בה, אף על פי שהוא הכחיש כל מעורבות בפרשה. דבריו שכנעו חבר מושבעים כי ככל הנראה אדם אחר, בשם זהה, היה העבריין והאישומים נגד אטל בוטלו.
מותו ומורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
אטל נפטר בכפר ניו פאלץ, מצפון לניו יורק, ב-7 בפברואר 1970.
עוד בחייו, בשנת 1955, הוכנס להיכל התהילה של האגרוף בארצות הברית. בשנת 1982 הוכנס להיכל התהילה הלאומי של ספורטאים יהודים ובשנת 1983 להיכל התהילה הבינלאומי של ספורטאים יהודים.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אייב אטל, באתר BoxRec
- אייב אטל, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- אייב אטל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Barry, Richard (במרץ 1913). "Abe Attell, The Elusive Feather". Pearson's Magazine. New York: The Pearson Publishing Co. 29 (3): 353–359. נבדק ב-13 בינואר 2013.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Blady, Ken, The Jewish Boxers' Hall of Fame, (1988). Shapolsky Publishers, Inc, New York, pg. 46.
- ^ Abe Attell. BoxRec.com
