איקונולוגיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אלגוריה של יוני, פרסקו תמונות החודשים בארמון סקיפנויה בפרארה, קוסימו טורה 1430 – 1495

במושג איקונולוגיה (מהמילים ביוונית עתיקה εἰκών – תמונה ו λόγος – תורה) מציינים, משנות העשרים והשלושים, שיטת מחקר בהיסטוריה של האמנות העוסקת במשמעויות הסמלים ביצירת אמנות[1].

המתודולוגיה האיקונולוגית פותחה לראשונה על ידי אבי ורבורג בעבודת הדוקטור שלו מ- 1892 על שתי תמונות של בוטיצ'לי. במונח ניתוח איקונולוגי (ikonologische Analyse) הוא השתמש בפעם הראשונה בהרצאתו על תמונות החודשים בארמון סקיפנויה (Monatsbilder im Palazzo Schifanoia) בפררה בה הצליח לפענח את הדימויים האסטרולוגיים המורכבים בפרסקים. השיטה הייתה ידועה כאסכולת ורבורג לסטודנטים ולצוות בספרית ורבורג: גרטרוד בינג, פריץ זקסל, ולטר זולמיץ, אדגר וינד ורודולף ויטקובר.

ארווין פנופסקי פיתח את האיקונולוגיה ב- 1939 לתוכנית פרשנות בעלת שלושה שלבים:

  • ניתוח קדם איקונוגרפי, סמנטיקה: מה מוצג.
  • ניתוח איקונוגרפי, תחביר: איך מוצג הדבר
  • פרשנות איקונולוגית, באופן מעשי מה משמעות הדבר.

בכך מבדיל פנופסקי בין שלושה מישורים:

  • משמעות התופעה (Phänomensinn)
  • משמעות החשיבות (Bedeutungssinn)
  • משמעות המסמך (Dokumentsinn)

השיטה האיקונולוגית מתייחסת גם לתולדות האמנות ומאפשרת כלי ניתוחי חשוב למחקר של תופעות ויזואליות מעבר לגבולות של תקופות ותקשורת והיא מספקת תאוריה מוכוונת תרבות של צורה ותוכן של סמלים בציור, בלי להתייחס למעמד של האמנות במובן הצר יותר וכלי לשימוש בתמונות. "הוא קידם את מושג האיקונולוגיה לכיוון של חקר העמדות הבסיסיות של עם, של תקופה או של גישה דתית או פילוסופית באמצעות האומנות"[2]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]