אל-מקדאד אבן עמרו

אל-מקדאד אבן עמרו
المقداد بن الأسود

לידה	590? תימן
פטירה	652 (בגיל 62 בערך) אל-מדינה, חג'אז, ח'ליפות ראשידון
מדינה	ח'ליפות ראשידון
מקום קבורה	אל-בקיע
השקפה דתית	אסלאם

אלמִקְדַאד אִבְּן עמרו (בערבית: مقداد بن عمرو; 589–653) היה צחאבי.

חייו

חבריו אמרו עליו "הפרש הראשון שהתאמץ בדרכו של אללה, היה אלמקדאד אבן אל-אסוואד, הגיבור שלנו, והוא גם אל-מקדאד אבן עמר".

הסיפור מאחורי זה הוא שאל-מקדאד אבן עמר היה בברית עם אל-אסוואד אבן עבד יאע'ות, אשר אימץ את אלמקדאד. לכן, הוא היה נקרא אל-מקדאד אבן אל-אסוואד, עד שירד הפסוק של הקוראן אשר אוסר על אימוץ, וחזר לשם אביו, עמר אבן סעד. אל-מקדאד היה אחד מהמוסלמים הראשונים, והשביעי מבין שבעת הראשונים שהצהירו בגלוי על התאסלמותם. לכן, הוא קיבל את חלקו ברדיפתם של קורייש. הוא סבל אותם באומץ רב, ובסיפוק של חסיד טוב ודבק. גישתו בקרב בדר השיגה לו תהילה נצחית. הייתה זאת גישה מלאת כבוד, אשר הרשימה את כולם, וגרמה לכולם לחלום שהם בעצמם היו מאמצים גישה כזאת.

עבדאללה אבן מסעוד אמר "ראיתי את אלמקדאד שומר על גישה יציבה, והוצפתי בתשוקה עזה להיות במקומו. ההרגשה הזאת עטפה אותי עד לרמה כזאת שיותר מכל דבר אחר בעולם רציתי פשוט זה יתגשם".

קרב בדר היה קריטי, מפני שקורייש צעדו ברוב כוחם, עקשנים ונחושים נגד המוסלמים. ביום ההוא, המוסלמים לא רק שהיו מעטים, אלא גם בלתי מנוסים במלחמה. לבם לא נבחן בשעת מעשה. חוץ מזה, מערכת בדר הייתה תחילת המערכות שלהם. הנביא עמד שם לחזק את אמונת חבריו, ולבחון את מוכנותם המבצעית. לאחר מכן, הנביא עליו השלום החל להתייעץ איתם בנוגע לטקטיקות הקרב.

חבריו של הנביא ידעו שכאשר הוא שואל אותם את דעתם, הוא רוצה את הביטוי האמיץ, הכנה והחופשי של דעתם, אפילו אם זה סותר את דעת הרוב. זה שביטא את דעתו, לא היה סופג ביקורת.

אבו בכר הצדיק נאם ראשון, ולאחריו עומר אבן אלח'טאב. אז צעד קדימה אלמקדאד ואמר "נביאו של אללה, צעד קדימה עם מה שאללה ציווה אותך, ואנחנו נעמוד איתך. לעולם לא נגיד כמו שבני ישראל אמרו 'לך להילחם אתה ואדונך, ואנחנו נשב כאן'. במקום זה, נגיד 'לך את ואדונך, ואנחנו נלחם ביחד איתך!'. אני נשבע באללה, אם תיקח אותנו לסוף העולם, אנו נישא את כל הקושי עד שנגיע לשם ביחד איתך. נלחם לימינך ולשמאלך, מלפניך ומאחוריך, עד שאללה יעניק לך את הניצחון!".

מילותיו הנחרצות היו כמו לפידים אשר הציתו את לבם של המאמינים בנחישות אדירה.

סעד' אבן מועד', מנהיג של האנסאר, קם ואמר "שליח אללה! אנו מאמינים בך, ואנו עדים שהדבר אשר התגלה אליך הוא האמת. נשבענו לך אמונים, אז לך עם מה שאתה מתכוון לעשות, ואנו נעמוד איתך. אני נשבע באללה, אם תנסה לחצות את הים, נחצה אותו ביחד איתך! אף אחד מאתנו לא יישאר מאחור ולא יפנה לך את הגב. אנו לא מפחדים לפגוש מחר את האויב, מפני שאנו עומדים בפני קרב אדיר, ואנו כנים בתשוקתנו לפגוש את אללה! אני מתפלל לאללה שאנו נעשה את מה שיגרום לך להיות גאה בנו. לך עם ברכתו של אללה!".

הנביא התמלא תקווה למשמע דבריהם של חבריו. לאחר זמן מה, שני הצבאות נפגשו בקרב אדיר. היו רק שלושה פרשים מוסלמים, ואלמקדאד היה אחד מהם. השאר היו חייל רגלים או רכובים על גמלים. אלמקדאד היה חכם ואינטליגנט. חכמתו לא רק התבטאה במילים, אלא גם בעקרונות אמפיריים והתנהגות יציבה. ניסיונו הזין את החכמה שלו.

הנביא מינה אותו פעם למשול באחד האזורים, וכאשר הוא חזר, הנביא שאל אותו "איך זה למשול?". אז הוא ענה לו בכנות "זה גרם לי להרגיש כאילו שאני נמצא במגדל כסוף מעל שאר האנשים. אני נשבע באללה, שמעכשיו, אני לעולם לא אחשוף את עצמי יותר אל הפיתוי שבשלטון". אם זאת לא חכמה, אז מה זה? אם הוא לא חכם, אז מי כן? האדם הזה היה כנה, ישיר, והיה יכול לזהות, לחשוף, ולהודות בחולשות העמוקות ביותר שלו. עמדתו כמושל גרמה לו לחוש התנשאות, והוא זיהה את זה כחולשה אצלו, ולכן החליט להתרחק מעמדות כוח ומשילות מהסוג שעשוי להשחית את הרוחניות שלו. הוא נצר את אמירתו של הנביא "זה אשר נמנע מפיתויים, הוא אכן מאושר".

הוא הבין שמפני שתפקידי מפתח גורמים לו לחוש גאווה והתנשאות, עדיף לו פשוט להתרחק מזה.

חכמתו התבטאה גם בשיקול דעתו בעת שהוא שופט אנשים. אלמקדאד היה תמיד דוחה את השיפוט האחרון של אדם כלשהו אל רגע המוות, כדי להיות בטוח שהאדם לא ישתנה, כי אכן עד לרגע המוות האדם עדיין יכול להשתנות. חכמתו התבטאה גם בדיאלוג שתועד על ידי אחד מחבריו: "יום אחד ישבנו עם אלמקדאד. אדם אחד חלף על פנינו ואמר לאלמקדאד 'כל האושר לעיניים שראו את שליח אללה. אני נשבע באללה! הלוואי והייתי רואה את אשר את ראית, ועד לאשר אתה היית עד!'.

אלמקדאד פנה אליו ואמר 'למה שמישהו ירצה להיות עד למחזה שאללה לא רצה שהוא יראה? הוא אינו יודע מה היה קורה אם הוא היה רואה את זה, ובאיזה צד הוא היה אם אכן הוא היה בזמנו. אני נשבע באללה, שליח אללה ראה אנשים אשר נזרקו ישר לגיהנום, אז אתה צריך להודות לאללה שמנע ממך את המבחן הגדול הזה, ושהוא ברך אותך באמונה יציבה באללה ושליחו'.".

אכן, זאת היא חכמה יוצאת דופן. זה נדיר לפגוש מאמין אשר אוהב את אללה ושליחו ולא היה רוצה לחיות בסביבת הנביא. עם זאת, התובנה של מקדאד החכם והמוכשר חשפה את הצד הנעלם של המשאלה הזאת.

שהרי, אין זה ייתכן שאדם אשר היה חי בתקופה ההיא, היה מסיים בגיהנום? אין זה ייתכן שהוא פשוט היה מסיים בצד של הלא מאמינים? האין זה טוב יותר עבורו פשוט להודות לאללה על כך שהוא זכה לחיות בתקופה שבה האסלאם כבר השתרש עמוק? נקודת מבטו של אלמקדאד הייתה חכמה מאוד. הוא תמיד היה חכם, במעשיו ומילותיו. אהבתו של אלמקדאד אל האסלאם לא התבטאה רק בגדלותה, אלא גם בחכמתה. אדם שבתוכו אהבה כל כך נבונה, בטוח יעלה לדרגה גבוהה. אהבתו של אלמקדאד אל הנביא, מילאה את ליבו והעמיקה את תחושת האחריות שלו כלפי ביטחונו של הנביא .

יום אחד הגיעה הקריאה אל המערכה, והוא מיד דהר על גבי סוס אל ביתו של הנביא. אהבתו אל האסלאם לא התבטאה רק בתחושת אחריות להגנה מפני מזימות האויב, אלא גם מפני טעויות האוהב.

אלמקדאד היה באקסטזה מיסטית ורוחנית בזכות הדת.

הוא אמר פעם בנחישות "אני אראה את האסלאם מנצח, אפילו אם אצטרך למות למען זה!". אכן, הייתה זאת משאלתו הגדולה ביותר לראות את האסלאם מנצח לפני שהוא מת. המאמץ האדיר שלו להגשמת משאלתו גרמה לנביא להגיד לו "אלמקדאד! אללה ציווה עלי לאהוב אותך, ואמר לי שהוא בעצמו אוהב אותך...".