אטאנקון

אַטִּנְקוּן (אמהרית: "አትንኩኝ" אתנכנְיְ, עברית ישירה: "אל תנגְעוני", עברית ישראלית: "אל תיגע בי") הוא הכינוי שניתן לפסק ההלכה שהוציא הנזיר אבא צברה באמצע המאה ה-15 המצווה שאין לגעת באדם גוי. שם זה שימש מאוחר יותר גם ככינוי לקהילת ביתא ישראל על ידי שכניהם הנוצרים.

בני ביתא ישראל מטהרים בנהר (1862).

הרקע לפסק הלכה זה נטוע עוד בשלטונו של הקיסר יסחק כאשר הכריז על גזירת הפלאשים בתחילת המאה ה-15 וגרם ליהודים רבים להתנצר באזורים שנכבשו מאת ממלכת ביתא ישראל בייחוד באזור פוגרה על חופה המזרחי של ימת טאנה. באזורים שנכבשו הוקמו כנסיות וקהילות נוצריות, וכן גברו ההתנכלויות ליהודים שתרמו למגמת ההתנצרות בקרב היהודים. לאחר מכן תחת הקיסר הנוצרי זרע יעקב, ביתא ישראל ניהלו את מרד ציפורה העקוב מדם כנגד צבאות אתיופיה הנוצרית, לחימה כושלת שגרמה רק להטלת גזירות נוספות כנגד היהודים. הקיסר הוסיף לשמו את הכינוי "משמיד היהודים". על מנת לשמר את הקהילה היהודית ולמנוע מגמה של התבוללות והתנצרות הוציא הנזיר אבא צברה את פסק ההלכה המחייב כל אדם מהקהילה שבא במגע עם נוכרים להיטהר בטבילה בנהר לפני שובו אל הקהילה. פסק הלכה זה הנשען על דיני הטומאה והטהרה הקיימים נהפך לחוד החנית של טהרת הקהילה היהודית מפני גורמים נוכריים. חומרה הלכתית זו מצויה גם בדברי חז"ל ביהדות הרבנית שהגדירו את הגויים בחזקת טמאי זב, ולפיכך הנוגע בגוי נטמא אף הוא בטומאת זיבה, עד שיטבול. אמנם מעולם לא היה איסור הלכתי לאדם להיטמא בטומאת זיבה, אך בימים שהיה בית המקדש קיים היו השלכות מרחיקות לכת להיותו של אדם מישראל טמא או טהור, במיוחד בקרב הכהנים, ולכן גזירה זו למעשה הביאה להימנעות מנגיעה בגויים.

השלכות

פסק הלכה זה ייצר יחסים חדשים בין יהודים לנוצרים וכאשר נדרשו לזרוע או לקצור יחד באותה חלקת האדמה, נהגו לסעוד זה לצד זה רק אנג'רה, פירות, ירקות וקפה. במידה ואחד הנוצרים נדרש להיכנס לאחד מהמבנים בכפר, התבקש לעמוד על ענפים טריים שהונחו על הקרקע לכבודו וסולקו בתום הביקור. מוסיפה על כך ד"ר הגר סלמון:

כחלק מדפוסי ההימנעות השתדלו היהודים שלא להכניס נוצרים לבתיהם, ובעיקר נמנעו מהזמנת נשים נוצריות. כאשר אישה נוצרייה ביקשה לשוחח עם שכנתה מביתא ישראל, היא נהגה לקרוא לה מחוץ לביתה; זו הייתה יוצאת לחצר, והשיחה התנהלה בחוץ, לעתים משני עברי הגדר. לעתים הוזמנה השכנה לשתות קפה, וגם אז הייתה נשארת מחוץ לגדר ושותה קפה שהכינה היהודייה בכוס מיוחדת, עשויה מחרס. כוס זו הייתה הנוצרייה לוקחת עמה, או אף שוברת בתום הביקור. כלי החרס הללו, שייצרו היהודיות, היו זולות מכוסות אחרות שהיו עשויות מקרני שור או פרה, ועל כן ניתן היה להשתמש בהן באופן חד-פעמי. במקומות אחרים היו ביתא ישראל מחזיקים מערכת כלים נפרדת עבור שכניהם הנוצרים, כלים אשר נשמרו בדרך כלל בחצר על גבי עץ או שיח. השכנים הכירו נוהג זה, והיו לוקחים לעצמם את הכלים הללו כשהגיעו לביקור.

— הגר סלמון, קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים - אתיופיה, עמ' 30 - 31

משה בר-יודא, שליח הסוכנות היהודית לאתיופיה בשנים 1957–1958 העיד על השלכות הלכה זו בדיווח משנת 1964:

הפלאשים יותר נקיים מהאמהרים. ההלכה הפלאשית קובעת שכל מי שנגע בו נכרי נטמא וחייב טבילה. על כן בנויים כפריהם על שפת נהרות והם מרבים לטבול בהם, גברים כנשים. גם מחלות מין הנפוצות מאוד בחבש, נדירות בין הפלאשים.

— משה בר-יודא, עם הפלשים בכפריהם בחבש, מחניים צ"ג-צ"ד, תשכ"ד

בר-יודא מעיד כי יהודי אתיופיה חשדו בו כי הוא מתחזה ליהודי, כפי שנהגו מיסיונרים פרוטסטנטיים מאירופה שהגיעו לכפרי היהודים לפניו. לכן, לצד הכבוד הרב שחלקו לו כשליח מירושלים הקדושה, נהגו לחומרה בהתאם להלכות אטאנקון. באחד הכפרים ערכו לבר-יודא קבלת פנים חגיגית, ואחד היהודים קד לפניו ארצה, כנהוג לכבוד מלכים. ליתר ביטחון, מיהר האיש לטבול בנהר לפני שובו לכפר:

אם יש משהו שלקחתי אתי זה איך שההוא רץ לטבול בנהר את עצמו. האיש נשכב לפני בפישוט ידיים ורגליים, שזה דבר מדהים. כנראה שזה לכבוד ירושלים. ואחר כך הוא לא שם לב שאני רואה, כי הסתובבתי, ולפני שהוא נכנס לכפר הוא פשט את בגדיו וטבל.

— איינאו פרדה סנבטו, מבצע משה, מוסף הארץ 11.3.2006

ראו גם

• טומאה וטהרה בביתא ישראל
• היימנות

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.