בלגרדו

**בלגרדו**
**Belgrado**
סוגה	רוק גותי, פאנק (Punk) גותי
חברים
	טייט מרטין; פטריסיה פרוניווסקה; פרננדו מרקז; ג'ונתן שירית; רנזו נאווז

בלגרדו (באנגלית: Belgrado) היא להקת פוסט-פאנק ורוק גותי מברצלונה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלגרדו הוקמה ב-2010 על ידי הזמרת Patrycja Proniewska (שהיגרה מפולין) יחד עם המתופף ג'ונתן סירית', הגיטריסט פרננדו מארקס והבסיסט טטה מרין בהשראת המוזיקה של הפוסט-פאנק והאידאולוגיה של להקות אנרכי-פאנק מוקדמות.

חברי הלהקה נפגשו זה בסצנת הסקוואטינג בברצלונה, שם היו כולם חברים בלהקות שונות.^[1] הלהקה החלה להקליט את אלבום הבכורה שלה, "בלגדרו" זמן קצר לאחר הקמתה.

"בלגרדו" יצא ב-2011, וכמו האלבומים הבאים, בשיתוף עם לייבל הפאנק הספרדי La Vida Es Un Mus, והופץ באופן בינלאומי על ידי לייבלים שונים.

אלבום הבכורה זכה לתשומת לב בעיקר על ידי פאנזינים ובלוגים מסצנת הפאנק והרוק הגותי ובעיקר דורג בצורה חיובית.^[2]^[3]

לאחר יציאת האלבום, החלה הלהקה לערוך סיבובי הופעות ברחבי העולם. כבר בשנת 2012 הופיעה בלגרדו במדינות שונות באירופה ובארצות הברית. הלהקה ערכה סיבובי הופעות בדרום אמריקה ב-2014, טורקיה ויוון, גם ב-2014, ויפן ואוסטרליה ב-2016 לאחר מכן. לקחה גם חלק בפסטיבלי פוסט-פאנק ופאנק שונים בצרפת, גרמניה, ספרד וארצות הברית. בשנת 2016, הופיעה הלקה בפתיחת פסטיבל סן לה מוארטה האמריקאי השלישי.

בינתיים, לקראת יציאת אלבום האולפן השני Siglo XXI ב-2013, מרין עזב את הלהקה והוחלף על ידי רנצו נרוואז. הלהקה, שעדיין קשורה קשר הדוק לסצנת הסקוואטינג, הוציאה בעצמה גם את האלבומים שבאו בעקבות הופעת הבכורה שלה. כל האלבומים נשארו בהפצה של לייבלים עצמאיים. כעת מוכרת הלהקה את מוזיקה משלה גם דרך אתר בנדקמפ. ב-2016 עם יציאת אלבום האולפן השלישי שלהם, Obraz הם הפכו לדמות בולטת בסצנת הפוסט-פאנק הספרדית העכשיות.^[4]

סגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגנון הלהקה שואל הרבה מהרוק הגותי והפוסט-פאנק המוקדם, במיוחד מהרכבים כמו סוזי והבנשיז, Killing Joke ו-Joy Division המוזכרים לעיתים קרובות כהשוואות. לגבי השירה של פרונייבסקה, ניתן למצוא גם השפעות של אקסמל דויטשלנד ו-Parálisis Permanente. המוזיקה של הלהקה מתוארת כמהירה ומלודית אך קודרת. הנגנים מכונים יחידה סגורה.

הנגינה בגיטרה היא בעיקרה פשוטה ומהירה, לרוב עם אפקטי ריוורב ודיליי. המקצבים דומים מאוד לאלו של ג'וי דיויזן וGang of Four. הבס מוביל את המנגינה התומכת על רוב הקטעים, בעוד התופים קובעים את הקצב בפשטות ובאופן נהיגה. שירה וגיטרה מספקים ניגוד קר מול הקצב המושפע מהדוב, על פי המבקרים. במיוחד, השירה, שמסופקת בהדהוד, נראית צוננת ונעדרת. הטקסטים, שרובם בפולנית, מוגשים בצורה מלאת רגש.