בלט לבן
בלט לבן (בצרפתית: ballet blanc) היא סצנה, שבה הבלרינה ורקדניות הלהקה לובשות כולן שמלות לבנות או טוטו. הבלט הלבן היה טיפוסי לסגנון הבלט הרומנטי של המאה ה-19, שכלל על פי רוב רוחות רפאים, נימפות יער ומים, נערות מכושפות, פיות ושאר יצורים בלא מן העולם הזה.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מבשר הסוגה היה "בלט הנזירות", אפיזודה במערכה השלישית של האופרה "רובר השד" מאת ג'אקומו מאיירבר. רוחותיהן של נזירות, שהפרו בחייהן את הנדרים שקיבלו על עצמן, נקראות מקבריהן לפתות את הגיבור, רובר, במחול, הימורים, שתייה והתעלסות באהבים. הבלט הוצג לראשונה בפריז בנובמבר 1831, בכוריאוגרפיה של פיליפו טליוני ובכיכובה של בתו, מארי טליוני בתפקיד הלנה, אם המנזר ההרוס על שם רוזליה הקדושה. התלבושות בהפקות מודרניות הן על פי רוב שמלות לבנות עם אבנטים וצעיפים שחורים.
בשנה שלאחריה, 1832, הופיעה מארי טליוני בתפקיד הראשי של הסילפידה, סיפורה של נימפת יער (סילפידה), שמפתה איכר סקוטי, ג'יימס, לנטוש את אהובתו הכפרית ולבוא בעקבותיה אל היערות, בניסיון לצוד יופי שאין בו ממש. היסטוריוני בלט רואים ביצירה זו את המופע הראשון המלא של "בלט לבן", ראשיתה של מסורת רומנטית בבלט.
שם הסוגה לקוח מן התלבושת הלבנה שעיצב אז'ן לאמי לטליוני, ואשר הייתה לסימן ההיכר לשמלות הרקדניות מן האסכולה האקדמית. חצאית הבלרינה של הטוטו הרומנטי היא באורך אמצע השוק או הקרסול. "טוטו פעמוני" באורך הברך הונצח פעמים רבות בציוריו של אדגר דגה של רקדניות הבלט הפריזאי בשנות ה-70' של המאה ה-19. על אף הצגתם של יסודות רומנטיים של רוחות רפאים מעולמות אחרים, הריקוד בבלט "הסילפידה" היה כל-כולו מן האסכולה הקלאסית.[1]
.jpg)
רוחות רפאים, צללים, נשמות ושאר הוויות משלו בבמות הבלט במשך עשורים אחרי "הסילפידה". דוגמאות מפורסמות ל"בלט לבן" מופיעות במערכה השנייה של ז'יזל (1842), במערכות השנייה והרביעית של אגם הברבורים (1895/1877), במערכה השלישית של הביידרה (1877) ובמערכה הראשונה של מפצח האגוזים (1892).[2]
בהפקות מודרניות, רקדניות בסצינות על חוף האגם ב"אגם הכברבורים" ובסצנה של "ממלכת הצללים" של "הביידרה" לובשות לפעמים טוטו קלאסי קצר, במקום שמלות הבלט המסורתיות באורך השוק או קרסול, אבל הרושם החזותי המהמם של "בלט לבן" לא איבד מכוחו. ב-1908 החזיר מיכאל פוקין לחיים את הסוגה בבלט שיצר למוזיקה מאת פרדריק שופן, שאותו כינה "שופניאנה". כשגרסה מחודשת של הבלט הוצגה בפריז ב-1909 בבלט רוס של סרגיי דיאגילב, ניתן לה השם הרומנטי יותר הסילפידות. היצירה שומרת על מקומה כנציגה פופולרית של רפרטואר הבלט מזה מאה שנים ויותר.