ג'ודית הרננדס
 | |
| לידה |
1948 (בת 76 בערך) לוס אנג'לס, ארצות הברית  |
|---|---|
| מקום לימודים |
מכללת אוטיס לעיצוב ואמנות (1979) |
| הושפעה על ידי |
Charles Wilbert White |
| פרסים והוקרה |
Anonymous Was A Woman Award (2021) |
|
www | |
  | |
ג'ודית הרננדס (באנגלית: Judithe Hernández; נולדה ב-1948) [1] היא אמנית ומחנכת אמריקאית, היא ידועה כציירת קיר, אמנית פסטל וציירת. [2] היא חלוצה של תנועת האמנות צ'יקאנו וחברה לשעבר בקולקטיב האמנות לוס פור.[3] היא מתגוררת בלוס אנג'לס, קליפורניה ובעבר התגוררה בשיקגו.
היא זכתה להערכה לראשונה בשנות ה-70 כציירת קיר, אבל העיסוק האמנותי שלה השתנה עם הזמן, וכעת היא מתרכזת בעבודות על נייר, בעיקר פסטלים, המשלבים לעיתים קרובות דימויים אינדיאניים ואת המתח החברתי-פוליטי של המגדר. [4]
ב-1974 היא הפכה לחברה החמישית, והיחידה, בלוס פור, קולקטיב האמנים המשפיע והמהולל של אמנות צ'יקאנו במזרח לוס אנג'לס, יחד עם קרלוס אלמארז, פרנק רומרו, רוברטו דה לה רושה וגילברט לואן. [5] ומאוחר יותר היא הייתה חלק מהקולקטיב האמנותי, Centro de Arte Público יחד עם ברברה קרסקו ודולורס גררו-קרוז. [6] כבר ב-1970, הרננדז הייתה מעורבת במאמצים הראשוניים של אמני צ'יקאנו במזרח לוס אנג'לס להתארגן. הרננדס אמרה מאוחר יותר כי "לעיתים קרובות הייתי ממש האישה היחידה בפגישות שלא הייתה בה חברה או אישה, אלא הייתי משתתפת כאמנית פעילה." [7]
ראשית חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ג'ודית הרננדס נולדה ב-1948 בלוס אנג'לס, קליפורניה. [8] היא למדה במכללת אוטיס לאמנות ועיצוב שם קיבלה את תואר ה-BFA שלה ב-1972, ולאחר מכן את תואר ה-MFA שלה ב-1979. [9]
כאשר נרשמה למכללת אוטיס ב-1969, היא הייתה רק אחת מתוך חמישה סטודנטים מקסיקנים-אמריקאים שנרשמו. בזמן שלמדה בבית ספר לתארים מתקדמים בשנת 1972 באוטיס קולג', היא הכירה את חברה לכיתה, קרלוס אלמארז. באמצעות ידידותה עם אלמארז, היא הוזמנה כחברה החמישית להצטרף לקולקטיב האמנות של לוס פור ב-1974. [10]
במהלך תקופתה באוטיס קולג', הרננדז למדה רישום אצל האמן האפרו-אמריקאי הנודע צ'ארלס ווייט שהפך למנטור והשפעה חשובה על התפתחותה כאמנית. הרננדס מייחסת חלק ניכר מהצלחתה למורים ולפרופסורים שהכירו ביכולתה ועודדו אותה להמשיך בקריירה שלה כאמנית. [11]
קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שנות ה-70[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר סיום הלימודים, היא ואלמארז שיתפו פעולה בכמה פרויקטים. הם פעלו ליצירת ארגון שאיחד את אמני צ'יקאנו ברחבי קליפורניה. ארגוני אמני צ'יקאנו היו גם בערים אחרות כמו בסן פרנסיסקו בסן דייגו בשנות ה-70. [12]
בשנת 1981, היא ושבעה ציורי קיר נוספים של צ'יקאנו על קנבס במוזיאון המלאכה והאמנות העממית בלוס אנג'לס, בתצוגה בתערוכה שכותרתה "ציורי הקיר של אזטלן". האמנים קיבלו ביקורת במגזין Artweek על ידי המבקרת שפרה גולדמן על כך ש"השילו... את הזהות התרבותית והמיליטנטיות הפוליטית שלהם" כדי "להיכנס למיינסטרים כאנשי מקצוע תחרותיים."[15] הרננדס הגיבה "למה צריך שינויים בעבודתי ובפוליטיקה החברתית שלי". עמדות מתפרשות כפוגעות במחויבות שלי... בעוד שאצל אמן אחר הדבר יתפרש כצמיחה אישית ומקצועית?"
ביולי 1989, צוינה התערוכה הראשונה של אמנות צ'יקאנו באירופה, בנאנט, צרפת. בתערוכה נכללו שש עשרה אמני צ'יקאנו (מהם שלוש נשים) ואירוע זה הביא משמעות בינלאומית לעבודתה של הרננדס.
שנות ה-80[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילת שנות ה-80 הרננדז עברה לשיקגו והתגוררה שם יותר מ-25 שנה לפני שחזרה ללוס אנג'לס ב-2010. תערוכת הגמר שלה בשיקגו הייתה תערוכת יחיד מרכזית של עבודות חדשות במוזיאון הלאומי לאמנות מקסיקנית. שנפתח בינואר 2011 וכלל כמה סדרות חדשות של יצירות, אחת מהן הייתה רציחות סדרתיות של נשים בסיודאד חוארז. לפי ה"שיקגו וויקלי", "הדבר היחיד שבלט כמו הכישורים של האמנית הוא המסר שלה: להיות אנושי זה קשה, להיות אישה קשה יותר, והחיים כאישה לטינית מדי פעם זוועתיים לחלוטין." [13]
שנות ה-2000[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 2011, הרננדס נמנתה עם קבוצה נבחרת של אמנים שתרומתם לאמנות לוס אנג'לס זכתה לכבוד בתערוכות מרובות שהיו חלק מיוזמת האמנויות הידועה בשם:"אזור הזמן הפסיפיק: ״אמנות בלוס אנג׳לס 1945-1980"
במימון קרן Getty. בשנת 2012 זכתה הרננדס בשני פרסים גדולים; מלגת אמן יחיד של העיר לוס אנג'לס לשנת 2013, כמו גם בחירתה ליצור אמנות ציבורית עבור תחנת טרמינוס של הרכבת, בסנטה מוניקה על ידי רשות התחבורה המטרופוליטנית של לוס אנג'לס. תחנת המטרו בסנטה מוניקה נפתחה ב-20 במאי 2016. "התחנה בקצה היבשת" כוללת 24 לוחות זכוכית פסיפס שתוכננה על ידי הרננדס הממוקמים מעל רציפי הנוסעים. ביחד, הלוחות ידועים ב-"L.A. Sonata" ומתארים את חילופי היום ועונות השנה תוך שימוש במונטאז' של אייקונים תרבותיים המייצגים את המגוון התרבותי והאתני של לוס אנג'לס. התחנה צפויה להיות אחד מקווי הרכבת הקלה העמוסים בארצות הברית.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של ג'ודית הרננדס
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "Judithe Hernández, Aztlán's First Cover Artist, Fifty Years of Chicana Feminist Art"
- ^ "Interview with Judithe Hernandez, 1998 Mar. 28"
- ^ Stromberg, Matt (February 6, 2019). "Hear from Judithe Hernández, a Crucial Figure of LA's Chicano Arts Movement". Hyperallergic.
- ^ aTorre, Guisela (2008). Walls of Empowerment: Chicano/a Indigenist Murals of California. Austin: University of Texas Press
- ^ Curating Differently: Feminisms, Exhibitions and Curatorial Spaces
- ^ Noriega, Chon A., ed. (2011). Chicano Art in the City of Dreams A History in Nine Movements. Terezita Romo (editor), Pilar Tompkins Rivas (editor). UCLA Chicano Studies Research Center Press. p. 81.
- ^ LaTorre, Guisela (2008). Walls of Empowerment: Chicano/a Indigenist Murals of California. Austin: University of Texas Press.
- ^ "Life Model 101: Judithe Hernández"
- ^ "Judithe Hernandez"
- ^ Skrubbe, Jessica Sjöholm (January 14, 2016). Curating Differently: Feminisms, Exhibitions and Curatorial Spaces. Cambridge Scholars Publishing. p. 9.
- ^ "JUDITHE HERNÁNDEZ INTERVIEWED BY KAREN MARY DAVALOS"
- ^ "Oral history interview with Judithe Hernández, 1998 Mar. 28, Archives of American Art, Smithsonian Institution"
- ^ Riehle, Christopher (February 9, 2011). "Pain on Paper". Chicago Weekly. "(available online)". Archived from the original on March 13, 2013.