גזר דין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בתחום המשפט הפלילי, גזר דין הוא החלטת בית משפט הקובעת את עונשו של נאשם לאחר שבהכרעת דין נקבעה אשמתו והוא הורשע. גזר הדין בשילובו עם הכרעת הדין, מהווה את פסק הדין. בישראל נקבע נוהל מתן גזר הדין בסעיף 193 לחוק סדר הדין הפלילי: "בתום הטענות לעניין העונש יגזור בית המשפט את דינו של הנאשם; בית המשפט יקרא את גזר הדין בפומבי, יחתום עליו ויסמנו בתאריך קריאתו".

הליכי הרכבת פסק-הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הכרעת הדין - בסיום פרשת ההגנה על בית-המשפט להחליט אם להרשיע או לזכות את הנאשם ולנמק את סיבותיו. אם הנאשם נמצא אשם עוברים לשלב הטיעונים לעונש.
  • גזר דין - כאשר בהכרעת הדין ישנה הרשעה, פותח התובע בטיעונים לחומרת העונש, בהתחשב בשיקולים הבאים: חומרת העבירה, עברו הפלילי של הנאשם, הצורך בהרתעת הנאשם, הצורך בהרתעת הכלל ועוד. לאחר שלב טיעוני התביעה טוען הנאשם, או בא כוחו, להקלה בעונש אשר יקל מחומרת הדין.
  • פסק דין - הוא טקסט בו כתובה הכרעתו של השופט (או השופטים) בסופו של משפט, בבית משפט או בבית דין, בסוגיה שהובאה למשפט לפניו. את פסק הדין ניתן לתת בקצרה וללא נימוקים, או כמסמך מפורט, המכיל את טענות הצדדים ואת שיקוליו של השופט בהגיעו להכרעתו. פסקי דין יכולים להוות תקדים בנסיבות מסוימות, ולכן יש חשיבות לפומביותם ולפרסומם.

הכרעת הדין וגזר הדין יכולים להינתן על ידי בית-המשפט בשני מסמכים נפרדים ובזמנים שונים.

שיקולי בית-המשפט בעת מתן גזר דין - שיקולי ענישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית המשפט שוקל שיקולים כלליים ושיקולים אינדיבידואליים, בהתאם למצבו הספציפי של הנאשם ובהתאם לנסיבות המקרה, בעת מתן גזר דין. בין שיקולים אלו נכללים שיקולים לחומרא ושיקולים לקולא, תוך שבית המשפט מייחס חשיבות מכרעת מחד לאינטרס ההגנה על שלום הציבור ומאידך על הפגיעה בנאשם, בבני משפחתו ובזכויותיו.

שיקולי ענישה לחומרא[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • עבר פלילי של הנאשם - בעת דיון הטיעונים לעונש נחשף בית המשפט לרישום הפלילי של הנאשם (הרשעות קודמות, אי הרשעות, ריצוי מאסרים ומשך תקופתם). ככל שיש לנאשם עבר פלילי מכביד, בית המשפט יטה להחמיר עם עונשו של הנאשם.
  • חומרת העבירה – ככל שהעבירה חמורה יותר, כך ייטה בית המשפט להחמיר עם עונשו של הנאשם בעת מתן גזר דין.
  • נפיצות העבירה בציבור - בית המשפט שוקל בעת גזירת העונש האם מדובר בעבירה נפוצה או לא. במידה ומדובר בעבירה נפוצה, בית-המשפט יטה להחמיר בעונש בבחינת "למען יראו וייראו".
  • מידת הפגיעה בקורבן – פגיעה משמעותית בגופו או בנפשו של קורבן העבירה תהווה נסיבה להחמרה בעונשו של הנאשם.
  • הרתעת הנאשם הספציפי ועבריינים בפוטנציה – באמצעות הטלת עונש חמור, מבקש בית המשפט להניא את הנאשם שבפניו ואת העבריינים בפוטנציה מלבצע מעשים דומים.
  • גמול - בהטלת עונש חמור על הנאשם, מבקש בית המשפט להשוות בין חומרת העבירה לבין חומרת העונש שהוטל על הנאשם.
  • הגנה על שלום הציבור וביטחונו – ככל והנאשם מסוכן לציבור, ייטה בית המשפט להטיל עונש אשר ירחיק את הנאשם מהסביבה לתקופה ארוכה.
שיקולי ענישה לקולא[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • העדר עבר פלילי – בית המשפט מתחשב בנתון זה לחיוב בבואו לגזור את עונשם של הנאשמים שבפניו. בדרך כלל, ייטה בית המשפט לשקם את אותם נאשמים מאשר לגזור עליהם עונשים כבדים.
  • הודאה בעבירה, לקיחת אחריות וחרטה על ביצוע העבירה – לקיחת האחריות של הנאשם על מעשיו, הודאתו בביצוע העבירה וחרטתו הכנה תהווה שיקול להקלה בחומרת העונש.
  • אפשרות שיקום הנאשם – כיוון שהמדינה אינה מעוניינת שאדם נוסף יהווה נטל על המדינה. ככל וישנה אפשרות לתקן את התנהגותו של הנאשם ולשקמו באופן שיהיה אזרח חיובי ומועיל, המדינה תעדיף דרך זו על פני עונש חמור.
  • נסיבות אישיות/משפחתיות – בית המשפט נוטה להתחשב בנאשמים בעלי נסיבות אישיות או משפחתיות מיוחדות וחריגות, כגון: מצב כלכלי קשה, בני משפחה הסמוכים על שולחנו של הנאשם, מצב רפואי או נפשי מורכב הן של הנאשם והן של מי מבני משפחתו, נסיבות חיים קשות ועוד.

מתחם הענישה - הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיקון מס' 113 לחוק העונשין עוסק בקביעת מתחם ענישה לכל עבירה הניצבת בפני בית המשפט. המטרה בתיקון זה היא לקבוע את העקרונות והשיקולים המנחים בענישה, המשקל שיש לתת להם והיחס ביניהם, על מנת שבית המשפט יקבע את העונש המתאים לנאשם בנסיבות העבירה ובכך להטיל עונש שוויוני על כלל הנאשמים. העיקרון המנחה הוא קיומו של יחס הולם בין חומרת העבירה ומידת אשמו של הנאשם, לבין סוג ומידת העונש המוטל עליו, על-מנת לקבוע את מתחם העונש ההולם, בכל תיק ותיק, למעשה העבירה שהנאשם שבפניו ביצע.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רות קנאי, קביעת מסגרות משפטיות להדרכת שיקול הדעת של השופט בענישה, עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן, תשנ"א 1991