גרסימוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

גרסימוס (נפטר ב-5 במרץ 475) היה מראשוני הנזירים בארץ ישראל, ייסד לאורה וקוינוביון ממזרח ליריחו במקום המזוהה היום כמנזר דיר חג'לה, ונחשב כמייסד נזירות בקעת הירדן.

ציור של גרסימוס ממנזר דיר חג'לה

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרסימוס נולד במיירה (Myra או Μύρα) שבליקיה שבאסיה הקטנה, ולארץ ישראל הגיע אחרי שכבר היה נזיר בארץ הולדתו. הוא ייסד את מנזרו ליד הירדן בהשפעת הנזיר אותימיוס ב-455 לספירה.[1] גרסימוס היה ממתנגדי אמונת ועידת כלקדון ואחר כך מנאמניה. גרסימוס נפטר בשנת 475 לספירה, ונחשב לבני הדור השני של נזירי המדבר (יחד עם אותימיוס, קלמון ואחרים), ואחרי חריטון מייסד נזירות המדבר. יומו נחגג ב-4 במרץ.[1]

החוקרים סבורים שהיצירה "חיי גרסימוס" שיוחסה לקירילוס מסקיתופוליס, לא נכתבה על ידו אלא על ידי נזיר אחר מן הלאורה של גרסימוס. נראה שקירילוס שילב בין כתביו סיפורים על גרסימוס, ומכאן הטעות.

המנזר של גרסימוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

את הלאורה שלו הקים גרסימוס כק"מ וחצי מן הירדן, מה שפתר את בעיית המים לשתייה. עצי דקל הגדלים בסביבה הקרובה סיפקו תמרים. את ענפי התמרים לקחו הנזירים לקליעת סלים. המקום מזוהה היום מעט מזרחית למנזר דיר חג'לה, ששימר את מקום הקוינוביון.

המנזר היה לאורה של נזירים מתבודדים, אך במרכזו עמד קוינוביון ובו התגוררו נזירים מתלמדים, ששירתו את המתבודדים תוך הכשרתם לחיי התבודדות. המתבודדים שהו בתאיהם חמישה ימים בשבוע, וביום שבת וראשון באו לקוינוביון לתפילה וארוחה משותפת של לחם הקודש. אלו היו חידושים של גרסימוס, והם התקבלו במנזרים נוספים. סבאס, למשל, אימץ את מנהג התפילה המשותפת בצורתה זו במנזריו.

גרסימוס קבע תקנון חמור (רגולה), ובו הגביל את מזונם של הנזירים ללחם, תמרים ומים, אסר עליהם להדליק אש או אפילו נר, ואסר עליהם להחזיק ברכוש פרטי כלשהו פרט לבגדים שעל גופם וכלי המיטה שלהם. תקנון זה הפך להיות חלק מרכזי במנזרים ברחבי המדבר.

נכתב כי מספר תלמידיו היה שבעים, כמו גם מספר התלמידים של סבאס, ואף של ישו עצמו. הדבר מלמד יותר מכל על הכבוד שרחשו לו ממשיכיו בנזירות ועל המקום המרכזי שתפס בתולדות נזירות המדבר.

בין תלמידיו היה הנזיר קיריאקוס, שהתחנך במנזר 9 שנים. גרסימוס ראה בחיזיון את מותו של אותימיוס: דרך נס התגלה לגרסימוס כי נפשו של אותימיוס עולה השמימה עם מלאכים, והוא שיתף בידיעה את קיריאקוס.

סיפור האריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסיפס האריה של גרסימוס בכנסיית דיר חג'לה

אחד הסיפורים הכי ידועים על גרסימוס הוא סיפור האריה. יום אחד הלך גרסימוס עם נזירים נוספים במדבר, כשלפתע פגש באריה. האריה שאג וכל הנזירים נסוגו בפחד. רק גרסימוס הבין כי שאגות האריה הן קריאות כאב. הוא ניגש אל האריה ושלף קוץ מאצבעו. מאותו יום האריה לא עזב את גרסימוס ועשה עבורו משימות יומיומיות במנזר. הוא אף השגיח עבורו על חמור, והואשם בטריפתו אף שלא עשה זאת, והדבר הוכח מאוחר יותר. סיפור האריה הוסב מאוחר יותר על סבאס ואף על הירונימוס.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יוסף פטריך, "נזירות מדבר יהודה בתקופה הביזנטית", הוצאת יד בן צבי.
  • יזהר הירשפלד, "המדבר של העיר הקדושה", הוצאת יד בן צבי.
  • לאה דה סגני, "קירילוס מסקיתופוליס", הוצאת יד בן צבי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא גרסימוס בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]