דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין
דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין הוא ביטוי שמקורו בתלמוד, ומשמעותו היא שכאשר ישנה התנגשות בין דעת רב לדעת תלמיד יש להישמע לדעת הרב.
מקור הביטוי[עריכת קוד מקור | עריכה]
הביטוי מופיע בתלמוד כאחד הטעמים לכלל ההלכתי אין שליח לדבר עבירה[1]. כיוון שהשליח צריך היה להישמע לדברי הרב (הקב"ה) ולא לדברי התלמיד (המשלח), בטלה השליחות, והאחריות על העבירה שנעשתה מוטלת על השליח. שלש פעמים נוספות מופיע הביטוי בתלמוד הבבלי. בשני מקומות הוא מופיע כטענה שאין לטעון: לגבי השוכר עדי שקר נאמר שהוא פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים[2], ושהוא אינו יכול לטעון שעל עדי השקר היה שלא להעיד משום דברי הרב. וכן מסית אינו יכול לטעון שעל הניסת היה שלא לשמוע לו,[3] דבר הנלמד מסיפורו של נחש הקדמוני, שנמנע ממנו להגן על עצמו, כדי שלא יטען טענה זו.[4]
בדינים שונים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- לגבי מסית ומדיח - כאמור, בתלמוד נאמר שהמסית אינו יכול לפטור עצמו בטענה שהמוסת היה צריך לשמוע בקול הקב"ה ולא בקולו משום "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים". לפי התוספות[5] הטעם הוא שאיסור ההסתה הוא איסור העומד בפני עצמו, ואינו תלוי בכך שהמוסת ישמע ויפעל לפי ההסתה.
- הכלל אין שליח לדבר עבירה - לפי הטעם הזה יש חילוק בין שליח שמצווה על אותו איסור לבין שליח ש"אינו בר חיובא", כלומר אינו מצווה על איסור זה. דוגמה לדבר היא אשה שנשלחת על ידי איש לבצע הקפת הראש. כיוון שאשה אינה מצווה על איסור הקפת הראש, לדעת רבינא תהיה במקרה זה שליחות לדבר עברה[6].
- אין הלכה כתלמיד במקום הרב - אחד מכללי הפסיקה במחלוקות האמוראים שהשתמשו בו הראשונים. כלל זה דומה לעיקרון לפיו יש להישמע לדברי הרב ולא לדברי התלמיד. אמנם הוא אינו כלל מוחלט[7]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף מ"ב, עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף נ"ו, עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ט, עמוד א'.
- ^ סנהדרין כט א – ויקיטקסט, באתר he.wikisource.org
- ^ תוספות לתלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ט, עמוד א' דיבור המתחיל דברי.
- ^ רש"י לתלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף י', עמוד ב' דיבור המתחיל בר חיובא.
- ^ ראו למשל רא"ש הלכות בכורות פרק ז הלכה ב, בויקיטקסט.