החלטה מקדמית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

החלטה מקדמית או הנחיה מקדמית, הידועה יותר בשמה האנגלי, "פרה-רולינג", היא החלטה של רשות שלטונית בעקבות פנייה של אדם או תאגיד בעניין יחסה של רשות זו לצעד שהוא מעוניין לעשות. במצב העניינים הרגיל, החלטה של הרשות ניתנת לאחר מעשה, אך התוצאה עלולה להיות לא נוחה לאדם או לתאגיד, ולכן הוא פונה לרשות בבקשה לדעת מראש את יחסה של הרשות לצעד זה, כדי לדעת האם כדאי לעשותו. לא תמיד יש צורך לפנות לרשות - פעמים רבות הוראות החוק והפסיקה אינן מותירות מקום לספק, כך שדי בייעוץ מקצועי כדי להחליט, אך במקרה שהוראות החוק והפסיקה אינן נותנות תשובה חד-משמעית, יש תועלת רבה בקבלת החלטה מקדמית.

דוגמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אדם עומד למכור נכס מקרקעין שנמצא ברשותו, ומעוניין לדעת מה יהיה גובה המס שיוטל על חלופות אחדות לביצוע העסקה, כדי לבחור בחלופה שבה ישלם את המס הנמוך יותר.
  • שני תאגידים מתחרים מעוניינים להקים מיזם עסקי משותף, אך רוצים לוודא שצעד כזה לא ייתקל בהתנגדות של הממונה על ההגבלים העסקיים.
  • אדם מעוניין לפתוח עסק באזור מסוים, וקודם שהוא נוטל על עצמו התחייבויות, כגון רכישת מבנה, הוא מעוניין לוודא שרשויות הפיקוח השונות יתירו לו את פתיחת העסק באותו אזור.

משקלה של החלטה מקדמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל רשות שלטונית כפופה לחוק, ואין היא יכולה לחרוג מהוראותיו. הסמכות לתת פירוש מחייב לחוק היא בידי מערכת בתי המשפט, ולכן החלטה מקדמית איננה מחייבת את בית המשפט. יחד עם זאת, ההחלטה המקדמית מחייבת את הרשות השלטונית ביחסה אל הפונה, והיא אינה רשאית לחזור בה מהתשובה שנתנה לאותו פונה.

שקיפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק והפסיקה, המשמשים בסיס להתנהלות עסקית, גלויים לכל, ועל כן אינם מעניקים יתרון תחרותי לגורם כלשהו. בעניין ההחלטה מקדמית המצב מורכב יותר. מחד, מדובר בפנייה פרטית של גוף מסוים, המעוניין בשמירה על פרטיותו, ולעיתים פרסום שאלתו עלול לגרום לו נזק. מאידך, הרשות מחויבת לתהעניק לציבור יחס שוויוני, ולכן ראוי שתביא כל החלטה מקדמית לידיעת הציבור. פשרה מקובלת בין שתי גישות אלה היא פרסום ההחלטה המקדמית בצורה שלא תחשוף כל פרט מזהה של השואל הספציפי או העסקה הספציפית, כך שיושג איזון בין שמירת פרטיותו של השואל ובין זכותו של הציבור לדעת.

החלטה מקדמית בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

החלטות מקדמיות נהוגות ברשויות שלטוניות אחדות בישראל, ובהן:

החלטות אלה נעשו במשך שנים רבות בהתאם לנוהלי העבודה של רשויות אלה, ולא מכוח חיוב שבחוק. שינוי בתחום זה נעשה במסגרת תיקון מס' 147 לפקודת מס הכנסה, שאושר בכנסת ב-25 ביולי 2005, ובמסגרתו נוסף לפקודה פרק שכותרתו "החלטות מיסוי", והוא מסדיר מתן החלטות מקדמיות בנושאי מס הכנסה, מס ערך מוסף ומיסוי מקרקעין. בין השאר נאמר בתיקון זה:

נתן המנהל החלטת מיסוי, לא יהיה רשאי לחזור בו מההחלטה, אלא אם כן מצא כי לא נמסר לו פרט מהפרטים או מסמך מהמסמכים הדרושים להחלטה, אם שונו הנסיבות הנוגעות להחלטה, או אם נמסר לו פרט כוזב, שגוי או מטעה.

וכן

על אף האמור בדיני המס, המנהל רשאי לפרסם תמצית של החלטות מיסוי שנתן, בדרך ובנוסח שקבע, גם אם המבקש לא הסכים לכך; תמצית החלטה שפורסמה לא תכלול את שמו של המבקש ואת מספר זהותו.

דברי ההסבר להצעת החוק מבהירים את מטרת התיקון:

מתן החלטות מיסוי אמור לסייע בהסרת אי הוודאות בעסקאות במשק, להפחית את הדיונים עם פקיד השומה בשלב השומה, ולתרום בכך הן למגזר העסקי והן לאוצר המדינה.

גם הממונה על ההגבלים העסקיים פרסם כללים למתן חוות דעת מקדמיות מטעמו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הרי קירש, "מיסוד ההחלטות המקדמיות - סוגיות אחדות", מסים ח/2 (אפריל 1994)

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.