החלטת האו"ם
החלטת האומות המאוחדות (החלטת האו"ם) היא מסמך רשמי שאומץ על ידי גוף השייך לאו"ם, לאחר שהוחלט על קבלתו על ידי אותו הגוף. אף שכל גוף של האו"ם יכול להוציא החלטות, בפועל רוב ההחלטות ניתנות על ידי מועצת הביטחון של האו"ם או העצרת הכללית של האו"ם, בצורה של החלטות מועצת הביטחון של האו"ם והחלטות העצרת הכללית של האו"ם, בהתאמה.
סטטוס משפטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
החלטות העצרת הכללית של האו"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרט לנושאים תקציביים של האו"ם, והנחיות לגופים של האו"ם, החלטות העצרת הכללית אינן מחייבות. אתר האינטרנט של האו"ם מתאר את החלטות העצרת הכללית כביטוי לעמדות המדינות החברות באו"ם, אולם הן אינן מחייבות מבחינה משפטית את המדינות החברות בו.[1]
סעיפים 10 ו-14 של אמנת האו"ם מתייחסים להחלטות העצרת הכללית כ"המלצות"; האופי הממליץ של החלטות העצרת הכללית הודגש שוב ושוב על ידי בית הדין הבינלאומי לצדק.
החלטות מועצת הביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – החלטה של מועצת הביטחון של האו"ם
לפי סעיף 25 של האמנה, מדינות החברות באו"ם מחויבות לבצע את ה"החלטות של מועצת הביטחון בהתאם לאמנה הנוכחית".
בשנת 1971, בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) - שנקרא גם "בית המשפט העולמי", בית המשפט העליון העוסק במשפט הבינלאומי - קבע בחוות דעת מייעצת בשאלת נמיביה כי כל החלטות מועצת הביטחון של האו"ם מחייבות מבחינה משפטית. עם זאת, יש הסוברים כי יש להבדיל בין החלטות מועצת הביטחון של האו"ם שהתקבלו במסגרת "פרק VII" של מגילת האו"ם, שהן מחייבות מבחינה משפטית, לבין אלו שהתקבלו במסגרת "פרק VI" של אמנת האו"ם, שאינן מחייבות. בפועל, לעיתים רחוקות מפורש בהחלטות מועצת הביטחון של האו"ם אם הן התקבלו בהתבסס על פרק VI או VII של אמנת האו"ם.
במהלך ועידת האו"ם שהתכנסה בסן פרנסיסקו בשנת 1945, היה ניסיון להגביל את חובות החברות באו"ם לפי סעיף 25 של האמנה, לאותן החלטות שהתקבלו על ידי המועצה בהפעלת סמכויותיה הספציפיות לפי פרקים VI, VII ו-VIII של האמנה. אולם ניסיון זה נכשל. נאמר אז כי חובות אלו נבעו גם מהסמכות המוקנית למועצה לפי סעיף 24(1) לפעול בשם החברות, תוך מימוש אחריותה לשמירה על השלום והביטחון הבינלאומיים. סעיף 24, המפורש במובן זה, הפך למקור סמכות שניתן להיעזר בו במצבים שאינם מכוסים על ידי ההוראות המפורטות באמנה. ברפרטואר על סעיף 24 נאמר: "השאלה אם סעיף 24 מעניק סמכויות כלליות למועצת הביטחון, חדלה להיות נושא לדיון בעקבות חוות הדעת המייעצת של בית הדין הבינלאומי לצדק, שניתנה ב-21 ביוני 1971, בקשר לשאלה של נמיביה (דוחות ה-ICJ, 1971, עמוד 16)".[2]
מבנה ההחלטה[עריכת קוד מקור | עריכה]
להחלטות האו"ם יש פורמט קבוע. לכל החלטה יש שלושה חלקים: הכותרת, הסעיפים המקדימים והסעיפים האופרטיביים. הרזולוציה כולה מורכבת ממשפט אחד ארוך, עם פסיקים ונקודה-פסיק לכל אורכו, ורק נקודה אחת בסוף. הכותרת מכילה את שם הגוף המוציא את ההחלטה (בין אם זה מועצת הביטחון, העצרת הכללית, ארגון משנה של העצרת או כל ארגון אחר המוציא החלטות), המשמש כנושא פסק הדין; הסעיפים המקדימים המציינים את המסגרת שדרכה מוצגת הבעיה, כפי שנעשה בהקדמות במסמכים אחרים; והסעיפים האופרטיביים שבהם הגוף משרטט את דרך הפעולה שינקוט באמצעות התקדמות הגיונית של סעיפים אופרטיביים ממוספרים ברצף (אם זו מועצת הביטחון או ארגון של האו"ם הקובע מדיניות במסגרת האו"ם) או שהוא ממליץ לנקוט (בהחלטות רבות של מועצת הביטחון, ולכל שאר הגופים כאשר הם פועלים מחוץ לאו"ם).
הסעיף האופרטיבי האחרון, לפחות בהחלטות מועצת הביטחון, הוא כמעט תמיד "מחליט להישאר נתפס\אחוז בעניין", (לפעמים שונה ל"נתפס\אחוז באופן פעיל"). ההנמקה מאחורי מנהג זה מעומעמת במקצת, אך ההשערה היא כי מדובר בהבטחה שהגוף המדובר ישקול בעתיד את הנושא הנדון בהחלטה, אם יהיה צורך בכך. במקרה של החלטות מועצת הביטחון, ניתן להפעיל אותה בניסיון למנוע מעצרת האו"ם לכנס "ישיבה מיוחדת לשעת חירום" בכל עניין לא פתור.
הסעיפים המקדימים והפרקטיביים כמעט תמיד מתחילים בפעלים, לפעמים משתנים על ידי תואר הפועל ואז ממשיכים לפי מה שהגוף המציע מחליט להכניס. המילה הראשונה תהיה תמיד נטויה או עם קו תחתון. עם זאת, סעיפים ראשוניים אינם ממוספרים, מסתיימים בפסיקים, ולפעמים מתחילים בשמות תואר. סעיפים אופרטיביים ממוספרים, מסתיימים בנקודה-פסיק (חוץ מהאחרון, שמסתיים בנקודה), ולעולם לא מתחילים בתואר.
ניתן להעביר את שמו של הגוף המנפיק ממעל לסעיפים המקדימים אל תחתיתם. ההחלטה לעשות זאת היא בעיקרה סגנונית, והרזולוציה עדיין מורכבת ממשפט קוהרנטי.
סוגים[עריכת קוד מקור | עריכה]
החלטות של האומות המאוחדות יכולות להיות גם החלטות מהותיות וגם החלטות פרוצדורליות.
בנוסף, ניתן לסווג רזולוציות לפי הגוף שבו מתקבלת ההחלטה, למשל:
- החלטות העצרת הכללית של האו"ם.
- החלטות מועצת הביטחון של האו"ם.
התאחדות למען השלום[עריכת קוד מקור | עריכה]
כדרך להתמודד עם מבוי סתום במועצת הביטחון של האו"ם, שנגרם על ידי הטלת וטו על ידי אחת או יותר מחמש החברות הקבועות במועצת הביטחון (P5), העצרת הכללית העבירה את החלטה 377, הנקראת החלטת "התאחדות למען השלום" בדחיפת ארצות הברית. החלטה 377 של האו"ם קובעת שכאשר מועצת הביטחון, בגלל חוסר תמימות דעים בין חברות ה-P5, לא הצליחה לפעול כנדרש לשמירה על שלום וביטחון בינלאומיים, העצרת הכללית תשקול את הנושא באופן מיידי, ותהיה רשאית להוציא המלצות מתאימות לחברי האו"ם באמצעים קולקטיביים, לרבות שימוש בכוח מזוין בעת הצורך, על מנת לשמור או להחזיר את השלום והביטחון הבינלאומיים.
בהתחשב בצורך בפעולה מהירה, החלטה 377 יצרה גם את המנגנון "ישיבה מיוחדת לשעת חירום" (ESS). גישת ההתאחדות למען השלום לביטול סכסוכים ומשברים בינלאומיים שימשה את העצרת הכללית מספר פעמים, כולל בטיפול בסכסוך בקוריאה ב-1951, במזרח התיכון ב-1956 וגם במאה ה-21.[3]
יישום[עריכת קוד מקור | עריכה]
אכיפת ההחלטות תלויה במדינות החברות החזקות יותר באו"ם, ומסיבה זו החלטות רבות, כולל עשרות החלטות של מועצת הביטחון, נותרו ללא יישום. על פי סקירה של עשורים רבים של הרקורד הדיפלומטי של חוקר היחסים הבינלאומיים סטיבן זונס, החלטות נגד בעלות ברית של ארצות הברית מהוות את העיקרי של החלטות האו"ם שלא יושמו.[4][5]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ What is the difference between a resolution and a decision?
- ^ ראו הערה 2 בעמוד 1 של סופה. 6, כרך. 3, סעיף 24
- ^ Unblocking the UN Security Council: The Uniting for Peace Resolution
- ^ Maggie Farley, U.N. Resolutions Frequently Violated - Los Angeles Times, Los Angeles Times, 17 באוקטובר 2002
- ^ United Nations Security Council Resolutions Currently Being Violated by Countries Other than Iraq - FPIF, Foreign Policy In Focus, 1 באוקטובר 2002