הכנסה רעיונית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הכנסה רעיונית היא מושג בדיני מיסים המתאר מצב בו רשויות המס מכירות בהכנסה שלא באמת התקבלה בכסף, כאשר ניתן נכס או שירות בחינם או במחיר הנמוך משווי השוק, או כאשר ניתנת הלוואה ללא ריבית או בריבית הנמוכה ממחיר השוק. זאת כאשר מתן השירות/הלוואה/נכס ניתן במסגרת אחת ממערכות היחסים הבאות: ממעביד לעובד, מספק ללקוח, בעל שליטה או קרובו המקבל את ההטבה מחברה שבשליטתו. עקב ההכרה בהכנסה זו, נדרש בעל ההכנסה לשלם מס הכנסה בגינה.

הכנסה רעיונית במשפט הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנסה רעיונית הוכרה במשפט הישראלי כבר בשנות ה-60 של המאה הקודמת. בפס"ד שמרלינג ושפר[1] נקבע, שגם הכנסה בשווה כסף חייבת במס. הפס"ד הנ"ל עוסק במקרה שקבוצת חקלאים עיבדה קרקע עבור פרדסנים, והפרדסנים בתמורה נתנו להם לשתול עגבניות בפרדס, נפסק כי, לפרדסנים הכנסה מדמי שכירות ולחקלאים הכנסה ממשלח יד, למרות שכסף ממשי לא עבר בין שתי הקבוצות, אנחנו רואים את הסיטואציה כאילו הפרדסנים השכירו לחקלאים את הקרקע, ולכן יש להם הכנסה מדמי שכירות, ובכסף הרעיוני הזה, הם שילמו לחקלאים עבור עיבוד הקרקע, ולכן רואים את החקלאים כבעלי הכנסה משירותי עיבוד הקרקע. בפס"ד מנחם[2], השופט ויתקון קובע במקרה של הכנסה בשווה כסף, אנו רואים את העסקה כאילו בוצעו כאן שתי עסקאות נפרדות, החייבות במס, גם אם כסף ממשי לא ניתן בין שני הצדדים :

" אין גם להתעלם מן העיקרון, שעסקה או פעולה, שבדרך רגילה יוצרת הכנסה-שבפירות, אינה חדלה להיות מקור להכנסה חבת-מס בשל כך בלבד שהיא נעשתה לא תמורת כסף אלא תמורת נכס או הנאה אחרת הניתנת להפך לכסף. כל עסקת-חליפין, למעשה כרוכות בה בעסקה אחת שתי עסקאות. צד אחד -הוא הנישום - משכיר נכס או, למשל, נותן הלוואה או שירות כלשהו אך במקום לקבל כ- quid pro quo שכר דירה או ריבית, עמלה או כל תמורה אחרת המתאימה לסוג השירות או הפעולה, יקבל הוא נכס הון או שירות כלשהו. ואילו הצד השני נותן את הנכס או את השירות תמורת ההשכרה, ההלוואה או השכירות, שהוא מקבלו "

המקור למיסוי הכנסה רעיונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפס"ד זילברשטיין מינץ[3]נקבע כי סעיף 2 לפקודת מס הכנסה הוא המקור למיסוי הכנסה רעיונית, וסעיף 3(ט) לפקודה הוא רק סעיף כימות ותחימה של ההכנסה, ואינו יוצר מקור הכנסה עצמאי, אלא מפנה לסעיף 2, לצורך קבלת מקור המיסוי.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ע"א 247/63 פ"ש פ"ת נ' שפר ושמרלינג, פ"ד יז (4) 2713.
  2. ^ ע"א 308/57 פ"ש ת"א צפון נ' שבתאי מנחם, פ"ד יב (2) 881.
  3. ^ ד"נ 3962/93 פשמ"ג נ' זילברשטיין ומינץ מיסים יא(1), ה-111.