שווה כסף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רכב צמוד הוא הטבה נפוצה בשווה כסף. בדרך כלל מופיע זיהוי המעסיק בחלקו האחורי של הרכב, אך בדוגמה זו הזיהוי בולט יותר

שווה כסף הוא מוצר או שירות בעלי ערך כספי. בהקשרים שונים היחס למתן וקבלה של שווה כסף זהים למתן וקבלה של כסף, אם כי כאשר מדובר בשווה כסף נדרש אומדן של ערכו הכספי.

בחוקי מדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקביעת ההכנסה החייבת במס הכנסה קובע סעיף 2 לפקודת מס הכנסה שההכנסה כוללת תשלומים מסוגים אחדים, "בין שניתנו בכסף ובין בשווה כסף".[1] תקנה 8 לתקנות מס הכנסה (ניכוי ממשכורת ומשכר עבודה) מנחה את המעסיק כיצד לחשב את ערכה הכספי של הטבה בשווה כסף: "היה התשלום ... כולו או חלקו בשווה כסף, יקבע המעביד לצורך הניכוי את סכום התשלום כפי שעלה לו או לפי מחיר השוק, הכל לפי הגבוה." עם זאת, במקרים חריגים אחדים, ובפרט שווי השימוש ברכב צמוד ושווי השימוש בטלפון סלולרי שהעמיד המעסיק לשימוש עובדו, נקבעו כללים אחדים לקביעת ערך ההטבה, עקב הקושי הנובע מהשימוש המעורב (טובת המעביד והנאת העובד) בהטבות אלה.

בחוק העונשין מוגדרות עבירות אחדות שבהן יחס שווה לכסף ולשווה כסף. דוגמה לכך היא סעיף 293 לחוק העונשין, העוסק בעבירת שוחד ומציין: "אין נפקא מינה בשוחד – אם היה כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת". גישה דומה קיימת בעוד עשרות מחוקי מדינת ישראל.

חוק הגנת השכר קובע הגבלות על תשלום שכר בשווה כסף: "מותר בהסכמת העובד לשלם חלק משכר עבודה באוכל ובמשקאות המיועדים לצריכה במקום העבודה, להוציא משקאות משכרים, או בדיור, אם דרך תשלום זאת נקבעה בהסכם קיבוצי או בחוזה עבודה או שהיא נוהג מקובל בתנאי עבודה, ובלבד שהשווי המיוחס לכל אלה לא יעלה על המקובל בשוק."

בתלמוד ובהלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגישה ששווה כסף כמוהו ככסף מופיעה כבר בתלמוד. בדיון על המשנה ”האשה נקנית בשלוש דרכים, וקונה את עצמה בשתי דרכים. נקנית בכסף, בשטר ובביאה[2] מביאה הגמרא ברייתא האומרת: ”כיצד בכסף? נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה "הרי את מקודשת לי", "הרי את מאורסת לי", "הרי את לי לאינתו" - הרי זו מקודשת“.[3] גם את הפסוק מספר שמות, ”בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו, וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ“[4] מפרשת הגמרא: ”'ישיב' - לרבות שוה כסף“[5]

הרב זלמן נחמיה גולדברג ציין כי "מהותו של כסף היא היותו אמצעי תשלום - על ידי כסף ניתן לרכוש חפצים שנזקקים להם או שרוצים בהם. מבחינה זו, מעלתו של כסף גדולה משל שווה כסף, שהרי עם הכסף ניתן לקנות, ואילו שווה כסף צריך המרה לכסף, ורק אז ניתן לקנות." הוא מוסיף כי "בהלוואה הדין שונה - אם יש ללווה כסף הוא חייב לשלם באמצעותו, ולא על ידי שווה כסף. ... גדר החיוב של פרעון הלוואה הוא להשיב את מה שלווה. לווה כסף - חייב להשיב כסף. לווה יין - חייב להשיב יין."[6]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נוסח זה נקבע בשנת 1974, אך עיקרון זה מופיע כבר בסעיף 5 של הנוסח של פקודת מס הכנסה משנת 1947, אם כי ללא שימוש במושג "שווה כסף".
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ב', עמוד א'
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ה', עמוד ב'
  4. ^ ספר שמות, פרק כ"א, פסוק ל"ד
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ט', עמוד א'
  6. ^ זלמן נחמיה גולדברג, שווה כסף, באתר "ישיבה", תשס"א