הצעה וקיבול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

"הצעה" ו"קיבול" הם המונחים הקבועים בחוק לתיאור המערכת הנורמטיבית המרכזית היכולה להביא לשכלול חוזה בדין הישראלי[1]. מונחים אלה מתארים, הלכה למעשה, כל התקשרות בין אנשים/תאגידים שונים אשר סיום אפשרי לה יהיה שכלולו של חוזה ביניהם. מהותן של ההצעה והקיבול, כפי שניסחה זאת הפרופ' גבריאלה שלו, היא "מפגש של הצהרות רצון"[2].

מרכיבי ההצעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

להצעה ישנם שלושה מרכיבים החייבים להתקיים כולם כדי להיחשב כהצעה:[3]

  1. פנייה – על אדם/תאגיד אחד לפנות אל האדם/תאגיד האחר (אין הגבלה על אופן הפנייה) ולהעביר לו את ההצעה.
  2. העדה על גמירת דעת – המונח פורש בפסיקה כהעדה על כוונת הפונה ליצור יחסיים משפטיים מחייבים עם הצד שכנגד.
  3. מסוימות – על ההצעה להיות מסוימת דיה כדי לאפשר כריתת חוזה על ידי קיבולה.

מרכיבי ה"קיבול"[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדרך המרכזית לביצוע הקיבול הינה באמצעות הודעת קיבול. הקיבול, ע"פ החוק בישראל, חייב לכלול שלושה מרכיבים החייבים כולם להתקיים כדי שהקיבול יהיה בעל תוקף משפטי:[4]

  1. מסירה – על הודעת הקיבול להימסר למציע ההצעה.
  2. גמירת דעת – כאמור, המונח פורש בפסיקה כהעדה חיצונית על כוונה ליצירת יחסים משפטיים מחייבים.
  3. חפיפה לתוכן ההצעה – הודעת הקיבול צריכה להיות זהה בתוכנה להצעה אליה היא מתייחסת.

נוסף על הרכיבים הללו החוק[5] מתייחס גם לזמן בו יכול להתבצע הקיבול. החוק קובע כי בהיעדר התייחסות בהצעה למועד בו ניתן לבצע את הקיבול, על הקיבול להתבצע בפרק זמן "סביר" מרגע קבלת ההצעה.

החוק מאפשר שתי דרכים נוספות לביצוע "קיבול":[6]

  1. קיבול בהתנהגות – ניתן לבצע קיבול "במעשה לביצוע החוזה או בהתנהגות אחרת אם דרך זו של קיבול משתמעת מההצעה"[7] (למשל בקנייה במכונת משקאות, חברת המשקאות היא מציעת ה"הצעה" והצרכן יכול לבצע "קיבול" באמצעות הכנסת כספו למכונה).
  2. קיבול בהיעדר תגובה – אפשרות קיבול זאת מוגבלת ע"פ חוק ומתקיימת במספר מצומצם של מקרים: בהצעות בהם יש אך ורק לזכות את הצד השני (למשל במקרה של חברת טלפונים המחליטה על דעת עצמה להוריד את מחיר שיחות הטלפון של אדם מסוים בלי שהוא מתחייב במשהו בתמורה לכך), במצב בו שני הצדדים הסכימו מראש שיהיה לכך תוקף ובמקרה בו הסכמה כזאת בין הצדדים השתמעה מדרך התנהלות המשא ומתן ביניהם.

"הצעה" ו"קיבול" בשימוש בית המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, "הצעה" ו"קיבול" היא המערכת הנורמטיבית המרכזית באמצעותה החוק מתאר קשרים העשויים להביא לכדי שיכלול חוזה. עם זאת, בית המשפט יעדיף לעתים שלא להתייחס אליהם בבואו להכריע בדין, זאת בין השאר כפועל יוצא של הקושי להבחין בין ההצעה לבין הקיבול בתוך מסגרת של משא ומתן וכתוצאה מחוסר הרלוונטיות שבביצוע אבחנה שכזו במקרים מסוימים. בחלק מהמקרים בהם ביהמ"ש לא יראה צורך לבצע את החלוקה שבין המציע לניצע הוא יעדיף לבחון את קיומם או היעדרם של רכיבי ההצעה והקיבול (כפי שפורטו לעייל). קיומם או היעדרם של אותם רכיבים הוא שיכריע במקרים הללו לגבי שאלת השתכללותו או אי השתכללותו של החוזה.[8]

הצעה מזכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצעה שאין בה אלא כדי לזכות את הניצע, חזקה עליו שקיבל אותה (סעיף 7 רישא לחוק וסעיף 170 רישא להצעת חוק דיני ממונות). למרות ששתיקה כשלעצמה אינה מהווה בדרך-כלל קיבול, שונה הדין לגבי הצעה מזכה. הצעה כזו ניתן לקבלה על- ידי העדר תגובה, מכוח חזקת הקיבול. על מנת שתחול חזקת הקיבול נדרש כי ההצעה תהא כזאת "שאין בה כדי לזכות". תנאי הכרחי לתחולת החזקה הוא העדר של חיוב לצד ההנאה שבהצעה.[9] מניח החוק כי כאשר ההצעה נועדה לטובתו של הניצע, גבוהה יותר ההסתברות שהוא יקבלה מאשר שלא יקבלה, ולכן אין צורך בעשיית מעשה שיש בו ביטוי חיצוני להסכמת הניצע לקבל את ההצעה. אין הוא חייב בהודעת קיבול, ולא נדרשת ממנו כל התנהגות אחרת אשר תעיד על קיבול.[10] כדי שהצעה תיחשב כמזכה עליה להיות נקייה מחיובים חוזיים, בין הצדדים לחוזה לבין עצמם. חיובים חיצוניים, מכוח החוק, אינם שוללים מהצעה את מהותה כהצעה מזכה שעליה חלה חזקת הקיבול. חזקת הסכמה קיימת גם על חוזה לטובת צד שלישי ועל מקבל מתנה. אולם, שלא כמו לגבי חזקת קיבול והצעה מזכה, ההנאה והזיכוי של המוטב או של מקבל המתנה יכולים להיות מלווים בחיוב.[11] הסדר מסוג זה בסוגים שונים של עסקאות, כגון עסקאות חסד בהן קיימת הסתברות גבוהה כי הניצע יסכים לקבל את טובת ההנאה. לדוגמה- סעיף 3 לחוק המתנה הקובע: "חזקה על מקבל המתנה שהסכים למתנה, זולת אם הודיע לנותן על דחייתה תוך זמן סביר לאחר שנודע לו עליה".[12]


לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סעיף 1 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973
  2. ^ גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי כרך א 187 (2005)
  3. ^ סעיף 2 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973
  4. ^ סעיף 5 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973
  5. ^ סעיף 4 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973
  6. ^ סעיפים 6 ו 7 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973
  7. ^ סעיף 6 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973
  8. ^ וראה לדוגמה: ע"א 1049/94 - דור אנרגיה נגד חמדן פ"ד, נ(5), 820 (1996) וע"א 692/86 - בוטוקובסקי נגד גת ואח' פ"ד, מד(1), 57 (1990)
  9. ^ גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (דין, תשס"ה-2005).
  10. ^ דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך א 233 (1991).
  11. ^ גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (דין, תשס"ה-2005).
  12. ^ דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך א 233 (1991).