חוק החוזים (חלק כללי)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

חוק החוזים (חלק כללי) הוא החוק העיקרי המסדיר את דיני החוזים במדינת ישראל. חוק החוזים נחקק בשנת ה'תשל"ג (1973). בשנת ה'תשל"א (1970) נחקק חוק משלים, "חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה)".

עיקרי החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחוק נקבעו מספר כללים מהותיים בדיני החוזים:

  • כאשר לא נקבע בחוזה במפורש הזמן לביצוע החוזה, יש לקיימו זמן סביר לאחר כריתת החוזה[1].
  • המציע אינו יכול לחזור בו, לאחר שהניצע הביע את הסכמתו בצורה שמחייבת אותו (את הניצע)[2].
  • המציע הצעה בלתי חוזרת או מציע שקבע מועד לקיבול ההצעה (למשל "עד שבוע"), אינו יכול לחזור בו, אלא אם כן הניצע דחה את ההצעה[3].
  • במודעה שפונה לציבור הרחב או לקהל יעד אחר, כל מי שהמודעה מיועדת אליו נחשב ניצע[4].
  • קיבול שיש בו תוספת או הגבלה או שינוי, נחשב להצעה[5].

פגמים בכריתת חוזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק מגדיר מספר גורמים בשלב הטרום חוזי, אשר קיומם מוביל לביטול החוזה בדיעבד[6]: טעות, הטעיה, כפיה, עושק. עבור כל אחד מפגמים אלו, נדרשים מספר תנאים מצטברים.

  • טעות. החוק מגדיר כ"טעות", פער בין תפיסת המציאות למציאות. כדי לבטל חוזה בעילת טעות, נדרשים לפחות ארבעה תנאים מצטברים: 1. קיום חוזה, 2. קיום טעות אצל המבקש לבטל את החוזה, 3. קשר סיבתי (קש"ס) סובייקטיבי בין הטעות לכניסה לחוזה (כלומר, הטועה לא היה נכנס למצב החוזי, אלמלא הטעות האמורה), 4. קשר סיבתי (קש"ס) אובייקטיבי (כלומר, אצל "האדם הסביר" ידיעת הטעות הייתה סיבה להימנע מכניסה למצב החוזי). במקרה שהצד השני היה מודע לטעות, די בתנאים הנזכרים כדי לבטל את החוזה. במקרה שהצד השני לא היה מודע לטעות, רק בית המשפט יכול להורות על ביטול החוזה, וזאת בכפוף ל"שיקולי צדק" בהם יבחן בית המשפט האם יגרם נזק גדול יותר לאחד הצדדים, במקרה של ביטול החוזה או במקרה של אי ביטולו.
  • הטעיה. החוק מגדיר כ"הטעיה", מצב בו אחד הצדדים בחוזה, גרם "טעות" לצד השני, בין באופן אקטיבי (על ידי שקר וכיוצ"ב) ובין באופן פסיבי במקרה שהיה עליו ליידע את הצד השני (לפני החוק או הנוהג או הנסיבות). ב"פס"ד ספקטור" נחלקו הדעות, האם "אי גילוי" במצב שבו ניתן לברר את המציאות בקלות, נחשב הטעיה. העניין לא הוכרע בצורה חד משמעית. בפועל קיימת "גישת המצמצמים" הגורסת ש"פגם הטעיה" קם רק במצב בו לא ניתן לוודא את העניין בקלות, ו"גישת המרחיבים" גורסת כי "פגם ההטעיה" קם בכל מקרה שלא קוימה "חובת הגילוי" כאמור.
  • כפיה כפיה: החוק מגדיר כ"כפיה", הפעלת כוח או איומים. כלומר לחץ חיצוני בלתי מוצדק.

עבור פגם כפייה, נדרשים שלושה תנאים מצטברים: 1 קיומו של חוזה, 2. הופעלה כפיה, 3. קיים קשר סיבתי (קש"ס) סובייקטיבי בין הכפיה לכניסה לחוזה.

עם זאת, החוק[7] מסייג את פגם הכפיה, וקובע שהזהרה בתום לב על כוונה למימוש זכות חוקית, לא תיחשב ל"כפייה" (למשל, אזהרה על כוונה להגיש תביעה משפטית, אלא אם כן הצד השני יכנס לחוזה חדש, שייתר את הצורך בהליך המשפטי)

בנוסף הפסיקה בישראל[8], בהתבסס על החוק, מכירה בכך ש"כפיה כלכלית" מהווה חלק מצורת מסחר תקין, ולכן נקבעו בפסיקה שני תנאים מצטברים, אשר רק בהתקיימם תיחשב "כפיה כלכלית" לכפיה פוגמת את החוזה: 1 "מבחן האיכות" כלומר, הפעולה אינה ראויה. 2. "מבחן העוצמה" - ה"נכפה" אינו יכול, בנסיבות העניין להימלט ממלתעות הפעולה (כלומר, אין לו אלטרנטיבה סבירה).

  • עושק החוק מגדיר כ"מצוקה" שלושה מצבים חלופיים: מצוקה שכלית (רפיון שכל או מצב של "חומרה ושקיעה"[9], מצוקה גופנית וחוסר ניסיון. עבור "פגם עושק" נדרשים חמישה תנאים מצטברים: 1. קיום חוזה, 2. "התנהגות העושק" - העושק יודע ומנצל את מצוקת העשוק, 3. "מצב העשוק" - העשוק שרוי במצב של "מצוקה", 4. קיים קשר סיבתי (קש"ס) בין ניצול המצוקה ובין הכניסה לחוזה, 5. תנאי החוזה גרועים מהמקובל "במידה בלתי סבירה" (במבחן האדם הסביר).

בפסק דין גנץ, דן בית המשפט העליון בעניינו של חרדי אשר בהיותו רווק 50, הבטיח לשדכן שכר 100,000$ והכפלת הסכום אם השדכן ייעזר בשותף. בדעת הרוב הכריע בית המשפט כי אכן תנאי החוזה "גרועים מהמקובל במידה בלתי סבירה"[10]. אך עם זאת קבע בית המשפט כי למרות מצבו הנפשי הקשה של רווק חרדי בן 50, אין מצבו מגיע ל"מצוקה" כהגדרתה בחוק החוזים. במקביל, השופט קדמי חידש הלכה, לפיה בהתקיים יסוד "עושק" אשר נעדר ממנו מרכיב המצוקה, ניתן לקנוס את העושק מטעם "חוסר תום לב בכריתת חוזה"[11], אך דעת הרוב דחתה את הטיעון על הסף, מאחר שטיעון זה לא נטען בידי בא כוח העשוק.

חוסר תום לב[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק מגדיר שני סוגי חוסר תום לב. חוס תום לב בשלב הטרום חוזי, וחוסר תום לב בקיום החוזה. חוסר תום לב בקיום החוזה, מתבטא בעמידה דווקאנית על תנאי החוזה, או חוסר שיתוף פעולה ביחס לקיום החוזה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חוק החוזים, סע' 41
  2. ^ חוק החוזים, סעיף 3
  3. ^ סעיף 3, סעיף קטן ב'
  4. ^ חוק החוזים, סעיף 2
  5. ^ חוק החוזים, סעיף 11
  6. ^ לא ניתן לדרוש אכיפה או פיצויים, מחמת "פגמים בכריתת חוזה"
  7. ^ סעיף קטן ב', שם
  8. ^ בפס"ד מיה, נידון עניינו של בעל חוב שהשאיר לנושיו שיק על סך מליון ₪ ללא כיסוי, ברח לחו"ל, והשאיר נציג מטעמו שהגיע להסכם עם הנושים על מחיקת החובות תמורת תשלום חלק קטן מהם. בית המשפט פסק שהחוזה על מחיקת החובות בטל, מאחר בהתבסס על "מבחן האיכות" ו"מבחן העוצמה", הייתה כאן "כפיה" פסולה
  9. ^ השופט מנחם אלון
  10. ^ דעת המיעוט התנגדה להגדרה זו
  11. ^ בדעת מיעוט, השופט קדמי חייב את השדכן בפיצוי שיתקזז משכרו, כך ששכרו הסופי יעמוד על סכום שאינו "גרוע מהמקובל במידה בלתי סבירה"