הקורפוס השני (סוריה)
 | |
| דגל הצבא הסורי | |
| פרטים | |
|---|---|
| מדינה |
 סוריה |
| שיוך |
הצבא הסורי |
| סוג | קורפוס |
| בסיס האם | זבדאני |
| אירועים ותאריכים | |
| תקופת הפעילות | 1985–הווה (כ־39 שנים) |
| מלחמות | |
| פיקוד | |
| דרגת המפקד | לִואא' |
| מפקדים |
איברהים סאפי (1993-2002)[1] אחמד חסן עלי (2002-4) אדיב קאסם (2004-5) מוחמד פאז (2005-?) |
הקורפוס השני הוא קורפוס של הצבא הסורי אשר מורכב משלוש דיוויזיות ואחראי על המרחב מצפון לדמשק והגבול עם לבנון.
הוא הוקם בשנת 1985 יחד עם שני הקורפוסים הסדירים האחרים כחלק משינוי מבני בצבא הסורי, מטרתו הראשונית של הקורפוס הייתה לאגד את היחידות שהוצבו בלבנון ולשמש מפקדה לכוחות הסורים בלבנון. לאחר הנסיגה הסורית מלבנון ב-2005, הוצבו יחידות הקורפוס במספר בסיסים מצפון לדמשק ולאורך קו הגבול עם לבנון, כאשר תחום האחריות של הקורפוס כלל את כל השטח בין דמשק לעיר חומס. בשנים שלאחר הנסיגה צורפה לקורפוס דיוויזיית הכוחות המיוחדים ה-14 ומאז פרוץ מלחמת האזרחים בשנת 2011, יחידות הקורפוס נמצאות בלחימה קשה גם במרחב דמשק, גם בשטחים שמצפון כולל הקרבות בחומס וגם במוקדים נוספים סביב סוריה.
כיום קשה מאוד להעריך כמה מכוח הלחימה של יחידות הקורפוס נותר והאם בכלל מבנה הפיקוד של הקורפוס מתפקד באופן מלא, נוכח האבדות הקשות שספג הצבא הסורי לאורך שנות מלחמת האזרחים.
היסטוריית שירות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בפרוץ מלחמת לבנון הראשונה, הדיוויזיה הראשונה בפיקודו של איברהים סאפי הייתה מוצבת בבקעת הלבנון.[2] המפגש הראשון בין כוחות סורים וכוחות צה"ל התרחש בסביבת העיירה ג'זין, בחלקו הדרומי של הבקע הלבנונית. כדי להגן על העיירה מפני הכוחות הישראלים המתקדמים, נשלחו למקום מספר יחידות חיל רגלים וקומדו בסיוע גדוד שריון (טנקי T-62) מחטיבת השריון ה-76. בקרב ג'זין שהתפתח, הצליח צה"ל להביס את הכוחות המחופרים ולכבוש את העיירה.
מספר ימים לאחר מכן, כוחות הדיוויזיה הראשונה נכנסו ללחימה עם כוחות צה"ל אשר תקפו את המתחם הדיוויזוני בו הם ישבו ב-11 ביוני 1982, בקרב סולטאן יעקוב. במהלך הקרב, נסוגו החטיבה ה-91 וה-76 פנימה למבנה הגנתי והחטיבה ה-58 נשארה כעתודה, באותה העת כוחות הדיוויזיה השלישית החלו לנוע דרומה לאורך בקעת הלבנון במטרה לסייע כנגד ההתקפה הישראלית. לבסוף, לאחר קרבות קשים, הצליחה הדיוויזיה לבלום את ההתקדמות הישראלית והמשיכה להחזיק את החלק המזרחי של כביש ביירות-דמשק. למרות האבדות הקשים שספגו הסורים בקרב, הוא נחשב להצלחה רבה משום בלימת המאמץ הישראלי אל מול עדיפות מספרית של צה"ל.
מבנה ויעוד[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הדיוויזיה הראשונה (משוריינת): שוכנת אל-כיסווה, מחוז ריף דמשק ומורכבת מהחטיבה המשוריינת ה-76, החטיבה המשוריינת ה-91, החטיבה המשוריינת ה-153, החטיבה הממוכנת ה-58 ורגימנט ארטילריה.[3]
- הדיוויזיה העשירית (ממוכנת): מורכבת מהחטיבה הממוכנת ה-85, החטיבה הממוכנת ה-62, החטיבה הממוכנת ה-18, החטיבה המשוריינת ה-56 ורגימנט ארטילריה.[3]
- דיוויזיית הכוחות המיוחדים ה-14: שוכנת באל-חמה ומורכבת משלושה רגימנטים של כוחות מיוחדים: הרגימנט ה-36, ה-554 והרגימנט ה-556.[3]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ פסח מלובני, מצפון תפתח הרעה: צבא סוריה - עלילותיו ומלחמותיו - מבט מדמשק, תל אביב: המכון לחקר מלחמות ישראל, 2014, עמ' 773.
- ^ מתוך; John Laffin The War of Desperation: Lebanon, UK:Osprey Publishing, 1985, עמ' 33-37.
- ^ 1 2 3 Holliday, Joseph, "The Syrian Army: Doctrinal order of battle" (report), The Institute for the Study of War, feb. 2013.