קרב ג'זין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קרב ג'זין
מלחמה: מלחמת לבנון הראשונה
Syrian Tank burning in Tzuk Track.jpg
טנק סורי בוער על ציר "צוק", ביציאה מג'זין
תאריך התחלה: 8 ביוני 1982
תאריך סיום: 8 ביוני 1982
קרב אחרי: קרב עין א-תינה
מקום: ג'זין, דרום לבנון
33°32′N 35°35′E / 33.533°N 35.583°E / 33.533; 35.583
תוצאה: ניצחון ישראלי, מרחב העיירה נכבש
הצדדים הלוחמים

ישראלישראלישראל

סוריהסוריהסוריה

מפקדים
כוחות

שני גדודי שריון מחטיבה 460, מחלקת הנדסה, פלס"ר חטיבה 460, יחידת תותחנים

שלוש פלוגות שריון טי-62, שתי פלוגות חי"ר, שתי פלוגות קומנדו

אבידות

6 הרוגים, 11 פצועים; 4 טנקים מושמדים, 5 טנקים פגועים.

20 טנקים מושמדים, 4 פגועים, 2 רכבי BRDM ונגמ"ש BMP-1 מושמדים.

הטנק של המ"פ צור מאור על ציר "צוק". מאחוריו נראים שני טנקים טי-62 שהוא השמיד, וכן זחל"ד נ"מ של צה"ל
הטנק הפגוע של המ"פ צור מאור. פגיעת הח"ש נראית בתחתית הצריח, מתחת לכבל הגרירה. זחל שמאל שלו נפרס מפגיעת פגז נוסף.

קרב ג'זין הוא קרב שריון שנערך במלחמת לבנון הראשונה, במהלכו נכבשה העיירה ג'זין שבלבנון על ידי כוח צה"ל מידי כוח גדול של צבא סוריה, ששלט בה באותה עת.

ב-8 ביוני 1982, היום השלישי למלחמת לבנון הראשונה, תקף כוח משוריין של צה"ל את הכוח הסורי שבמרחב העיירה ג'זין. כוח צה"ל השמיד את הכוח הסורי, והשתלט על מרחב העיירה. זה היה הקרב הראשון של צה"ל עם הצבא הסורי במלחמה זו.

הרקע לקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'זין היא עיירה נוצרית השוכנת באזור הררי, על צומת דרכים המובילות אל רמת אל-נבטיה בדרום, ג'בל ברוך מצפון, ובקעת הלבנון ממזרח. העיירה שוכנת ברובה בתוך מעין מכתש, שאותו חוצה ערוץ נחל עמוק, נאהר אל-אראי, שהוא יובל של נהר האוואלי. כוחות הצבא הסוריים העיקריים היו ערוכים בבקעת הלבנון. באופן רשמי, ממשלת ישראל הורתה לצה"ל להימנע מלהילחם נגד צבא סוריה, אם זה לא יתקוף את צה"ל[1], וכך אף הצהיר ראש הממשלה, מנחם בגין, מעל במת הכנסת ביום שלישי, 8 ביוני[2]. בפועל, החל מ-7 ביוני, היום השני למלחמה, קיבלו כוחות צה"ל בגיזרה הזאת פקודת התראה לקראת כניסה לקרב יזום נגד הצבא הסורי[3]. כמו כן הפקודה שהוריד מפקד גיס 446, אביגדור בן-גל, הייתה להיערך להשמדה של כל כוח השריון הסורי בבקעת הלבנון[4][5]. בצהרי ה-7 ביוני חצתה חטיבה 460 (חטיבת "בני אור") את נהר הליטני על גשר חרדלה, סמוך למבצר הבופור שנכבש בערב הקודם. במשך הלילה עשתה החטיבה את דרכה אל עבר ג'זין, תוך שהיא משנה את ציר התנועה מספר פעמים, כדי לעקוף מכשולים בדרך. במקביל קידמו הסורים באותו לילה אל מרחב העיירה 3 פלוגות שריון, 2 גדודי חי"ר ו-2 גדודי קומנדו. עובדה זו הייתה ידועה למודיעין פיקוד הצפון, אך היא לא הועברה אל הכוחות הלוחמים.

לטענת דובר צה"ל, נוצר חשש לתקיפה של אוגדות געש (36) והפלדה (162) מן האגף, ועל כן התעורר צורך פתאומי לכבוש את העיירה[6]. המשימה הוטלה תחילה על גדוד טנקים מחטיבה 500, השייכת לאוגדת הפלדה. הגדוד תקף את העיירה בבוקר ה-8 ביוני, נתקל באש טילי סאגר ונסוג. ייתכן שפקודת הנסיגה קשורה לעובדה, שהפיקוד ביקש לשמור את הגדוד התוקף ביחד עם חטיבתו, שנועדה לנוע צפונה. בנוסף לכך, חטיבה 460 הצטוותה להעביר גדוד טנקים משלה לסיוע לאוגדה 162, והקצתה לכך את גדוד "שלח" (532), שנפרד מהחטיבה למשך כל שאר הלחימה. המשימה לכבוש את ג'זין וסביבתה הוטלה אפוא על שני הגדודים הנותרים של חטיבה 460.

בשעה 10:45 הגיעה הפקודה ממפקד הגיס לתפוס עמדות לכיוון העיירה, ולהיות מוכנים לתקיפה מאוחרת יותר. תוכנית הקרב הוכנה בחופזה. לא הוקצו לחטיבה כוחות חי"ר לטיהור רגלי של העיירה, פרט לפלוגת הסיור של החטיבה; והסיוע הארטילרי לא הגיע בזמן. גם המודיעין על האויב היה לקוי: כאמור, הידיעות על היערכות של חטיבה סורית מתוגברת מסביב לעיירה לא הגיעו לדרג הלוחם. המפקדים ברמת הגדודים סברו שהעיירה הנוצרית "ידידותית" לצה"ל, ולכל היותר יש בה טנקים סוריים בודדים. גם המידע על ניסיונה הכושל של חטיבה 500 לא הגיע לידיעתם.

מהלך הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקפת גדוד 198[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעה 13:45, בעת שהחטיבה הייתה עדיין בתנועה להיערכות, שונתה הפקודה: מפקד הגיס בן-גל בעצמו פקד על מח"ט 460, חגי כהן, לתקוף מיד את העיירה. על הסיבה לבהילות והצורך לתקוף את היעד ללא סיוע של ארטילריה, חיל אוויר וחי"ר – יש מחלוקת (ראו בהמשך). גדוד 198, בפיקוד בני לידור ששימש בשגרה יחידת קורס מפקדי טנקים, תקף ראשון. פלוגה מ' המובילה נכנסה לעיירה כמעט ללא אש, ספגה מספר פגיעות של רקטות וטילי סאגר, ונעצרה. פלוגה כ' עברה את פלוגה מ', השמידה מספר טנקים והצליחה להגיע אל היציאה הדרומית מהעיירה, יחד עם המג"ד והמח"ט. פלוגה נוספת ניסתה להיכנס לעיירה, נתקלה באש נ"ט, השמידה מספר כלי אויב ונחלצה לאחור ללא נפגעים.

התקפת גדוד 196[עריכת קוד מקור | עריכה]

כעת פקד המח"ט על הגדוד השני, גדוד 196 ששימש כיחידת קורס הקצינים של חיל השריון, בפיקודו של ספי שאומן, להיכנס לעיירה. משימתו הייתה להשמיד את שארית כוח האויב, ולהיערך להמשך טיהור הציר היוצא מדרום העיירה אל עבר בקעת הלבנון. מג"ד 198 הספיק להזהיר את הכוח מפני זריקת רימוני-יד ממרפסות הבתים. גדוד 196 הסתער באש כבדה מכל הכלים, והגיע לצומת המרכזית בעיירה. מפקד פלוגה ח' המובילה, גידי אבן, פנה ימינה בדרך שעלתה אל רכס שולט, שנודע לאחר הקרב כ"רכס בית הקברות". העלייה אל הרכס הייתה טעות, מפני שהמשימה הייתה להגיע אל היציאה הדרומית; עם זאת, בדיעבד התברר שהעמדות שתפסה פלוגה ח' על הרכס היו יעילות למדי לחיפוי על פלוגה ז', שהגיעה בהמשך הקרב ליציאה, ונתקלה שם במארב סורי.

בהיותם חשופים על הרכס, נפתחה עליהם אש טנקים מגבעה מיוערת ממול, שם הסתתרו טנקים סוריים באופן שלא ניתן היה לזהותם. מהאש נהרגו הסמ"פ עודד שוורץ והתותחן שלו, רוני לוי-סבג. טנק המג"ד נפגע אף הוא, וקולו לא נשמע ברשת הקשר. המח"ט כהן, ממקומו ביציאה מהעיירה, הבחין בטעות של פלוגה ח'; לאחר שלא נענה על ידי המג"ד העביר את הפיקוד לסמג"ד, אבי אשכנזי. האחרון פקד על שתי הפלוגות האחרות לחזור לצומת ולנוע ליציאה הדרומית. כעת הובילה פלוגה ז' אל עבר היציאה מהעיר.

הפתיחה של ציר "צוק"[עריכת קוד מקור | עריכה]

גדוד הטנקים הסורי המשיך לירות לעברם מדרום, סדרות ירי שהלכו והתקרבו. הטור הישראלי נע עתה על ציר הררי, מתלול מעליו ותהום מתחתיו, כך שלא ניתן היה לתפוס עמדות אש ולתמרן. הטנקים המובילים פלטו עשן לבן כדי להסתיר את תנועת הטנקים שאחריהם, תוך סיכון עצמם - פעולה שהתגלתה כיעילה מאוד. הכוח התייצב בצומת כבישים ביציאה מהעיירה, המג"ד עלה על נגמ"ש וחידש את הקשר עם מפקדו, ודיווח שהוא מוכן להמשיך.

המשימה הבאה הייתה להשמיד את כוח האויב ששלט על הכביש המוביל דרומה לעבר כפר חונה. כעת כבר קיבל הגדוד סיוע של אש ארטילריה, שהייתה יעילה (כפי שהתברר אחר כך מפיו של שבוי סורי). אחרי ההרעשה הארטילרית התחיל הגדוד לנוע על הדרך לכפר חונה, הציר המכונה במפת הקוד "צוק". גם כביש זה היה ציר הררי, שבו לא התאפשרו פריסה וחיפוי הדדי בין טנקים, כפי שרגילים כוחות השריון. התברר שפלוגת טנקים סורית עמדה על הציר במארב מתוכנן, כך שבכל אחד מחמשת העיקולים בכביש עמד טנק טי 62 שקנהו מכוון אל קצה העיקול, וממתין לכוח המתקדם (המידע על כך עלה מחקירתו של מפקד הפלוגה הסורי שנפצע ונפל בשבי, ומסר לחוקריו פרטים על היערכות פלוגתו לקראת הגעת הכוח התוקף). מפקד פלוגה ז', צור מאור, שהוביל עם צוותו את הגדוד, היה כאמור היחיד שיכול היה לירות קדימה בציר ההררי. צוות המ"פ השמיד את הטנקים האורבים לו, בזה אחר זה. באחד העיקולים התגלה מולו טנק נוסף, אך הייתה תקלה בתותח. הצוות נחלץ לאחור, טיפל בתקלה, חזר קדימה והשמיד את הטנק. כשניסה המ"פ לעבור בין הטנק הפגוע למתלול, פרס זחל ולא יכול היה להתקדם. המ"פ החליף טנק עם המט"ק שמאחוריו, והמשיך קדימה.

במעלה הציר היה מקום בו הדרך מתרחבת, ונחשפת לתצפית ולאש ממטע סמוך. במסתור העצים המתינו במארב טנקים סוריים נוספים, ואחד מהם פגע בטנק המ"פ בצד הצריח, באזור היחיד שבו יכול פגז חודר שריון לחדור את שריון טנק המרכבה. המ"פ, צור מאור נהרג במקום. פגז נוסף פגע באחד הזחלים. אנשי הצוות חילצו את הטנק לאחור על הזחל הנותר. לאחר מכן יצאו מהטנק וניסו לפנות את גופת המ"פ, חשופים לאש האויב, אך גם לאש מטוסי חיל האוויר. המטוסים תקפו את הציר בשעה שיועדה להם, שנקבעה על ידי גדוד אחר, שלא השכיל לבטל את התקיפה. הנהג רביב קריו והטען-קשר יוסי קוברינסקי נהרגו. נסיבות מותם אינן ברורות לגמרי; קריו היה פצוע כבר כשירד מהטנק, אולם הוא הספיק לסייע בפינוי גופת המ"פ מאור, ולכן משערים שמת מפגיעה פנימית שלא ניכרה. קוברינסקי נהרג ככל הנראה מאש מקלעי הטנקים הסורים. התותחן ישי גדסי נפצע, ופונה לתאג"ד. (ישי גדסי סיים את קורס הקצינים והתקדם עד לתפקיד מג"ד. ב-1994 נרצח בפיגוע ירי בצומת אשדוד, ליד קיבוצו, קבוצת יבנה).[7]

מטוסי חיל האוויר הטילו פצצות מצרר שיצרו אבק רב. הדבר הקשה על הראות, אך גם איפשר לחדש את מלאי הפגזים בטנקים. ההפצצה גרמה כנראה פגיעות נוספות לכוח הישראלי: עוד שני טנקיסטים וארבעה אנשי הנדסה נפצעו. שאר טנקי פלוגה ז' והסמג"ד חלפו על פני טנק המ"פ, והשמידו את טנקי האויב שבמטע, בעזרת פלוגה ו' שהגיעה מאחור. פלוגה ו' בפיקוד אבי גבעתי (שנהרג למחרת באירוע שנודע כקרב קמ"ט-קק"ש בכפר עין א-תינה) עקפה את הכוח, השמידה 8 טנקים סוריים, והגיעה לצומת דרכים שמדרום לג'זין. פלוגה ז' נשארה באזור הרחבה, ואת מפקדהּ שנהרג החליף קצין המבצעים של הגדוד, יוסי סילמן. הכוחות נערכו לחניון לילה.

ליל הקומנדו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת ההתארגנות לשהיית לילה, הבחין הסמג"ד אשכנזי במשאית סורית שנקלעה בטעות אל תוך שדרת הטנקים. המשאית הושמדה ובערה, והאש האירה את הכוח. על כן אחד הטנקים דחף אותה אל תחתית המתלול. במשך כל הלילה תקפו את חניון הטנקים חיילי קומנדו סוריים, והטנקיסטים ירו לעברם ללא הרף. כאמור, לא היה לאנשי השריון כוח חי"ר שיגן על חניון הלילה, כמקובל. כשהאיר הבוקר נספרו עשרות גופות של סורים, מבלי שלכוח הישראלי היו נפגעים נוספים. כך הסתיים למעשה הקרב על מתחם ג'זין, שבמהלכו הושמדו שתי פלוגות טנקים סוריות ורוב כוח הקומנדו. לכוח הישראלי היו 6 הרוגים, 7 פצועים, וכשליש מהטנקים היו פגועים או בלתי כשירים. הטנקים תודלקו מחביות שהונחתו במסוקי יסעור, והחטיבה התארגנה למשימתה הבאה: פתיחת הכביש המוביל לעין א-תינה, כפר השולט על הכביש הראשי המוביל צפונה, לכביש ביירות-דמשק.

המחלוקת על הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימת טענה שקרב ג'זין, בהיותו ההתנגשות הראשונה במלחמת לבנון בין צה"ל לבין צבא הסורי, נולד בחטא. המבקרים טוענים, שממשלת ישראל החליטה והנחתה במפורש את צה"ל להימנע ממגע עם הסורים, ואילו צה"ל התעלם מההנחיה, והתכוון מראש לתקוף ולהשמיד את הכוח הסורי בלבנון. אביגדור בן-גל טען במאמר בכתב העת "מערכות"[8] שחזקה עליו הפקודה להימנע מלתקוף את צבא סוריה, אולם במאמר יש אי דיוקים המעוררים ספקות באשר לכנות הטיעון שלו. למשל, בן-גל מספר שהתקפת הגיס על הסורים החלה ב-10 ביוני, בעוד שבפועל תקפה החטיבה את ג'זין יומיים קודם לכן. בן-גל אף טוען במאמר שהכוח הסורי תקף את צה"ל, דבר שאיננו נכון.

עוד טוענת הביקורת, שכתוצאה מאי הבהירות באשר להנחיה לצה"ל, בוצעו ההכנות לקרב באופן חפוז ולקוי. תורת הלחימה של צה"ל מחייבת ריכוך ארטילרי לפני הקרב, סיוע אווירי במידת האפשר, וכן שימוש בכוחות חי"ר לכיבוש שטח בנוי. בניגוד לכך, בוצע הכיבוש של העיירה על ידי כוחות שריון בלבד, בסיוע מועט של פלוגת הסיור החטיבתית במילואים, וכן של כוח הנדסה קטן. המפקד שמונה לכוח העל-חטיבתי, דן ורדי, היה עדיין בדרכו לאזור בעת שהחטיבה כבר פתחה בהתקפה. בגלל החיפזון לא בוצעה תצפית מפקדים על היעד, ולמפקדים היה זמן מועט ללמוד את הדרכים בעיירה. ייתכן שכתוצאה מכך, טעו מובילי הגדוד ועלו על "רכס בית הקברות" במקום להגיע ליציאה הדרומית מהעיירה.

למרות כל אלה, העיירה וסביבותיה נכבשו, תוך לחימה נגד כוח עדיף במספרו ובעמדותיו, וכל זאת במספר מועט יחסית של אבדות. ייתכן לייחס זאת למיומנות הגבוהה של לוחמי חטיבה 460, שכל אנשי הצוות שלה הם מפקדים לעתיד (ובגדוד 196 - כבר מוכשרים כמט"קים), הבקיאים בכל התפקידים בטנק, וכל מפקדי הטנקים בחטיבה הם מדריכי הקורסים השונים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ החלטת ממשלת ישראל על יציאה ל"מבצע שלום הגליל", 5 ביוני 1982: "הוחלט להטיל על צה"ל את המשימה להוציא את כל יישובי הגליל מטווח האש של הטרוריסטים המרוכזים, הם מפקדותיהם ובסיסיהם בלבנון... בעת ביצוע החלטה זו, אין לתקוף את הצבא הסורי, אלא אם הוא יתקוף את כוחותינו."
  2. ^ דברי הכנסת, הישיבה ה-95 של הכנסת העשירית
  3. ^ למשל: מג"ד 196, ספי שאומן, ברשת הקשר הגדודית
  4. ^ לחימת הגיס בגיזרה המזרחית, "מערכות" גיליון 413, יולי 2007
  5. ^ מיד בסיום המלחמה וגם שנים רבות אחריה, השמיעו עיתונאים וחוקרים רבים את הטענה, שקברניטי מערכת הביטחון, ובראשם שר הביטחון והרמטכ"ל, הגדירו מראש מטרות מרחיקות לכת יותר מאשר הרחקת אנשי אש"ף מטווח רקטות ה"קטיושה". על פי הטענות האלה, היו בין המטרות האמיתיות: השמדת כל כוחות הצבא הסורי, שעיקרם אוגדה מס. 1 בבקעת הלבנון; הגעה לכביש ביירות-דמשק; וחבירה לכוחות הנוצרים בביירות. ראו למשל: מלחמת שולל, עמ' 183.
  6. ^ מלחמת שלום הגליל, באתר דובר צה"ל
  7. ^ דף לזכר ישי גדסי, ב"לעד" – אתר לזכר האזרחים חללי פעולות האיבה
  8. ^ לחימת הגיס בגזרה המזרחית, "מערכות" גיליון 413, יולי 2007