ז'אן-דה-דייה סו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ז'אן-דה-דייה סו
Jean-de-Dieu Soult
Soult2.jpg
לידה 29 במרץ 1769
טארן, מידי-פירנה, צרפת
פטירה 26 בנובמבר 1851 (בגיל 82)
צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה Saint-Amans-Soult עריכת הנתון בוויקינתונים
השתייכות חיל רגלים עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת שירות 17851815
דרגה מרשל גנרל
מלחמות וקרבות
המלחמות הנפוליאוניות
עיטורים
לגיון הכבוד
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מרשל-גנרל ז'אן-דה-דייה[1] סו, הדוכס הראשון מדלמטיהצרפתית: Jean-de-Dieu Soult;29 במרץ 176926 בנובמבר 1851) היה מרשל צרפת, המרשל הכללי של צרפת וראש ממשלת צרפת.

תחילת חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סו נולד בכפר סן-אמן-לה-בסטי (Saint-Amans-la-Bastide), במחוז טארן, לאביו ז'אן, נוטריון במקצועו, ובריז'ט. הוא נקרא על שמו של יוחנן של האלוהים - קדוש נוצרי מהמאה ה-16.

אביו נפטר ב-1785, וז'אן-דה-דייה בן ה-15 נאלץ בכדי להתפרנס להתגייס לצבא כחייל בחיל הרגלים.

שירותו הצבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשורות הצבא ז'אן-דה-דייה המשכיל התקדם במהירות, וב-1794 כבר היה בתפקיד adjutant-general (עוזר-גנרל, תפקיד אדמיניסטרטיבי בכיר) בדרגת chef de brigade (מקבילה לקולונל).

לאחר קרב פלרי ב-1794, בו הצטיין בקור רוחו, קודם לדרגת בריגדיר גנרל.

לאחר מכן שירת בגרמניה למשך חמש שנים, תחת פיקודם של ז'ורדאן, מורו, קלבר, לפבר.

ב-1799 קודם למפקד אוגדה, תוך פקודה לצעוד לעבר שווייץ. במסע לשווייץ הפגין סו את יכולותיו הצבאיות, ובכך החל פרסומו הצבאי. הוא שירת תחת פיקודו של אנדרה מסנה במהלך הקמפיין הצבאי בשווייץ, כשהוא משמש כעוזרו הראשי בהגנת העיר ג'נובה. ב-13 באפריל 1800 הוא נפל בשבי, ושוחרר רק אחרי קרב מרנגו.

ב-1802 מונה לאחד ממפקדי המשמר הקיסרי, ולאחר מכן מפקד מחנה בולון שם החל להיווצר הגרנד ארמה. ב-1804 מונה על ידי נפוליאון כאחד ממרשלי הצבא, ופיקד על הכוח המרכזי בקרב אוסטרליץ, קרב ינה-אאורשטדט וקרבות רבים נוספים.

לאחר שוך הקרבות, וחתימת חוזה טילזיט, הוענק לו על ידי נפוליאון התואר דוכס דלמטיה. אך סו חש כי הוא היה ראוי לתואר דוכס אוסטרליץ, תואר אותו שמר נפוליאון לעצמו.

מלחמת חצי האי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השנים 1808–1812 שהה סו בספרד שם פיקד על כוחות הצבא הצרפתי בחצי האי האיברי. סו היה מפקד הכוח הצבאי, וככזה היה שנוא ביותר על תושבי ספרד ופורטוגל. כיבוש חצי האי נתקל בהתנגדות מבית ומחוץ, וב-1812 לאחר שנכשל בהשמדת הצבא האנגלו-פורטוגזי בפיקודו של הדוכס מוולינגטון למרות עדיפות מספרית, הורה לו ז'וזף בונפרטה לחזור לצרפת.

בגרמניה ודרום צרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שובו לצרפת מונה למפקד הקורפוס הרביעי של הגרנד ארמה, תחת פיקודו השתתף הקורפוס בקרב ליצן וקרב באוצן. לאחר מכן נשלח לארגן מחדש את הכוחות הצרפתיים בדרום צרפת לאחר התבוסה בויטוריה. תפקידו זה הסתיים בקרב טולוז, שם הובס בידי הדוכס מוולינגטון, אם כי הצליח לפגוע קשות בצבא הבריטי ולסגת עם כוחותיו.

החלפת המחנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם גירושו של נפוליאון, הפך סו בין-לילה לתומך במשפחת המלוכה, ומונה לשר הצבא. עם שובו של נפוליאון מאלבה שוב החליף את עורו והפך לתומך נפוליאון. השתתף בקרב ווטרלו, אך לטענת היסטוריונים, היה לאחד מהסיבות לכישלון הקרב. יחסיו הרעים עם מישל נה, המפקד הבכיר הנוסף של הכוחות וחוסר יכולת ניהולית טובה שלו, גרמו למספר טעויות קריטיות במהלך הקרב.

לאחר שלטון נפוליאון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת הרסטורציה גלה סו, אך ב-1819 הוא נקרא לשוב לצרפת וב-1820 מונה למרשל צרפת בשנית. לאחר מהפכת יולי 1830 תמך בלואי פיליפ, שכאות תודה העניק לו את התואר "מרשל כללי של צרפת", תואר שהוענק קודם לכן רק לשלשה (ביניהם מוריס דה סאקס). הוא מונה לשר המלחמה, תפקיד בו כיהן עד 1834, ולראש הממשלה מ-1832 עד 1834. ב-1838 מונה כנציג צרפת לטקס הכתרת המלכה ויקטוריה. שם, מסופר, פגש את אויבו המושבע ומי שנלחם מולו פעמים רבות, הדוכס מוולינגטון. הדוכס תפסו בזרועו ואמר "תפסתי אותך, סוף סוף!" ("!have you at last").

הוא חזר לתפקיד ראש הממשלה ב-1840, והחזיק בו (עם הפסקות קצרות) עד 1847.

ב-1848, כאשר לואי פיליפ הודח מכיסו, הפך הגנרל המזדקן שוב לרפובליקן.

הוא מת בטירתו, סו-ברג (Soult-Berg) בסמוך לעיר הולדתו, ב-26 בנובמבר 1851.

חייו הפרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

באפריל 1796, נשא לאישה את ג'והנה לואיז אליזבת' ברג, מזולינגן. לזוג נולדו שלושה ילדים, בן ושתי בנות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ז'אן-דה-דייה סו בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ טעות נפוצה מייחסת לו את השם הפרטי ניקולא. בתעודת הלידה שלו לא מוזכר שם זה, וזהו כינוי גנאי שדבק בו מאוחר יותר בחייו, במהלך תפקידו בכיבוש פורטוגל.