ז'אק אלבלא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ז'אק אלבלאיוונית: Ζακ Αλμπάλα; באנגלית: Jack Albala; נולד ב-26 ביולי 1901) היה יהודי יווני שבמהלך השואה שימש כראש המשטרה היהודית בגטו סלוניקי ולאחר מכן כזקן היהודים במחנה ברגן בלזן. לאחר המלחמה נשפט ביוון בעוון שיתוף פעולה עם הנאצים והתאכזרות ליהודים. נגזרו עליו 15 שנות מאסר.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבלא נולד ב-26 ביולי 1901 בבלגרד שבסרביה, ולאחר מכן עבר לקסטוריה ביוון. במהלך חייו חי בווינה ושימש שם כמדריך תיירים מהמזרח, כך למד את השפה הגרמנית. סמוך לפרוץ מלה"ע השנייה נמלט לסלוניקי, שם חי בעוני, נסמך בעיקר על כספי הסיוע שקיבל מהקהילה הישראלית או מעבודות שונות כמוביל.[1][2]

תפקידיו במהלך השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המועצה והמיליציה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרמניה הנאצית פלשה ליוון באפריל 1941 לאחר ניסיונות איטליה לפלוש ללא הצלחה. צבא יוון הצליח להדוף את פלישת הצבא האיטלקי אך לא את פלישת הצבא הגרמני. יוון חולקה לשלושה אזורי כיבוש: גרמני, איטלקי ובולגרי. סלוניקי, ובה מרבית יהודי יוון, הייתה תחת שלטון הגרמנים.

ב־1941 מינו הנאצים את שבתאי שאלתיאל לתפקיד ראש כל יהדות יוון. מכיוון שלא ידע גרמנית שכר לשירותיו את אלבלא כמתורגמן.

ב 1942 פרסם העיתון הגרמני Apoyevmatini פקודה גרמנית לפיה על כל היהודים בגילאי 19–45 להתייצב ב "כיכר החירות" הגדולה בסלוניקי, בשבת ה 11 ביולי 1942. בפקודה לא צוינה מטרת הריכוז אך היה ידוע כי היהודים המסוגלים לעבוד יירשמו לעבוד, למען המאמץ המלחמתי, במפעלי החברות "מילר" (Muller) ו "טוד" (Todt). משגילה על כך שאלתיאל פנה מיד לגסטפו על מנת לשחרר מחובת ההתייצבות את פקידי הקהילה, רבנים וחברי ועדות העזרה השונות. תשעת אלפים יהודים התייצבו ב"כיכר החירות" ונשלחו לעבודת הרחבת שדות התעופה, סלילת כבישים ועבודות אחרות ברחבי יוון.

במשך הזמן התברר שמצב המגויסים מתדרדר. ב 20 באוגוסט 1942 פנה מילר, גדול קבלני העבודות הציבוריות של הגרמנים ביוון, אל שאלתיאל והציע שארגון הגיוסים לעבודות הכפייה, כמו כן ההשגחה הרפואית על העובדים, יוטלו על ועדה מיוחדת של הקהילה. כמו כן הציע מילר שהוועדה תהא רשאית להחליט על שחרור מהגיוס ותוכל לקבוע תשלום כופר תמורת חובת גיוס. הקהילה היהודית קיבלה מיד את ההצעה. הייתה זו הפעם הראשונה ביוון שהגרמנים הטילו על ועדה כלשהי תפקיד קישור ביניהם לבין הקהילה עצמה. בוועדה היו חברים עורך הדין יום טוב יקואל, סלומון עוזיאל, יצחק אנג'ל וסאבי פילוסוף. לוועדה לא הייתה אוטונומיה מוחלטת שכן למילר נשמרה הזכות להשתתף בכל הישיבות, והחלטות הוועדה נזקקו לאישור המפקדה הצבאית. כנציג שלטונות הכיבוש חתם על ההסכם ד"ר מקסימיליאן מרטן, ששימש אז כיועץ הממשל הצבאי הגרמני בסלוניקי ובאזור האגאיב 29 באוגוסט 1942 וההסכם נכנס לתוקפו מיד. במשך עשרים הימים הראשונים לקיום הוועדה גויסו לעבודות בין 3000 ל-9000 יהודים.[3]

הוועדה הצליחה לשחרר מן העבודה ראשי משפחות גדולות, נכי מלחמה ותלמידי גימנסיות ואוניברסיטאות, באמצעות מס פדיון בסך מיליון דרכמות (150 פרנקים לערך). העשירים והאמידים חויבו בתשלומים גדולים ממעוטי היכולת. תנאי התברואה הוטבו. הוועדה הייתה מתכנסת ודנה בבעיות השוטפות. אלבלא התלווה לשלתיאל בכל הפגישות.[4]

במשך הזמן התגלו תככים שקיימו שאלתיאל ואלבלא עם דוקטור מרטן ובעקבות זאת החליטה הוועדה להתפטר. אך עקב איומו של מרטן לפיו, אם תתפטר הוועדה ישלח את כל חבריה למחנה ריכוז- חזרה בה הוועדה מהתפטרותה ואלבלא הוחלף בדוקטור צבי קורץ- ששב מגלותו בווינה. מאז החלפתו נהג שלתיאל בותרנות וחדל לכפות על אחרים את השקפותיו.

אלבלא הואשם במעילה בכספי יהודים ונאסר.[4][5]

כאשר הונהגה מדיניות הטלאי ביוון כל טלאי סומן במספר כאשר מספרים 1–1000 נועדו לעובדי הקהילה, חברי המועצה, לוועד העזרה הסוציאלית ולכל אלו שהשתתפו בביצוע חוקי הגזע. הרב קורץ קיבל את טלאי מספר 1 ואלבלא את טלאי מספר 2.[6]

בסלוניקי פעלו 3 גטאות. אלבלא הועמד בראש שירות הסדר היהודי, שמטרתו הייתה לפקח על ביצוע פקודות הגרמנים בעיר. בראשיתו משמר זה נקרא 'פוליטופילאקי' ומנה 250 איש. בין היתר ניהל המשמר את הכניסה לגטאות. בהתחלה חשבו הנוצרים שמטרת משמר זה הייתה להחליף את המשטרה הרגילה אך לאחר מכן התגלה שהייתה זו תחבולה של הנאצים על מנת להבטיח את צייתנותם ושיעבודם של היהודים - על ידי היהודים עצמם- במטרה להגלותם ולהשמידם לאחר מכן. היהודים עצמם חשבו בהתחלה שהקמת גוף זה היא חלק מהתוכנית להפוך את הגטו לעיר אוטונומית. מי ששירת במשטרה היהודית הזו היו קצינים ותת קצינים לשעבר של המשטרה היוונית, כמו גם פליטים יהודים ממרכז אירופה שהגסטפו פרש עליהם את חסותו. שוטרים מארגון זה נשאו על זרועם סרט צהוב שעליו נכתב ביוונית ובגרמנית "שוטר יהודי". כזה היה אלבלא, שדיווח מדי יום לגסטפו על הפעילויות שלו ושל פקודיו.[7][8]

טרנספורטים ומחנה ברגן בלזן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-10 במרץ 1943 נודע לציבור שהגיעו לתחנת העיר 300 קרונות רכבת (לטרנספורטים). ב-14 במרץ, יום לפני צאתו של הטרנספורט הראשון הגיעו אלבלא והרב קורץ למחנה (הברון הירש, גטו-מחנה מעבר ביוון) שם נאם קורץ בפני הקהילה על מה שעומד לקרות. הוא סיפר להם שהצעירים הרווקים יעבדו במחנות ביוון בעוד הוריהם יורשו להישאר בסלוניקי, ולזוגות נשואים הוא הבטיח תנאים סבירים במקום היעד של השילוחים, מה שהוביל לעשרות בקשות דחופות לחתונה, מחשש לעבודות כפייה ביוון.[9]

ב-2 באוגוסט 1943 נשלח אלבלא בטרנספורט לברגן בלזן בקבוצה שמנתה 441 יהודים, מתוכם 367 בעלי אזרחות ספרדית ו74 נושאי תפקידים לשעבר בקהילה. יחד עם אלבלא נשלחו גם אשתו הצעירה לורי/לורה (24.5.21) ובנם הפעוט זיגורד (29.10.42). לבעלי האזרחות הספרדית נאמר שהם נשלחים לתקופת מעבר בגרמניה לפני שיוכלו לשוב למולדתם. אלבלא שימש כמתורגמן בין הנאצים האחראיים על המשלוח לבין היהודים והוא ואדם נוסף מונו לראשי המשלוח. המשלוח הגיע לברגן בלזן ב 13 באוגוסט 1943. הנשלחים חולקו לשתי קבוצות - בעלי אזרחות יוונית ובעלי אזרחות ספרדית. היוונים שוכנו בצריפים יחד עם יהודים שנשלחו מהולנד. אלבלא פיקד על קבוצה זו. עד מהרה סרו למרותו גם אלפי יהודים נוספים שנשלחו מהונגריה, צ'כוסלובקיה, הולנד ומקומות אחרים. תת-המחנה הזה נקרא "מחנה הכוכבים" או "מחנה אלבלא" (במקורות מסוימים -ראה שואת יהודי יוון" עמוד 183) ואלבלא שימש בו כזקן המחנה. מעמד זה העניק לו-מלבד היוקרה והסמכויות של 'זקן המחנה'- יתרונות חומריים ונוחיות, והחשוב מכל אוכל בשפע שלא נמנע מלהתחלק בו עם ידידיו וחבריו.[10][11]

למחנה הכוכבים הייתה ה"פריבילגיה" של ניהול עצמי עד לרמה מסוימת. בעוד שתחושה זו של שליטה הייתה בדויה ברובה ובעיקרון מטרת התפקיד הייתה לבצע את הוראות האס אס, היה אפשר להקל על חלק מהאכזריות. אלבלא הוסמך לבצע את הענישה במחנה בכוכבים, אך הוא נחשב למושחת. בהתמודדות עם מקרי גניבה (בעיקר זו של לחם) יעצו לו "הועדה השיפוטית" לכאורה, שהובלה על ידי עורכי דין שבין האסירים, שהאובייקטיביות והיושרה שלהם הייתה בעלת אמון נרחב.[12]

באפריל 1945 יצאו 3 טרנספורטים מברגן בלזן לכיוון טרזיינשטט. הרכבת השלישית עזבה את ברגן בלזן ב 10 באפריל ועליה הועלו אלבלא ומשפחתו[12]. בנו זיגורד נפטר ברכבת במהלך הנסיעה.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה ניסה אלבלא לשוב לסלוניקי דרך יוגוסלביה, שם נתפס ונעצר יחד עם חבריו על פי דרישת קהילת סלוניקי.

בין ה 2 ל-4 ביולי 1946 הועמד למשפט יחד עם 53 יהודי סלוניקי אחרים, בניהם אשתו, הם במתן עזרה לגרמנים, התעללות והתאכזרות ליהודים, קבלת טובות מן הגרמנים ועוד. מתוך 53 היהודים במשפט זה נפלה האשמה בעיקר על 16 נאשמים, ביניהם אלבלא ואשתו.[13][14] [15] אלבלא הפסיד במשפט ונידון ל 15 שנות מאסר.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יהודי סאלוניקי בברגן בלזן, באתר giannena-e.gr.
  2. ^ מיכאל מולכו ויוסף נחמה, שואת יהודי יוון, ירושלים: הוצאת יד ושם, 1965, עמ' 40
  3. ^ ישראל גוטמן, דמות ההנהגה היהודית בארצות השליטה הנאצית 1933–1945 הרצאות ודיונים בכינוס הבינלאומי השלישי של חוקרי שואה, יד ושם, תש"ם
  4. ^ 1 2 מיכאל מולכו ויוסף נחמה, שואת יהודי יוון, ירושלים: הוצאת יד ושם, 1965
  5. ^ ישראל גוטמן, דמות ההנהגה היהודית בארצות השליטה הנאצית 1933–1945 הרצאות ודיונים בכינוס הבנילאומי השלישי של חוקרי השואה, הוצאת יד ושם, תש"ם
  6. ^ מיכאל מולכו ויוסף נחמה, שואת יהודי יוון, ירושלים: הוצאת יד ושם, 1965, עמ' 66
  7. ^ ברכה ריבלין, יצחק כרם ולאה בורנשטיין מקובצקי, פנקס הקהילות- אינציקלופדיה של הישובים היהודים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה-יוון, יד ושם
  8. ^ מיכאל מולכו ויוסף נחמה, שואת יהודי יוון, ירושלים: יד ושם, 1965, עמ' 67-68
  9. ^ ברכה ריבלין, יצחק כרם ולאה בורנשטיין מקובצקי, פנקס הקהילות- אנציקלופדיה של הישובים היהודיים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה-יוון, הוצאת יד ושם, עמ' 279
  10. ^ ברכה ריבלין, יצחק כרם ולאה בורנשטיין מקובצקי, פנקס הקהילות- אנציקלופדיה של הישובים היהודיים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה-יוון, הוצאת יד ושם, עמ' 283
  11. ^ מיכאל מולכו ויוסף נחמה, שואת יהודי יוון, ירושלים: הוצאת יד ושם, 1965, עמ' 92-93
  12. ^ 1 2 David Cesarani, Tony Kushner, Jo Reilly and Colin Richmond, Belsen in history and memory, Routledge, 1997
  13. ^ מיכאל מולכו ויוסף נחמה, שואת יהודי יוון, ירושלים: הוצאת יד ושם, 1965, עמ' 204
  14. ^ ברכה ריבלין, יצחק כרם ולאה בורנשטיין מקובצקי, פנקס הקהילות- אנציקלופדיה של הישובים היהודיים למן היווסדם ועד לאחר מלחמת העולם השנייה-יוון, הוצאת יד ושם, עמ' 292
  15. ^ Salonika Jews Sponsor Trail Of Collaborator, באתר Jewish Virtual Library