צבי קורץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
צבי קורץ
הרב קורץ (מימין) מקביל את פניו של גאורגיוס השני, מלך היוונים
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה 2 ביוני 1884
ז'שוב, האימפריה האוסטרו-הונגרית עריכת הנתון בוויקינתונים
נרצח 3 ביוני 1945 (בגיל 61)
גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה יוון עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק רב ראשי עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

הרב ד"ר צבי (הירש) שמחה קורץיוונית: Σέβη Κόρετς. ‏ סיוון ה'תרנ"ד, 2 ביוני 1894, ז'שוב - 3 ביוני 1945, טרוביץ[1]) היה רבה הרשמי האחרון של קהילת סלוניקי וראש היודנראט בעיר.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בז'שוב שבגליציה (אז בתחומי האימפריה האוסטרו-הונגרית; כיום בפולין) לרבקה ואליעזר, מצאצאי רבי פנחס מקוריץ. למד בבית המדרש לרבנים בווינה, שם הוסמך לרבנות, ובבית המדרש הגבוה למדעי היהדות בברלין, וקיבל תואר דוקטור במדעי המזרח. בשנת ה'תרפ"ז נשא את גיטה בת יעקב אריה צווינגל (נפטרה בתל אביב בה'תשמ"ט[2]), ונולדו להם שני ילדים, לילי ואריה (ליאו).

כרב בסלוניקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1933 התמנה לרבה הראשי של יהדות סלוניקי, לאחר שהפלג המודרני בהנהגת הקהילה לחץ למינוי רב בעל הכשרה אקדמית, והחליף את ממלא-מקום הרב, חיים חביב, שהיה רב נערץ, בן לשושלת רבנים בסלוניקי. היהודים המסורתיים בקהילה ראו ברב חביב (שתפקידו הרשמי היה עתה "סגן-הרב"), את מנהיגם הרוחני, וברב קורץ ראו מעין "רב מטעם". הוא פעל לעריכת שינויים במבנה הקהילה ובארגון מחדש של נכסיה, דבר שיצר קרע בקהילה שהוביל לעימותים חריפים ואף לניסיונות כושלים להדחתו[3], בעוד הרב קורץ זוכה לתמיכת ממשלתו של יואניס מטאקסס. שיאו של החיכוך היה בסדרת מאמרים חריפים נגדו שפרסם העיתונאי הסוציאליסט יצחק פלורנטין מעל דפי עיתון "אל טיימפו" במהלך שנת 1936. הרב קורץ תבע את פלורנטין, אך האחרון זוכה. למרות זיכויו, לאחר כשנה חדל העיתון להתקיים, בשל לחציו של הרב קורץ על הנהלת הקהילה שלא לפרסם בו מודעות[4]. גם העסקן הציוני אברהם רקנטי פרסם מאמר חריף כנגדו באותה השנה בעיתון "איל מיסאז'ירו", בו תקף את חוסר פעילותו של הרב קורץ בתחומי חינוך עברי, מורשת וציונות[5]. גם תמיכתו בקרן תל חי של הציונים הרוויזיוניסטים עוררה ביקורת כנגדו מעל דפי העיתון "לארינסאנסיה ז'ודיאה" של ההסתדרות הציונית ביוון[6].

הוא ניסה לקדם הקמת בית מדרש להכשרת רבנים בעיר, ללא הצלחה[7].

במלחמת העולם השנייה ובשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כיבוש יוון בידי גרמניה הנאצית נעצר הרב קורץ ב-17 במאי 1941, בהיותו באתונה, באשמת תעמולה אנטי-נאצית[8]. הוא הוגלה למאסר בווינה, שם שהה כשמונה חודשים, עד לינואר 1942.

באישור משטרת הביטחון, הוא שב למשרתו בסלוניקי. ב-11 בדצמבר מונה למשרת ראש הקהילה (יודנראט), בשל תפקידו הדתי ובשל שליטתו בשפה הגרמנית. בנאום שנשא באותו הזמן בפני עובדי הקהילה, אמר שבגרמניה אין מחסור במזון, וכראיה לדבריו אמר: "מוטב שתסתכלו עלי, האין פני טובים אחרי שחזרתי ממחנה ריכוז בווינה?"[9].

בפברואר אותה שנה, הגיעו לסלוניקי אנשי האס דה בראשות דיטר ויסליצני ואלויס ברונר, ועידכנו את הרב קורץ על חוקי נירנברג. עמדתו הייתה שיש לציית לחוקים אלו, מתוך תקווה כי אם היהודים יעמדו בהם, לא יאונה להם כל רע, והוא הטיף לכך[10]. הוא אמר לבני הקהילה, כי בגטאות העיר תוקם אוטונומיה מוניציפלית יהודית, ופעל יחד עם ועד הקהילה לכינון אוטונומיה זו. הוא העביר לידי האס דה רשימות של רכוש היהודים וחשבונות הבנק שלהם (ואף התיר לכתוב רשימות אלו בשבת)[11]. כשהגיעה השמועה שהיהודים הולכים להישלח למחנות, החתים את בני הקהילה על התחייבות לשלם חצי מכל נכסיהם ככופר נפש, אך השלטון בברלין סרב. ב-14 במרץ כינס את כל היהודים בבית הכנסת כדי לשלחם לקרקוב. הרב קורץ דרש בפני הנוכחים: "הקהילה הגדולה בקרקוב תדאג לכם, כל אחד מכם ימצא תעסוקה לפי טעמו, כשרונו, ידיעותיו וניסיונו בחיים"[12]. עם התגברות השילוחים, גברה התסיסה כנגדו בקרב היהודים הנשארים. לאחר שדיבר בכינוס של היהודים על כך שהברירה היחידה שנותרה היא להתאזר בסבלנות, ולקוות לעתיד טוב יותר בפולין, החל ההמון להתנפל עליו, עד שהשוטרים פינו אותו מהמקום.

באפריל 1943, נפגש עם ראש ממשלת הבובות יואניס ראליס (אנ') בבקשה להגלות את שארית יהודי סלוניקי לאחד האיים היווניים, ולא לפולין, ללא הועיל[13]. כעונש על בקשתו, נעצר ב-10 באפריל והועבר משני תפקידיו. ספרייתו העשירה, בת כ-1000 כרכים, הועלתה באש. ב-2 באוגוסט הועלה עם משפחתו ואחרוני יהודי סלוניקי על הרכבת למחנה ברגן-בלזן, שם עבד עבודת פרך. הוא לקה בטיפוס הבטן, ונשלח לטרזיינשטט ברכבת שנודעה בתור "הרכבת האבודה", אך מת בדרך בעיירה טרוביץ (אנ') שבמדינת ברנדנבורג, ב-3 ביוני 1945[14], ונקבר בבית הקברות היהודי שהוקם בעיר[15][16].

הוויכוח על פעילותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמותו של הרב קורץ ופעילותו בזמן השואה שנויות במחלוקת עזה. יוסף נחמה ומיכאל מולכו, ניצולי שואה מיוון, הטיחו בו ביקורת קשה בספרם "שואת יהודי יוון"[17]. נוסף על ביקורת אישית חריפה[18], ביקורתם מתייחסת למספר סעיפים עיקריים:

  • הסכמתו של הרב קורץ לשמש כראש היודנראט לצד תפקידו הרוחני-קהילתי, נבעה - לטענתם - מתאוות שלטון.
  • צייתנותו לפקודות הגרמנים והטפתו לבצען ביעילות הקלה את השמדתה הטוטלית של יהדות סלוניקי.
  • דבריו לבני הקהילה כאילו המשלוחים יגיעו לקרקוב, ושם יקבלו אותם היהודים בזרועות פתוחות, מנעו מהיהודים לברוח או לעשות פעולות אחרות שיצילו אותם מהמשלוחים. לדבריהם, היה זה אחד הגורמים העיקריים לכך שכ-95% מיהודי סלוניקי הושמדו[19].

ככלל, הרב קורץ נחשב על ידי ניצולי השואה מסלוניקי למשתף פעולה ולאחראי במידה רבה לסופה הטראגי של הקהילה[20][21][22][23][24][25][26][27][28][29], והיו אף שקשרו זאת להבדלי המוצא בין הרב קורץ האשכנזי ליהודי הסלוניקי הספרדים[30].

חוקר השואה נתן עק הגיב להאשמותיהם של נחמה ומולכו[31]. לטענתו, הוויכוח על פעילותו של הרב קורץ לא שונה מהוויכוח על פעילותם של אנשי יודנראט בשאר המדינות הכבושות, ויכוח שניטש עד היום ואין בו הכרעה ברורה. לדבריו, ברור שהרב קורץ לא ידע על גורלם הצפוי של היהודים המשולחים[32]. צייתנותו לפקודות הגרמנים ביעילות נבעה, כנראה, מתוך היכרותו המוקדמת עם העם הגרמני מתקופת לימודיו בברלין, שמנעה ממנו להאמין שעם זה מסוגל לבצע מעשים כאלו, ולכן חשב שלו יתרשמו הגרמנים מיעילותם של יהודי סלוניקי - האחרונים יזכו ליחס חיובי יותר. עק מוסיף וטוען, שגם לו ידע הרב קורץ על מעללי הגרמנים, לא הייתה כמעט אפשרות ריאלית להתחמק משילוח למחנות, כך שגם במקרה כזה מה שמצופה היה ממנו לעשות הוא לעודד ולנחם את בני עדתו, ולא לזרוע אימה ופחד.

פנינה מייזליש כתבה על דבריו של עק: "אבל הקורא מן הצד, קשה לו להשלים עם "טיהור" זה של מנהיגותו של האיש, שלכל הדעות, לא עמדה בו באותן שנות המבחן המרות גדלות־הלבב, שהיא מבחנם האמיתי של מנהיגים בעתות משבר, והתמיהות בעינן עומדות, עם הקריאה, בחלקים האחרים של הספר, בהם מסופר על פעולות ההצלה שנעשו על ידי נציגי השלטון האיטלקי ביוון הכבושה — פעולות — שתעוזתן והיקפן נבעו מהערכה הרבה יותר ריאליסטית של המצב"[33].

טיעון נוסף שמועלה לעיתים לזכותו של הרב קורץ הוא בקשתו מראש הממשלה רואניס למנוע את שילוח היהודים לפולין, בקשה שעליה שילם בגירושו מסלוניקי לברגן-בלזן[34].

פרופ' מינה רוזן, שאימתה את טענותיהם של יהודי סלוניקי עם ממצאים חדשים מארכיוני קהילת סלוניקי ומשרד החוץ האיטלקי, טוענת כי היחס השלילי כלפיו של ניצולי שואת יהודי סלוניקי, וכן של יוונים תושבי העיר, נוצר כדי לעזור להם להשלים עם עברם, ובפרט עם חוסר יכולתם של מנהיגי הקהילה לנווט את הקהילה בעת המעבר משלטון עות'מאני לשלטון יווני עצמאי על השינויים שהוא חולל בחיי הקהילה, שהובילו לכך שהקהילה נשארה כעשר שנים ללא רב ובסופו של דבר "נאלצה" למנות רב מבחוץ. רוזן טוענת כי הרב קורץ היה "שעיר לעזאזל" משום היותו זר מצד אחד, אך דמות ספציפית שניתן לגולל עליה את האשמה, לעומת הנאצים ככלל[35].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לפי האנציקלופדיה של השואה, עדותו של פיליפ פאנציפי ומאמרו של נתן עק, מת ממחלתו בברגן-בלזן, אך רוב המקורות, כולל עדות אשתו ונוסעים אחרים ב"רכבת האבודה", מת בטרוביץ
  2. ^ [1]
  3. ^ מינה רוזן, ארגון הקהילה היהודית בסלוניקי (1912-1943), בתוך: אייל ג'יניאו (עורך), "קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים: יוון", בהוצאת מכון בן צבי והמרכז לשילוב מורשת יהודי המזרח במשרד החינוך, עמ' 145.
  4. ^ גילה הדר, העיתונות היהודית, בתוך: אייל ג'יניאו (עורך), "קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים: יוון", בהוצאת מכון בן צבי והמרכז לשילוב מורשת יהודי המזרח במשרד החינוך, עמ' 209
  5. ^ יצחק ש' רקנטי, עברי אנוכי עמ'285-286.
  6. ^ הרב בסלוניקי חוסה על הקרן הרוויזיוניסטית, דבר, 27 בדצמבר 1935
  7. ^ לאה בורנשטיין-מקוביצקי, היצירה הדתית, בתוך: אייל ג'יניאו (עורך), "קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים: יוון", בהוצאת מכון בן צבי והמרכז לשילוב מורשת יהודי המזרח במשרד החינוך, עמ' 179-192
  8. ^ הוא הואשם בכך שדרש בקהילתו בגנות מדינות הציר, וכן משום שמחה במכתב לכמה מדינות נייטרליות על הפצצת כנסיית האגיה סופיה בידי איטליה. ראו למשל במברק ששיגר לרבני הראשיים לישראל יצחק אייזיק הלוי הרצוג ובן ציון מאיר חי עוזיאל (מחאת עדת סלוניקי על הפצצת העיר, הארץ, 13 בנובמבר 1940)
  9. ^ מולכו ונחמה, עמ' 59
  10. ^ מולכו ונחמה, עמ' 70
  11. ^ גורל יהודי יוון, "לחיל" 10 באוקטובר 1945.
  12. ^ מולכו ונחמה, עמ' 70
  13. ^ ראה סימוכין בספרו של פולי אנפקידיס ביוונית "רדיפת היהודים ביוון", אתונה 1969.
  14. ^ [2]
  15. ^ [3]
  16. ^ מצבתו
  17. ^ מהדורה צרפתית, 1949-1948. במהדורה העברית, בהוצאת יד ושם, ה'תשכ"ה, רוככה לשון הביקורת, אך לא תוכנה. ציטוטים מתורגמים מן המקור הצרפתי הובאו במאמרו של עק
  18. ^ למשל: "אדם זה היה עיקש. פעל רק על דעת עצמו ולא קיבל עצה משום איש. היה קפדן. לא סבל דעה מתנגדת, היה מצווה וחסל, היה חסר טאקט, היה איש חסר אינטואיציה, חסר הבנה פסיכולוגית, לא ידע להשפיע השפעה טבעית דרך שכנוע ורכישת סימפתיה" (המהדורה הצרפתית, ח"א עמ' 73)
  19. ^ עמ' 94
  20. ^ דוד בנבנשתי, יהודי שאלוניקי בדורות האחרונים: הליכות חיים, מסורת וחברה קריית ספר, ירושלים ה'תשל"ג, עמ' 47
  21. ^ יום טוב יקואל, בדרך לאבדון בתוך: "יהדות יוון בחורבנה: פרקי זכרונות", עמ' 49; 65-62; 71
  22. ^ ד"ר יצחק ש. עמנואל, חורבן הקהילה על ידי הגרמנים, בתוך" דוד א. רקנטי (עורך), זיכרון שלוניקי: גדולתה וחורבנה של ירושלים דבלקן, כרך א, הוועד להוצאת ספר זיכרון לקהילת שלוניקי, תל אביב ה'תשל"ב, עמ' 264-235.
  23. ^ ד"ר יצחק א. מטראסו, שואת יהודי שלוניקי, בתוך: "יהדות יוון בחורבנה: פרקי זכרונות",עמ' 167-162 ובהרחבה בספרו ביוונית "ובכל זאת לא כולם נספו", אתונה 1948.
  24. ^ משתפי־פעולה יהודים נתבעים לדין, על המשמר, 11 באוקטובר 1945.
  25. ^ שליטי יוון אוטמים אזניהם לדרישות היהודים, על המשמר, 8 באוגוסט 1945.
  26. ^ יעקב חנדלי, קורות הקהילה היהודית של סלוניקי בשואה, בתוך: ש. אבני (עורך) משואה: קובץ שנתי לתודעת השואה והגבורה, גיליון ט"ו ה'תשמ"ז, בהוצאת מכון משואה תל יצחק, עמ' 276-270; וכן בעדותו המצולמת.
  27. ^ ססיל רות, "שבטי ישראל בבית הנשיא", 261-259 (רות צוטט תוך החרפת דבריו על ידי יצחק רפאל מלכו, יהדות יוון בעבר, בתוך: אוצר יהודי ספרד חלק ב,' ירושלים ה'תשי"ט).
  28. ^ ז'ק סטרומזה, ובחרת בחיים: מסלוניקי לירושלים דרך אושוויץ ופריס עמ' 29-31. סטרומזה מודע לכך שכניצול שואה דעתו איננה אובייקטיבית.
  29. ^ אברהם בן ארויה, התנגדות יהודי יוון לדיכוי ההיטלראי בתוך: דוד א' רקנטי (עורך), זיכרון שלוניקי: גדולתה וחורבה של ירושלים דבלקן חלק ב, תל אביב ה'תשכ"ו, עמ' 552 - 565
  30. ^ ראה בביקורתו של א. שמאי "רקב ביעקב" בהמשקיף, 1 בינואר 1946 על רמיזה כזו מפי שליח הסוכנות היהודית ליוון, יעקב צ'רנוביץ, בהד-המזרח (משה רבי, על בעיות הגולה הספרדית, הד המזרח 30 בנובמבר 1945).
  31. ^ נתן עק, עיון מחודש בקיטרוג על רבה של קהילת סאלוניקי, ידיעות יד ושם 34, ה'תשכ"ה, עמ' 5-11.
  32. ^ אמנם, לפי עדות חייל יווני ששוחח עמו, הוא התריע בפני הרב קורץ על ייעודם של המשלוחים, אך הלה סירב להאמין
  33. ^ פנינה מייזליש, פרק טראגי מימי החורבן - קהילת סלוניקי ומנהיגה הרוחני, מעריב, 27 באוגוסט 1965
  34. ^ ראו למשל בספרו של פולי אנפקידיס ביוונית "רדיפת היהודים ביוון", אתונה 1969. (ביוונית).
  35. ^ מינה רוזן, Jews and Greeks Remember Their Past: The Political Career of Tzevi Koretz (1933-43), בתוך: Jewish Social Studies 12, 2005, עמ' 111-165