צבי קורץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
צבי קורץ
אין תמונה חופשית
לידה 2 ביוני 1884
ז'שוב, האימפריה האוסטרו-הונגרית עריכת הנתון בוויקינתונים
נרצח 3 ביוני 1945 (בגיל 61)
גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה האימפריה האוסטרו-הונגרית עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק רב ראשי עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

הרב ד"ר צבי (הירש) שמחה קורץ (2 ביוני 1894, ז'שוב - 3 ביוני 1945, טרוביץ[1]) היה רבה הרשמי האחרון של קהילת סלוניקי וראש היודנראט בעיר.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בז'שוב שבגליציה (אז בתחומי האימפריה האוסטרו-הונגרית; כיום בפולין) לאליעזר ורבקה. למד בבית המדרש לרבנים בווינה, שם הוסמך לרבנות, ובבית המדרש הגבוה למדעי היהדות בברלין, וקיבל תואר דוקטור. היה נשוי לגיטה. בשנת 1933 התמנה לרבה הראשי של יהדות סלוניקי, לאחר שהפלג המודרני בהנהגת הקהילה לחץ למינוי רב בעל הכשרה אקדמית, ולכן החליף את ממלא מקום הרב חיים חביב, שהיה רב נערץ, בן לשושלת רבנים בסלוניקי. היהודים המסורתיים בעיר ראו ברב חביב, (שתפקידו הרשמי היה עתה "סגן-הרב") את מנהיגם הרוחני, וברב קורץ ראו מעין "רב מטעם". הוא פעל לעריכת שינויים במבנה הקהילה ובארגון נכסיה, דבר יצר קרע בקהילה שהוביל לעימותים חריפים ואף לניסיונות כושלים להדחתו[2], בעוד הרב קורץ זוכה לתמיכת ממשלתו של יואניס מטאקסס. שיאו של החיכוך היה בסדרת מאמרים חריפים נגדו שפרסם העיתונאי הסוציאליסטי יצחק פלורנטין מעל דפי עיתון "אל טיימפו" במהלך שנת 1936. הרב קורץ תבע את פלורנטין, אך האחרון זוכה. למרות זיכויו, לאחר כשנה חדל העיתון להתקיים, בשל לחציו של הרב קורץ על הנהלת הקהילה שלא לפרסם בו מודעות[3]. גם העסקן הציוני אברהם רקנטי פרסם מאמר חריף כנגדו באותה השנה בעיתון "איל מיסאז'ירו", בו תקף את חוסר פעילותו של הרב קורץ בתחומי חינוך עברי, מורשת וציונות[4]. גם תמיכתו בקרן תל חי של הציונים הרוויזיוניסטים עוררה ביקורת כנגדו מעל דפי העיתון "לארינסאנסיה ז'ודיאה" של ההסתדרות הציונית ביוון[5].

הוא ניסה לקדם בית מדרש להכשרת רבנים בעיר, ללא הצלחה[6].

במלחמת העולם השנייה והשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כיבוש יוון בידי גרמניה הנאצית נעצר הרב קורץ ב-17 במאי 1941, בהיותו באתונה, באשמת תעמולה אנטי-נאצית[7]. הוא הוגלה למאסר בווינה, שם שהה כשמונה חודשים, עד לינואר 1942.

באישור משטרת הביטחון, הוא שב למשרתו בסלוניקי. ב-11 בדצמבר מונה למשרת ראש הקהילה (יודנראט), בשל תפקידו הדתי ובשל שליטתו בשפה הגרמנית. בנאום שנשא באותו הזמן בפני עובדי הקהילה, אמר שבגרמניה אין מחסור במזון, וכראיה לדבריו אמר: "מוטב שתסתכלו עלי, האין פני טובים אחרי שחזרתי ממחנה ריכוז בווינה?"[8].

בפברואר אותה שנה, הגיעו לסלוניקי אנשי האס דה בראשות דיטר ויסליצני ואלויס ברונר, ועידכנו את הרב קורץ על חוקי נירנברג. עמדתו הייתה שיש לציית לחוקים אלו, מתוך תקווה כי אם היהודים יעמדו בהם, לא יאונה להם כל רע, והוא הטיף לכך[9]. הוא אמר לבני הקהילה, כי בגטאות העיר תוקם אוטונומיה מוניציפלית יהודית, ופעל יחד עם ועד הקהילה לכינון אוטונומיה זו. הוא העביר לידי האס דה רשימות של רכוש היהודים וחשבונות הבנק שלהם (ואף התיר לכתוב רשימות אלו בשבת)[10]. כשהגיעה השמועה שהיהודים הולכים להישלח למחנות, החתים את בני הקהילה על התחייבות לשלם חצי מכל נכסיהם ככופר נפש, אך השלטון בברלין סרב. ב-14 במרץ כינס את כל היהודים בבית הכנסת כדי לשלחם לקרקוב. הרב קורץ דרש בפני הנוכחים: "הקהילה הגדולה בקרקוב תדאג לכם, כל אחד מכם ימצא תעסוקה לפי טעמו, כשרונו, ידיעותיו ונסיוינו בחיים"[11]. עם התגברות השילוחים, גברה התסיסה כנגדו בקרב היהודים הנשארים. לאחר שדיבר בכינוס של היהודים על כך שהברירה היחידה שנותרה היא להתאזר בסבלנות, ולקוות לעתיד טוב יותר בפולין, החל ההמון להתנפל עליו, עד שהשוטרים פינו אותו מהמקום.

באפריל 1943, נפגש עם ראש ממשלת הבובות יואניס ראליס (אנ') בבקשה להגלות את שארית יהודי סלוניקי לאחד האיים היווניים, ולא לפולין, ללא הועיל. כעונש על בקשתו, נעצר ב-10 באפריל והועבר משני תפקידיו. ספרייתו העשירה, בת כ-1000 כרכים, הועלתה באש. ב-2 באוגוסט הועלה עם משפחתו ואחרוני יהודי סלוניקי על הרכבת למחנה ברגן-בלזן, שם עבד עבודת פרך. הוא לקה בטיפוס הבטן, ונשלח לטרזיינשטט, אך מת בדרך בעיירה טרוביץ (אנ') שבמדינת ברנדנבורג, ב-3 ביוני 1945[12], שלושה חודשים לאחר שחרור המחנה בידי הצבא האדום.

הוויכוח על פעילותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמותו של הרב קורץ ופעילותו בזמן השואה שנויות במחלוקת עזה. יוסף נחמה ומיכאל מולכו, ניצולי שואה מיוון, הטיחו בו ביקורת קשה בספרם "שואת יהודי יוון"[13]. בנוסף על ביקורת אישית חריפה[14], ביקורתם מתייחסת למספר סעיפים עיקריים:

  • הסכמתו של הרב קורץ לשמש כראש היודנראט לצד תפקידו הרוחני-קהילתי, נבעה - לטענתם - מתאוות שלטון.
  • צייתנותו לפקודות הגרמנים והטפתו לבצען ביעילות הקלה את השמדתה הטוטלית של יהדות סלוניקי.
  • דבריו לבני הקהילה כאילו המשלוחים יגיעו לקרקוב, ושם יקבלו אותם היהודים בזרועות פתוחות, מנעו מהיהודים לברוח או לעשות פעולות אחרות שיצילו אותם מהמשלוחים. לדבריהם, היה זה אחד הגורמים העיקריים לכך שכ-95% מיהודי סלוניקי הושמדו[15]. גם יהודים אחרים מסלוניקי ביקרו אותו על התנהלותו בזמן המלחמה[16][17][18], והיו שקשרו זאת למוצאו האשכנזית[19].

חוקר השואה נתן עק הגיב להאשמותיהם[20]. הוא טוען שהוויכוח על פעילותו של הרב קורץ לא שונה מהוויכוח על פעילותם של אנשי יודנראט בשאר המדינות הכבושות, ויכוח שניטש עד היום ואין בו הכרעה ברורה.

לדבריו, ברור שהרב קורץ לא ידע על גורלם הצפוי של היהודים המשולחים[21]. צייתנותו לפקודות הגרמנים ביעילות נבעה, כנראה, מתוך היכרותו המוקדמת עם העם הגרמני, שמנעה ממנו להאמין שעם זה מסוגל לבצע מעשים כאלו, ולכן חשב שלו יתרשמו הגרמנים מיעילותם של יהודי סלוניקי - האחרונים יזכו ליחס חיובי יותר. גם לו ידע הרב קורץ על מעללי הגרמנים, לא הייתה כמעט אפשרות ריאלית להתחמק משילוח למחנות, כך שגם במקרה כזה מה שמצופה היה ממנו לעשות הוא לעודד ולנחם את בני עדתו, ולא לזרוע אימה ופחד.

פנינה מייזליש כתבה על דבריו של עק: "אבל הקורא מן הצד, קשה לו להשלים עם "טיהור" זה של מנהיגותו של האיש, שלכל הדעות, לא עמדה בו באותן שנות המבחן המרות גדלות־הלבב, שהיא מבחנם האמתי של מנהיגים בעתות משבר, והתמיהות בעינן עומדות, עם הקריאה, בחלקים האחרים של הספר, בהם מסופר על פעולות ההצלה שנעשו על ידי נציגי השלטון האיטלקי ביוון הכבושה — פעולות — שתעוזתן והיקפן נבעו מהערכה הרבה יותר ריאליסטית של המצב"[22].

פרופ' מינה רוזן טוענת כי היחס השלילי של ניצולי שואת יהודי סלוניקי, וכן של יוונים תושבי העיר, נוצר כדי לעזור להם להשלים עם עברם[23], טענה כלפיה הוטחו ביקורת כי היא גזענית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לפי האנציקלופדיה של השואה, עדותו של פיליפ פאנציפי ומאמרו של נתן עק, מת ממחלתו בברגן-בלזן, ולפי הספרייה היהודית המקוונת ועדותה של אשתו, מת בטרוביץ
  2. ^ מינה רוזן, ארגון הקהילה היהודית בסלוניקי (1912-1943), בתוך: אייל ג'יניאו (עורך), "קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים: יוון", בהוצאת מכון בן צבי והמרכז לשילוב מורשת יהודי המזרח במשרד החינוך, עמ' 145.
  3. ^ גילה הדר, העיתונות היהודית, בתוך: אייל ג'יניאו (עורך), "קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים: יוון", בהוצאת מכון בן צבי והמרכז לשילוב מורשת יהודי המזרח במשרד החינוך, עמ' 209
  4. ^ יצחק ש' רקנטי, עברי אנוכי עמ'285-286.
  5. ^ הרב בסלוניקי חוסה על הקרן הרביזיוניסטית, דבר, 27 בדצמבר 1935
  6. ^ לאה בורנשטיין-מקוביצקי, היצירה הדתית, בתוך: אייל ג'יניאו (עורך), "קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים: יוון", בהוצאת מכון בן צבי והמרכז לשילוב מורשת יהודי המזרח במשרד החינוך, עמ' 179-192
  7. ^ הוא הואשם בכך שדרש בקהילתו בגנות מדינות הציר, וכן משום שמחה במכתב לכמה מדינות נייטרליות על הפצצת כנסיית האגיה סופיה בידי איטליה. ראו למשל במברק ששיגר לרבני הראשיים לישראל יצחק אייזיק הלוי הרצוג ובן ציון מאיר חי עוזיאל (מחאת עדת סלוניקי על הפצצת העיר, הארץ, 13 בנובמבר 1940)
  8. ^ מולכו ונחמה, עמ' 59
  9. ^ מולכו ונחמה, עמ' 70
  10. ^ גורל יהודי יוון, "לחיל" 10 באוקטובר 1945.
  11. ^ מולכו ונחמה, עמ' 70
  12. ^ [1]
  13. ^ מהדורה צרפתית, 1949-1948. במהדורה העברית, בהוצאת יד ושם, ה'תשכ"ה, רוככה לשון הביקורת, אך לא תוכנה. ציטוטים מתורגמים מן המקור הצרפתי הובאו במאמרו של עק
  14. ^ למשל: "אדם זה היה עיקש. פעל רק על דעת עצמו ולא קיבל עצה משום איש. היה קפדן. לא סבל דעה מתנגדת, היה מצווה וחסל, היה חסר טאקט, היה איש חסר אינטואיציה, חסר הבנה פסיכולוגית, לא ידע להשפיע השפעה טבעית דרך שכנוע ורכישת סימפטיה" (המהדורה הצרפתית, ח"א עמ' 73)
  15. ^ עמ' 94
  16. ^ למשל: יום טוב יקואל (בדרך לאבדון בתוך: "יהדות יוון בחורבנה: פרקי זכרונות", עמ' 49, 62-65, 71); י.א מטרסו (שואת יהודי שלוניקי, בתוך: "יהדות יוון בחורבנה: פרקי זכרונות",עמ' 162-164, 167)
  17. ^ משתפי־פעולה יהודים נתבעים לדין, על המשמר, 11 באוקטובר 1945
  18. ^ יוון אוטמים אניהם לדרישות היהודים, על המשמר, 8 באוגוסט 1945.
  19. ^ ראה בביקורתו של א. שמאי "רקב ביעקב", בהמשקיף, 1 בינואר 1946
  20. ^ נתן עק, עיון מחודש בקיטרוג על רבה של קהילת סאלוניקי, ידיעות יד ושם 34, ה'תשכ"ה, עמ' 5-11.
  21. ^ אמנם, לפי עדות חייל יווני ששוחח עמו, הוא התריע בפני הרב קורץ על ייעודם של המשלוחים, אך הלה סרב להאמין
  22. ^ פנינה מייזליש, פרק טראגי מימי החורבן - קהילת סלוניקי ומנהיגה הרוחני, מעריב, 27 באוגוסט 1965
  23. ^ מינה רוזן, ארגון הקהילה היהודית בסלוניקי (1912-1943), בתוך: אייל ג'יניאו (עורך), "קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים: יוון", בהוצאת מכון בן צבי והמרכז לשילוב מורשת יהודי המזרח במשרד החינוך, עמ' 145.