חוק חג המצות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף חוק החמץ)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חוק חג המצות (איסורי חמץ), התשמ"ו-1986, הידוע בשם חוק החמץ, עוסק בצביון היהודי ציבורי במהלך חג הפסח במדינת ישראל ונחקק בכנסת באוגוסט 1986. במקור, תוקפו של החוק הוגבל בזמן מראש בהוראת שעה ל-14 במרץ 2002, אולם הוא תקף גם כיום.

תוכן החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק קובע שבמהלך חג הפסח "לא יציג בעל עסק בפומבי מוצר חמץ למכירה או לצריכה". על-פי סעיף 1 לחוק, 'מוצר חמץ' הוא "לחם, לחמנייה, פיתה, או כל מוצרי קמח חמץ אחרים". מטרת החוק היא למנוע פגיעה ברגשותיו של הציבור. העובר על חוק זה, דינו קנס[1].

איסור זה אינו חל במספר מקרים. האיסור אינו חל ביישוב שבו רוב התושבים אינם יהודים, וכן אינו חל ברובע שבו מרבית התושבים אינם יהודים או מרבית בתי-העסק אינם של יהודים. כמו כן החוק אינו חל בתחומו של יישוב שיתופי שבו פעילות העסק מיועדת לצורכי המקום בלבד.

לפי החוק, האכיפה תתבצע על ידי מפקחים במינויו של שר הפנים מבין עובדי המדינה של הרשויות המקומיות, ומבין מי שמונה כדין לפקח על אכיפת חוקים. סמכותם של מפקחים אלו תהא הסמכות לערוך חקירות על עבירות לפי חוק זה. למפקח סמכויות שוטר לפי סעיף 2 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969. בנוסף, יהיה המפקח רשאי להשתמש בכל הסמכויות הנתונות לקצין משטרה בדרגת מפקח לפי סעיף 2 לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות), ומכוח סמכות זו רשאי המפקח לתת הודעה הקובעת כי יש לתת דין על העבירה שבוצעה.

בתוספת השלישית לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, חוק העוסק בדיני משפטים במדינת ישראל, נוסף סעיף "23. חוק חג המצות (איסורי חמץ), התשמ"ו-1986"[2], לפיו הסמכות לדון על עבירות לפי החוק היא לבית המשפט לעניינים מקומיים.

מניעי החוק ההלכתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשון ההסבר להצעת החוק, שנכתב בהצעה לקריאה הראשונה בידי חברי הכנסת אבנר חי שאקי ואבהרם שפירא: "בשנים האחרונות פשה נגע מכירת חמץ בפסח (לחם ופיתות) בחוצות הערים. למרות העובדה שלפחות 80% מכלל הציבור היהודי בארץ אינם אוכלים לחם ופיתות בחג הפסח, הרי הולך וגואה גל מכירת החמץ בחנויות, בקיוסקים ובמזנונים בפסח ומוצרי החמץ מוצגים לראווה בפרהסיה, דבר הפוגע ברגשות רוב הציבור הדתי, המסורתי והלאומי. הצעת החוק מטרתה למנוע הצגת לחם, לחמניות ופיתות בפומבי, כדי למנוע פגיעה ברגשות הציבור. להצעת החוק סייגים לגבי ישוב שתושביו אינם יהודים או בחלק של ישוב שמרבית תושביו אינם יהודים או מרבית בתי העסק שבו אינם של יהודים."

ההלכה היהודית קובעת איסור על אכילת חמץ במהלך חג הפסח עוד מימי קדם. ההלכה לא מדברת על מכירת חמץ באופן ישיר אומנם, אך מונה כמה איסורים בנוגע לשימוש בחמץ בימי החג. מדינת ישראל בעלת הצביון היהודי המעוגן בחוק חוקקה את חוק זה לשמירה על מצוות החג. החוק מציין במפורש מהם מוצרי החמץ האסורים להצגה (פיתה, לחמנייה ולחם וכו'). החוק אינו אוסר על הצגתם של מוצרי חמץ שאינם מוצרי קמח. כך, למשל, אין נאסרת הצגה בפומבי של בירה או ויסקי, אף שהם מוצרי חמץ.[3]

ביצוע ותקנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שר פנים הוא הממונה על ביצוע החוק, והוא רשאי באישור וועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת להתקין תקנות לביצועו. בנוסף, רשאי לקבוע את גבולותיהם של חלקי היישובים עליהם לא חל האיסור.

יש הרואים בצעד חקיקה זה, כבכל חקיקה שמקורה בהלכה, משום כפייה דתית פגיעה בחופש הפרט ובחופש הפולחן. בעת שהחוק אושר עמד בראש משרד הפנים, הממונה על אכיפת חוק זה, השר הרב יצחק פרץ מש"ס. יש המתייחסים אל החוק כאל בעל אופי הצהרתי בלבד[4]. הוא לא נאכף הלכה למעשה במשך שנים, נחשב לאות מתה בספר החוקים[5], והיו אף מקרים בהם הצהירו שרי הפנים שאין בכוונתם לאכוף אותו[6]. מנגד, חברי כנסת דתיים גרסו שיש לאכוף את החוק בפועל, וכשחבר הכנסת אליהו ישי מונה לשר הפנים בממשלת ישראל העשרים ותשע נעשה ניסיון לאכוף את החוק[7]. כדי להפעיל את החוק צריך שר הפנים להסמיך פקחים, היועץ המשפטי לממשלה צריך להסמיך תובע, וראש העיר צריך לרצות לשלוח את הפקחים. בעשרים השנים הראשונות שלאחר חיקוק החוק, רק שבע רשויות ביקשו להסמיך פקחים[8].

תהליך החקיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 19/11/1984 - הונחה על שולחן הכנסת לדיון מוקדם - מליאה
  • 12/03/1985 - במליאה לדיון מוקדם - מליאה
  • 17/04/1985 - הונחה על שולחן הכנסת לקריאה ראשונה - מליאה
  • 07/04/1986 - לדיון במליאה לקראת הקריאה הראשונה - מליאה
  • 04/08/1986 - לדיון במליאה לקראת קריאה שנייה-שלישית - מליאה[9]

דיון ציבורי בעקבות החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך השנים שלאחר חקיקת החוק, התקיימו דיונים רבים ואף מספר עתירות ועימותים בין שרים ואישים ציבוריים שונים בנוגע לחוק, תוקפו והצדקתו.

במאי 2001 הגיש חבר הכנסת אופיר פינס הצעת חוק המבקשת לבטל את חוק החמץ. לטענתו, נמנעו שרי הפנים מיישום החוק כלשונו במשך שנים ולא הפעילו את פקחי החמץ ולפיכך ניתן להסיק שהחוק חוקק כחוק הצהרתי שאין בו טעם. המניע להצעה, היה אירועי השנה הקודמת להצעה בהם פקחי החמץ קנסו בתי עסק רבים שמכרו חמץ בחג. הדבר עורר תהייה מה מקומו של החוק הישראלי במדינה דמוקרטית בענייני שמירה על מצוות הדת באופן אישי במרחב הציבורי. השר אלי ישי דחה את הטענות שהעלו נגדו ראשי המפלגות החילוניות בדבר כפייה דתית, ואמר כי הוא ממלא את תפקידו כשר הפנים ואוכף את החוק בנושא הזה.[7]

עתירה לבג"ץ בטענה שפג תוקפו של החוק, שהוגשה במרץ 2002[10], נמשכה על ידי העותרים בהמלצת בית המשפט[11]. העתירה הוגשה בשם "עמותת הרוב הציוני- אזרחים למען שוויון זכויות ודת" בשיתוף עם מאפיית "לחם ארז" כנגד שר הפנים, בדרישה שלא לאכוף את "חוק חג המצות". ב-14 במרץ 2002 פג תוקף החוק ולכן טענו העותרים כי על שר הפנים והיועץ המשפטי לממשלה להימנע מלנקוט בכל פעולה לשם יישומו ואכיפתו של חוק חג המצות, כולל שליחת מפקחים והטלת קנסות עד למתן פסק דין בעתירה[12].

ארבעה ימים לאחר שפג תוקף החוק, פנתה העמותה בנושא לשר אלי ישי וליועץ אליקים רובינשטיין דאז. בעתירה מצוין כי שר הפנים נתן הוראה להפעלתה של "סיירת חמץ" הכוללת מפקחים שיושאלו לשם כך ממשרד העבודה והרווחה. בנוסף טענו העותרים כי השר גם הודיע על הגדלת מספר המפקחים שיעסקו באכיפת החוק ועל הגדלת הקנס מ-100 שקל, שהוטל בשנה הקודמת, ל-360 שקל. העותרים טענו כי "חוק איסור החמץ" פוגע בחופש העיסוק של לחם ארז ושל עסקים אחרים המתפרנסים משיווק והפצה של מוצרי חמץ ולכן הוא עומד בסתירה להוראות חוק יסוד חופש העיסוק. על כן קבעו בעתירה שדינו של החוק לעבור מן העולם, עם פקיעתה של הוראת השעה הקבועה בחוק היסוד במרץ של אותה השנה.[10]

בשנת 2005 שב ועלה הדיון הציבורי בדבר אכיפת החוק, כאשר היו עימותים בין מספר חברי כנסת שכללו בין השאר קריאה להתפטרותו של אופיר פינס, שר הפנים דאז. השיא של אותם עימותים היה בדיון השבועי בכנסת בהצעה להביע אי-אמון בממשלה, בהצעת ש"ס להפיל את הממשלה "שמפקירה את חוק החמץ", ובאזהרה לשר פינס על "סיכון קיומה של המדינה היהודית".[13]

את הקושי שבאכיפת החוק תימצת פינס בשתי בעיות שעולות מלשון החוק: הקושי להגדיר מהו "מוצר חמץ" ולהוכיח זאת, לאור שפע המוצרים המצויים בשוק כדוגמת לחמניות ועוגות שאינן חמץ, והשאלה על המינוח "הצגת חמץ בפומבי", שהיא עיקר בעבירה, ללא הגדרה מפורשת לפומביות, והאם חלה על מדפי המרכול או גם על מדף מוצנע בחנות קטנה.

בשנת 2007 הפגינו עשרות חרדים מול חנויות ברחוב הלל בירושלים שמכרו חמץ. הקריאות הפכו אלימות; תחילה החלו המפגינים בקריאות פרקי תהילים ומאוחר יותר בהתנצחות קולנית בין המפגינים לסועדים שישבו בצד החיצוני של בתי העסק. מהצד החרדי נשמעו קריאות "גוואלד!" ואמירות כ"מי שאוכל חמץ חייב מיתה", ומהעבר השני של המתרס השיבו חלק מהסועדים לחרדים: "תתביישו לכם", "לכו לצבא". המשטרה אף לקחה חלק באירוע על מנת לשמור על הסדר, אך הסערה לא שככה לגמרי ובשנה לאחר מכן אף הוחרף המצב אל מול אותן חנויות.[14]

בשנת 2008 אירע אירוע מכונן ששינה את משמעות החוק. באפריל באותה השנה הוגשו ארבעה כתבי אישום כנגד ארבעה בעלי מסעדות בירושלים (פיצוציית "טרמינל 21" ברחוב שלומציון, מסעדת "רסטו בר" במרכז העיר, "פיצה צ'ילי" ו"איוו מיט בורגר" מרחוב הלל) שלטענת המדינה עברו על החוק כשמכרו חמץ בחג הפסח.[14] ב־3 באפריל 2008 מחקה שופטת בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, תמר בר-אשר צבן, את כתבי האישום. את העותרים ייצגו עורכי הדין סרור מארון, גלעד ברנע, דב אלפרט ואילן פרגר. בהחלטתה של צבן הסתמכה השופטת על חוק העונשין שקובע כי " ניתן דין לפירושים אחדים סבירים לפי תכליתו, יוכרע העניין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות הפלילית לפי אותו דין"[15], ולכן אימצה את הפרשנות המקלה לפיה אין זה נחשב ל"מקום פומבי". בנוסף היא הבחינה בהבדל הניסוחי בין "מקום ציבורי" ל"פומבי" בהדגישה, כי "לא במקרה נעשתה ההבחנה". חנות אינה עונה להגדרה "פומבי" על פי החוק, ולצורך כך אף נעזרה צבן בפירוש רש"י לגמרא לפיו רשות הרבים הינה "פרהסיה" ו"מקום שנראה מכל מקום". מאחר שחנות היא מתחם סגור הרי שאינה עונה להגדרה, להבדיל משוק. כלומר, החוק אינו אוסר על מכירת חמץ או הצגתו בתוך חנות, אלא על הצגתו בפומבי, קרי מחוץ לחנות, בלבד[16][14]. הייתה זו הפעם הראשונה שהוגש כתב אישום על פי חוק זה.[8]

בבית המשפט טענה המדינה כי "בעיר שרבים מתושביה לא רק יהודים אלא דתיים [ירושלים], ורוב חברי מועצתה לא רק יהודים אלא דתיים, כיבוד הדדי מצדיק את קיום החוק. מה גם, שבשכונות ערביות בעיר מותרת הצגת חמץ".

העתירה העלתה מחדש את שאלת מטרת החוק והלגיטימציה שלו במדינה דמוקרטית חופשית. בפסק הדין הסבירה השופטת: "חוק חג המצות, הוא ללא ספק חוק סמלי בעל צביון דתי שלא נועד לעגן את ההלכה בספר החוקים, גם אם יוזמיו נמנו על חברי הכנסת שומרי המצוות. החוק אינו עוסק בכל מוצרי החמץ באשר הם, אלא רק במוצרים המסמלים את החמץ יותר מכל: לחם, לחמנייה, פיתה ומוצרי קמח אחרים".[16]

השופטת הוסיפה כי החוק עוסק רק בהיבט של "בל ייראה" ולא באיסורים החמורים על-פי ההלכה של אכילת חמץ, החזקתו או איסור הנאה ממנו. לפי החלטתה, המחוקק בחר ב"בל ייראה" במובנו הסמלי - כלומר לא להציג בפומבי חמץ למכירה או לצריכה. בר-אשר צבן ציינה, ש"פומביות" היא יסוד בכמה עבירות, ובהן מעשה מגונה בפומבי, ובעבר במקרה תקדימי זוכה אדם מעבירה זו לאחר שנקבע שתא בשירותים ציבוריים אינו עונה על הגדרת "פומבי". לבסוף קבעה כי חנות או מסעדה אינן עונות על התנאי המעוגן בחוק - "הצגה בפומבי" - שכן הן אמנם מקום ציבורי, אך לא פומבי על פי ההגדרה המילונית והמשפטית.[16]

על כן נקבע כי מאחר שהצגת החמץ נעשתה במקומות שאינם בגדר מקום פומבי, הרי ש"אפילו הודו הנאשמים בהצגת חמץ בתוך עסקיהם - חנות, מסעדות ופיצרייה - אין מעשיהם מהווים עבירה. אילו נטען שהעבירה נעברה בדוכן שהוצב בפומבי, ברשות הרבים, כי אז היו מתקיימים יסודותיה". (ת.פ. 4726/07).[16] בהחלטתה אף התבססה על לשון ההסבר הכתוב בהצעת החוק המקורית עצמה, בה נכתב מפורשות כי תכליתו של החוק להתמודד עם התופעה של הצגת חמץ בפרהסיה, כדי למנוע פגיעה ברגשות הציבור וכדי לשמור על הצביון של חג הפסח במרחב הציבורי:. "...ומוצרי החמץ מוצגים לראווה בפרהסיה, דבר הפוגע ברגשות רוב הציבור הדתי, המסורתי והלאומי. הצעת החוק מטרתה למנוע הצגת לחם, לחמניות ופיתות בפומבי, כדי למנוע פגיעה ברגשות הציבור." לפסיקה היו תגובות רבות שכללו גינויים מכמה חברי כנסת ובניהם אף שר הדתות דאז, יצחק כהן (ש"ס) שתקף בחריפות את החלטת בית המשפט בעניין זה.[16]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סעיף 1 לחוק חג המצות (איסורי חמץ), התשמ"ו-1986.
  2. ^ חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984
  3. ^ "כללי איסור חמץ | אתר ישיבה". yeshiva.org.il (בעברית). בדיקה אחרונה ב-19 בנובמבר 2017. 
  4. ^ גפן, לינוי בר. "ח"כ פינס: לבטל את חוק החמץ". Ynet (בעברית). בדיקה אחרונה ב-19 בנובמבר 2017. 
  5. ^ אלעד ואן גלדר, ‏אי אכיפת חוקים (עמ' 8), ‏2001
  6. ^ מרסיאנו, דיאנה בחור-ניר ואילן (4 באפריל 2004). "פורז: החמץ יימכר ללא הפרעה". Ynet (בעברית). בדיקה אחרונה ב-19 בנובמבר 2017. 
  7. ^ 7.0 7.1 "השר ישי מקים 'יחידות ביעור חמץ'". nana 10 - חדשות. בדיקה אחרונה ב-19 בנובמבר 2017. 
  8. ^ 8.0 8.1 שחר אילן, הכל בזכות לופוליאנסקי, הארץ, ‏4 באפריל 2008
  9. ^ הצעת חוק, main.knesset.gov.il (בhe-IL)
  10. ^ 10.0 10.1 וייס, אפרת. "לחם ארז עתר לבג"ץ נגד "פקחי החמץ"". Ynet (בעברית). בדיקה אחרונה ב-19 בנובמבר 2017. 
  11. ^ בג"ץ 2542/02 עמותת הרוב הציוני ולחם ארז נ' שר הפנים והיועץ המשפטי לממשלה, ‏25.12.02
  12. ^ עתירה כנגד אכיפת חוק איסור החמץ, www.haayal.co.il
  13. ^ החמץ שבחוק החמץ, Globes
  14. ^ 14.0 14.1 14.2 זינו, אבירם (4 במרץ 2008). "האישומים בוטלו: מותר לחנות למכור חמץ בפסח". Ynet (בעברית). בדיקה אחרונה ב-19 בנובמבר 2017. 
  15. ^ סעיף 34כא – פרשנות מקלה. ההדגשה אינה במקור
  16. ^ 16.0 16.1 16.2 16.3 16.4 פסיקה תקדימית: מכולות, מסעדות ופיצריות יהיו רשאיות למכור חמץ בפסח - כל עוד לא יוצג מחוץ לחנות, Globes