חוק זכויות החולה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חוק זכויות החולה, התשנ"ו - 1996 הוא חוק ש"מטרתו לקבוע את זכויות האדם המבקש טיפול רפואי או המקבל טיפול רפואי ולהגן על כבודו ועל פרטיותו" (סעיף 1 לחוק). רוב עקרונות החוק יושמו עוד לפני חקיקתו, כנגזרות של חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו.

עיקרי החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזכות לטיפול רפואי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כל אדם שנזקק לכך זכאי לקבל טיפול רפואי נאות, בשגרה על פי הנהוג, ובמצב חירום ללא תנאי, ללא אפליה כלשהי.
  • מטופל זכאי למידע בדבר זהותו ותפקידו של כל אדם שמטפל בו וכן לקבל דעה נוספת לעניין הטיפול בו ולעבור למטפל או מוסד רפואי אחר תוך שיתוף פעולה של המטפל או המוסד הקודם.
  • מטופל מאושפז זכאי לקבל מבקרים על פי הנהוג.
  • כל עובדי המוסד הרפואי ישמרו על כבודו ועל פרטיותו של המטופל בכל שלבי הטיפול הרפואי.

הסכמה מדעת לטיפול רפואי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כדי לתת טיפול רפואי כלשהו על המטפל למסור למטופל את המידע הרפואי הדרוש לו להחליט האם לקבל את הטיפול המוצע. הטיפול יינתן רק לאחר קבלת הסכמה מדעת. הגדרת המידע הרפואי הדרוש לחולה זכה להתייחסות ענפה בפסיקת בתי המשפט. למשל, בית המשפט העליון קבע, בתיק ערעור אזרחי 2124/12 שירותי בריאות כללית נ' פלונית (2014), בעניינה של אישה שביקשה לבצע בדיקות גנטיות לגילוי מומים בעובר, כי חובת הגילוי במסגרת מסירת המידע לשם קבלת ההסכמה מדעת, עשויה להיות רחבה, וכוללת גם בדיקות חדשניות המוכרות בפרקטיקה הרפואית ושניתן לבצען רק באופן פרטי. באותו המקרה, לא נמסר למטופלת מידע על האפשרות לבצע בדיקה לגילוי תסמונת ה-X השביר, ותסמונת זו התגלתה לבסוף בעובר.[1]
  • ניתוח (למעט כירורגיה זעירה), צינתור, דיאליזה, רדיותרפיה, טיפולי הפריה חוץ-גופית, וכימותרפיה דורשים הסכמה מדעת כתובה. במקרים אחרים ניתן לקבל גם הסכמה בעל פה או דרך התנהגות.
  • המטופל רשאי למנות לו מראש בא כוח, שיקבל עבורו את ההחלטות על הטיפול הרפואי.
  • לגבי כל מטופל על המטפל חובה לנהל רשומה רפואית וזכותו של המטופל לקבל מידע מרשומה זו.
  • על כל עובדי המוסד הרפואי לשמור על סודיות המידע הרפואי של המטופלים.

ועדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ועדת בדיקה - ועדה המוקמת לשם בדיקת תלונה מסוימת או לשם בדיקת אירוע חריג הנוגע למתן טיפול רפואי. בית משפט רשאי להורות על מסירת הפרוטוקול למטופל, לנציגו או למטפל.
  • ועדת בקרה ואיכות - ועדה פנימית של מוסד רפואי לשם הערכת הפעילות הרפואית ושיפור איכותו של הטיפול הרפואי. תוכן הדיונים שהתקיימו בוועדת הבקרה והאיכות וכן סיכומיה ומסקנותיה, יהיו חסויים בפני כל אדם לרבות המטופל הנוגע בדבר ולא ישמשו ראיה בכל הליך משפטי.
  • ועדת אתיקה - ועדה הכוללת: יושב ראש (אדם הכשיר להתמנות שופט בית משפט מחוזי), שני רופאים במומחיות שונה, פסיכולוג או עובד סוציאלי ונציג ציבור או איש דת.

היסטוריה חקיקתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצעת החוק, המהווה תשלובת מגובשת של חמש הצעות חוק פרטיות שיזמו חברי כנסת שושנה ארבלי-אלמוזלינו, מיכאל בר-זוהר, גדעון גדות, רן כהן ויאיר צבן, פורסמה ב-16 במרץ 1992.[2] דברי ההסבר להצעת החוק נימקו את הצורך בחוק:

מזה זמן רב הוכר הצורך בהסדרה זכויותיהם של חולים ומטופלים למיניהם והתגבשה הדעה כי הגיע העת לעגן בחוק זכויות אלה. שהרי מדובר באנשים שמפאת מצבם המיוהד הם חשופים לפגיעה בזכויותיהם הבסיסיות הן מבחינה חוקית והן מבחינה אנושית. אנשים אלה נתונים במצב של תהיה ואי ודאות, בהרגשה של תלות כמטפלים ובמוסדות המטפלים ובתנאים של לחץ נפשי. גמלה, איפוא, ההכרה כי יש להבטיח למטופלים גישה אנושית נאותה ומתחשבת.

החוק אושר בכנסת ב-1 במאי 1996, ונכנס לתוקף ב-12 באוגוסט 1996, בתום שלושה חודשים מיום פרסומו.[3]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ח' גוטמן, הפרשנות לחוק זכויות החולה, הוצאת "אוצר המשפט".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ להרחבה ביחס להיקף המידע שיש למסור למטופל במסגרת הסכמה מדעת, ראו, נתנאל ר. בושרי ורון בן-ארי, טיפול רפואי כפוי בעידן ההסכמה מדעת, 84-92 (2015).
  2. ^ הצעת וזוק זכויות החולה, התשנ״ב-1992, ה"ח 2132 מ-16 במרץ 1992
  3. ^ חוק זכויות החולה, התשנ"ו­-1996, ס"ח 1591 מ-12 במאי 1996