הצגת המקור של הדף "חוק חג המצות (איסורי חמץ)"

{{חוק
| שם = חוק חג המצות
| מדינה =
| תאריך חקיקה = [[13 באוגוסט]] [[1986]]
| תאריך חקיקה עברי = [[ח' באב]] [[תשמ"ו]]
| גוף מחוקק = [[הכנסת האחת עשרה]]
| תומכים =
| מתנגדים =
| נמנעים =
| חוברת פרסום = [[ספר החוקים]] 1191, עמ' 230
| הצעת חוק = פרטית
| משרד ממונה = [[משרד הפנים]]
| מספר תיקונים =
| נוסח מלא = [https://he.wikisource.org/wiki/חוק_חג_המצות_(איסורי_חמץ) הנוסח המלא]
| תאריך פקיעה =
|סמל=[[File:Emblem of Israel.svg|מרכז|150px|קישור=סמל מדינת ישראל]]}}
'''חוק חג המצות (איסורי חמץ), התשמ"ו-1986''', הידוע בשם '''חוק החמץ''', עוסק בצביון היהודי ציבורי במהלך חג ה[[פסח]] ב[[ישראל|מדינת ישראל]] ונחקק בכנסת ב[[אוגוסט]] [[1986]].

==תוכן החוק==
החוק קובע שבמהלך חג ה[[פסח]] "לא יציג בעל עסק בפומבי מוצר [[חמץ]] למכירה או לצריכה". על-פי {{סחפ|חוק חג המצות (איסורי חמץ)|סעיף 1|סעיף 1 לחוק}}, '[[חמץ|מוצר חמץ]]' הוא "[[לחם]], [[לחמנייה]], [[פיתה]], או כל מוצרי [[קמח]] חמץ אחרים". מטרת החוק היא למנוע פגיעה ברגשותיו של הציבור. העובר על חוק זה, דינו קנס{{הערה|{{סחפ|חוק חג המצות (איסורי חמץ), התשמ"ו-1986|סעיף 1}}.}}.

איסור זה אינו חל במספר מקרים. האיסור אינו חל ביישוב שבו רוב התושבים אינם [[יהודים]], וכן אינו חל ברובע שבו מרבית התושבים אינם יהודים או מרבית בתי-העסק אינם של יהודים. כמו כן החוק אינו חל בתחומו של [[יישוב שיתופי]] שבו פעילות העסק מיועדת לצורכי המקום בלבד.

לפי החוק, האכיפה תתבצע על ידי מפקחים במינויו של [[שר הפנים]] מבין עובדי המדינה של ה[[רשויות מקומיות בישראל|רשויות המקומיות]], ומבין מי שמונה כדין לפקח על אכיפת חוקים. סמכותם של מפקחים אלו תהא הסמכות לערוך חקירות על עבירות לפי חוק זה. למפקח סמכויות [[שוטר]] לפי {{סחפ|פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969|סעיף 2|סעיף 2}} ל[[פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש)]]. בנוסף, יהיה המפקח רשאי להשתמש בכל הסמכויות הנתונות ל[[שוטר|קצין משטרה]] בדרגת מפקח לפי {{סחפ|פקודת הפרוצידורה הפלילית (עדות)|סעיף 2|סעיף 2}} ל[[פקודת הפרוצידורה הפלילית (עדות)]], ומכוח סמכות זו רשאי המפקח לתת הודעה הקובעת כי יש לתת דין על העבירה שבוצעה.

בתוספת השלישית ל[[חוק בתי המשפט]] [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, חוק העוסק בדיני משפטים במדינת ישראל, נוסף סעיף "23. חוק חג המצות (איסורי חמץ), התשמ"ו-1986"{{הערה|{{סחפ|חוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984|תוספת 3 פרט 23|חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984}}}}, לפיו הסמכות לדון על עבירות לפי החוק היא ל[[בית משפט לעניינים מקומיים|בית המשפט לעניינים מקומיים]].

=== מניעי החוק ההלכתיים ===
לשון ההסבר להצעת החוק, שנכתב בהצעה לקריאה הראשונה בידי חברי הכנסת [[אבנר חי שאקי]] ואברהם שפירא: "בשנים האחרונות פשה נגע מכירת חמץ בפסח (לחם ופיתות) בחוצות הערים. למרות העובדה שלפחות 80% מכלל הציבור היהודי בארץ אינם אוכלים לחם ופיתות בחג הפסח, הרי הולך וגואה גל מכירת החמץ בחנויות, ב[[קיוסק|קיוסקים]] וב[[מזנון (חנות)|מזנונים]] בפסח ומוצרי החמץ מוצגים לראווה בפרהסיה, דבר הפוגע ברגשות רוב הציבור הדתי, ה[[מסורתיים|מסורתי]] והלאומי. הצעת החוק מטרתה למנוע הצגת לחם, לחמניות ופיתות בפומבי, כדי למנוע פגיעה ברגשות הציבור. להצעת החוק סייגים לגבי יישוב שתושביו אינם יהודים או בחלק של יישוב שמרבית תושביו אינם יהודים או מרבית בתי העסק שבו אינם של יהודים."

[[ההלכה היהודית]] קובעת איסור על אכילת חמץ במהלך חג הפסח עוד מימי קדם. ההלכה לא מדברת על מכירת חמץ באופן ישיר אומנם, אך מונה כמה איסורים בנוגע לשימוש בחמץ בימי החג. מדינת ישראל בעלת הצביון היהודי המעוגן בחוק חוקקה את חוק זה לשמירה על מצוות החג. החוק מציין במפורש מהם מוצרי החמץ האסורים להצגה (פיתה, לחמנייה ולחם וכו'). החוק אינו אוסר על הצגתם של מוצרי חמץ שאינם מוצרי קמח. כך, למשל, אין נאסרת הצגה בפומבי של [[בירה]] או [[ויסקי]], אף שהם מוצרי חמץ{{הערה|{{Cite news|url=https://www.yeshiva.org.il/midrash/212|title=כללי איסור חמץ {{!}} אתר ישיבה|newspaper=yeshiva.org.il|language=he|access-date=2017-11-19}}}}.

===ביצוע ותקנות===
שר פנים הוא הממונה על ביצוע החוק, והוא רשאי באישור [[ועדת הפנים והגנת הסביבה|וועדת הפנים ואיכות הסביבה]] של [[הכנסת]] להתקין תקנות לביצועו. בנוסף, רשאי לקבוע את גבולותיהם של חלקי היישובים עליהם לא חל האיסור.

יש הרואים בצעד חקיקה זה, כבכל חקיקה שמקורה בהלכה, משום [[כפייה דתית בישראל|כפייה דתית]] פגיעה בחופש הפרט וב[[חופש פולחן|חופש הפולחן]]. בעת שהחוק אושר עמד בראש [[משרד הפנים]], הממונה על אכיפת חוק זה, השר הרב [[יצחק חיים פרץ|יצחק פרץ]] מ[[מפלגת ש"ס|ש"ס]]. יש המתייחסים אל החוק כאל בעל אופי הצהרתי בלבד{{הערה|{{ynet|לינוי בר גפן|ח"כ פינס: לבטל את חוק החמץ|722209|8 במאי 2001}}}}. הוא לא נאכף הלכה למעשה במשך שנים, נחשב ל[[אות מתה]] בספר החוקים{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=http://www.knesset.gov.il/mmm/data/pdf/m00144.pdf|הכותב=אלעד ואן גלדר|כותרת=אי אכיפת חוקים|אתר=|עמודים=8|תאריך=2001}}}}, והיו אף מקרים בהם הצהירו שרי הפנים שאין בכוונתם לאכוף אותו{{הערה|{{ynet|דיאנה בחור-ניר ואילן מרסיאנו|פורז: החמץ יימכר ללא הפרעה|2898465|4 באפריל 2004}}}}. מנגד, חברי כנסת דתיים גרסו שיש לאכוף את החוק בפועל, וכשחבר הכנסת [[אליהו ישי]] מונה לשר הפנים ב[[ממשלת ישראל העשרים ותשע]] נעשה ניסיון לאכוף את החוק{{הערה|שם=הערה מספר 20171129065708:2|{{Cite news|url=http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=23266|title=השר ישי מקים 'יחידות ביעור חמץ'|newspaper=nana 10 - חדשות|access-date=2017-11-19}}}}. כדי להפעיל את החוק צריך שר הפנים להסמיך פקחים, [[היועץ המשפטי לממשלה]] צריך להסמיך תובע, וראש העיר צריך לרצות לשלוח את הפקחים.

לאורך השנים שר הפנים השתמש בסמכותו למנות פקחים לאכיפת החוק מבין עובדי מדינה רק פעם אחת, בשנת 1999, אז מונו שישה פקחים מטעם [[הרבנות הראשית לישראל|הרבנות הראשית]], אך מזה שנים רבות הרבנות הראשית אינה עוסקת באכיפת החוק. באשר לרשויות המקומיות, מאז 1998 התבצעו 54 הליכי הסמכה של פקחים, כאשר כל הליך יכול לכלול מספר פקחים ברשות אחת, ויש רשויות שנערך בהן יותר מהליך אחד. 47 מהליכי ההסמכה (87%) נערכו בתקופות שבהן משרד הפנים נשלט בידי ש"ס, רובן בתקופת כהונת השר אלי ישי בשנים 2011-2010. בסך הכול, נמצאו 39 [[רשות מקומית בישראל|רשויות מקומיות]] שבהן הוסמכו פקחי חמץ. מבין אלו, נכון לשנת 2023 מכהנים פקחי חמץ ב-15 רשויות מקומיות. במהלך השנים 2023-2016 עיריית [[קריית מוצקין]] הייתה הרשות המקומית היחידה שהטילה קנסות בגין אכיפת החוק. מאז נחקק החוק היו רק שני מקרים של הגשת כתבי אישום בגין הפרתו: בירושלים בשנת 2007 ובקריית מוצקין בשנת 2016.{{הערה| אילה גולדברג ואריאל פינקלשטיין, [https://www.idi.org.il/articles/48914 סקירה: איסור הצגת חמץ כמעט שאינו נאכף ברוב הארץ], [[המכון הישראלי לדמוקרטיה]], מרץ 2023}}

==תהליך החקיקה==
* 19/11/1984 – הונחה על שולחן הכנסת לדיון מוקדם – [[מליאת הכנסת|מליאה]]
* 12/03/1985 – במליאה לדיון מוקדם – מליאה
* 17/04/1985 – הונחה על שולחן הכנסת ל[[קריאה ראשונה]] – מליאה
* 07/04/1986 – לדיון במליאה לקראת הקריאה הראשונה – מליאה
* 04/08/1986 – לדיון במליאה לקראת [[קריאה שנייה ושלישית|קריאה שנייה-שלישית]] – מליאה{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=http://main.knesset.gov.il/Activity/Legislation/Laws/Pages/LawBill.aspx?t=lawsuggestionssearch&lawitemid=151407|כותרת=הצעת חוק|אתר=main.knesset.gov.il|שפה=עברית|תאריך_וידוא=2017-11-19}}}}

==דיון ציבורי בעקבות החוק==
לאורך השנים שלאחר חקיקת החוק, התקיימו דיונים רבים ואף מספר עתירות ועימותים בין שרים ואישים ציבוריים שונים בנוגע לחוק, תוקפו והצדקתו.

במאי [[2001]] הגיש חבר הכנסת [[אופיר פינס-פז|אופיר פינס]] הצעת חוק המבקשת לבטל את חוק החמץ. לטענתו, נמנעו שרי הפנים מיישום החוק כלשונו במשך שנים ולא הפעילו את פקחי החמץ ולפיכך ניתן להסיק שהחוק חוקק כחוק הצהרתי שאין בו טעם. המניע להצעה, היה אירועי השנה הקודמת להצעה בהם פקחי החמץ קנסו בתי עסק רבים שמכרו חמץ בחג. הדבר עורר תהייה מה מקומו של החוק הישראלי במדינה דמוקרטית בענייני שמירה על מצוות הדת באופן אישי במרחב הציבורי. השר [[אלי ישי]] דחה את הטענות שהעלו נגדו ראשי המפלגות החילוניות בדבר [[כפייה דתית בישראל|כפייה דתית]], ואמר כי הוא ממלא את תפקידו כשר הפנים ואוכף את החוק בנושא הזה{{הערה|שם=הערה מספר 20171129065708:2}}.

במרץ [[2002]] "עמותת הרוב הציוני - אזרחים למען שוויון זכויות ודת" בשיתוף עם מאפיית "[[לחם ארז]]" עתרו ל[[בג"ץ]] בטענה כי "חוק איסור החמץ" פוגע ב[[חופש העיסוק]] של לחם ארז ושל עסקים אחרים המתפרנסים משיווק והפצה של מוצרי חמץ ולכן הוא עומד בסתירה להוראות [[חוק יסוד: חופש העיסוק|חוק יסוד חופש העיסוק]] ודינו לעבור מן העולם במרץ 2002, עם פקיעתה של הוראת השעה לגבי שמירת דינים הקבועה בחוק היסוד{{הערה|שם=הערה מספר 20171129065708:4}}. העתירה{{הערה|שם=הערה מספר 20171129065708:4|{{ynet|אפרת וייס|לחם ארז עתר לבג"ץ נגד "פקחי החמץ"|1781770|21 במרץ 2002}}}}, נמשכה על ידי העותרים בהמלצת בית המשפט{{הערה|{{פס"ד עליון|קישור=02025420.f03|סוג=בג"ץ|עותר=עמותת הרוב הציוני ולחם ארז|משיב=שר הפנים והיועץ המשפטי לממשלה|ניתן ב=25 בדצמבר 2002}}}}.

בשנת [[2005]] שב ועלה הדיון הציבורי בדבר [[אכיפת החוק]], כאשר היו עימותים בין מספר חברי כנסת שכללו בין השאר קריאה להתפטרותו של אופיר פינס, שר הפנים דאז. השיא של אותם עימותים היה בדיון השבועי בכנסת ב[[הצעת אי-אמון|הצעה להביע אי-אמון]] בממשלה, בהצעת ש"ס להפיל את הממשלה "שמפקירה את חוק החמץ", ובאזהרה לשר פינס על "סיכון קיומה של המדינה היהודית"{{הערה|{{גלובס|צבי לביא|החמץ שבחוק החמץ|907292|21 באפריל 2005}}}}.

את הקושי שבאכיפת החוק תימצת פינס בשתי בעיות שעולות מלשון החוק: הקושי להגדיר מהו "מוצר חמץ" ולהוכיח זאת, לאור שפע המוצרים המצויים בשוק כדוגמת לחמניות ועוגות שאינן חמץ, והשאלה על המינוח "הצגת חמץ בפומבי", שהיא עיקר בעבירה, ללא הגדרה מפורשת לפומביות, והאם חלה על מדפי המרכול או גם על מדף מוצנע בחנות קטנה.

בשנת [[2007]] הפגינו עשרות חרדים מול חנויות ברחוב הלל בירושלים שמכרו חמץ. הקריאות הפכו אלימות; תחילה החלו המפגינים בקריאות פרקי [[תהילים]] ומאוחר יותר בהתנצחות קולנית בין המפגינים לסועדים שישבו בצד החיצוני של בתי העסק. הסערה לא שככה ובשנה לאחר מכן אף הוחרפו ההפגנות אל מול אותן חנויות{{הערה|שם=הערה מספר 20171129065708:0|{{ynet|אבירם זינו|האישומים בוטלו: מותר לחנות למכור חמץ בפסח|3527179|3 באפריל 2008}}}}.

בשנת [[2017]] הגישה ח"כ [[תמר זנדברג]] ממפלגת [[מרצ]] הצעה לביטול החוק, בטענה שאין לו מקום במדינה [[דמוקרטיה|דמוקרטית]] וכי הוא אינו חלק מ[[סטטוס קוו (ישראל)|סטטוס קוו]] שנחתם בתחילת [[שנות ה-50 של המאה ה-20]]{{הערה|{{גלובס|יפעת פרייז|הצעת חוק: לבטל את חוק החמץ; "ישראל היא לא מדינת הלכה"|1001184788|12 באפריל 2017}}}}.

== פסיקה ==
באפריל 2007 הוגשו ארבעה [[כתב אישום|כתבי אישום]] כנגד ארבעה בעלי מסעדות ב[[ירושלים]] (פיצוציית "טרמינל 21" ב[[רחוב שלומציון המלכה|רחוב שלומציון]], מסעדת "רסטו בר" במרכז העיר, "פיצה צ'ילי" ו"איוו מיט בורגר" מ[[רחוב הלל]]) שלטענת המדינה עברו על החוק כשמכרו חמץ בחג הפסח{{הערה|שם=הערה מספר 20171129065708:0}}. ב־3 באפריל 2008 מחקה [[שופט]]ת [[בית משפט לעניינים מקומיים|בית המשפט לעניינים מקומיים]] בירושלים, [[תמר בר-אשר צבן]], את כתבי האישום. בהחלטתה הסתמכה השופטת על [[חוק העונשין]] שקובע כי "ניתן דין לפירושים אחדים סבירים לפי תכליתו, יוכרע העניין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות הפלילית לפי אותו דין"{{הערה|סעיף 34כא – פרשנות מקלה}}, ולכן אימצה את הפרשנות המקלה לפיה אין זה נחשב ל"מקום פומבי". בנוסף היא הבחינה בהבדל הניסוחי בין "מקום ציבורי" ל"פומבי" בהדגישה, כי "לא במקרה נעשתה ההבחנה". חנות אינה עונה להגדרה "פומבי" על פי החוק, ולצורך כך אף נעזרה צבן ב[[פירוש רש"י לתלמוד]] לפיו [[רשות הרבים (הלכה)|רשות הרבים]] היא "פרהסיה" ו"מקום שנראה מכל מקום". מאחר שחנות היא מתחם סגור הרי שאינה עונה להגדרה, להבדיל משוק. כלומר, החוק אינו אוסר על מכירת חמץ או הצגתו בתוך חנות, אלא על הצגתו בפומבי, קרי מחוץ לחנות, בלבד{{הערה|שם=הערה מספר 20171129065708:5|{{גלובס|נועם שרביט ולילך ויסמן|פסיקה תקדימית: מכולות, מסעדות ופיצריות יהיו רשאיות למכור חמץ בפסח - כל עוד לא יוצג מחוץ לחנות|1000329485|3 באפריל 2008}}}}{{הערה|שם=הערה מספר 20171129065708:0}}. 

הייתה זו הפעם הראשונה שהוגש כתב אישום על פי חוק זה{{הערה|{{הארץ|שחר אילן|הכל בזכות לופוליאנסקי|0000017f-dbb4-d856-a37f-fff445e70000|4 באפריל 2008}}}}. בבית המשפט טענה המדינה כי "בעיר שרבים מתושביה לא רק יהודים אלא דתיים [ירושלים], ורוב חברי מועצתה לא רק יהודים אלא דתיים, כיבוד הדדי מצדיק את קיום החוק. מה גם, שבשכונות ערביות בעיר מותרת הצגת חמץ". העתירה העלתה מחדש את שאלת מטרת החוק וה[[לגיטימציה]] שלו ב[[מדינה יהודית ודמוקרטית|מדינה דמוקרטית]] חופשית. בפסק הדין הסבירה השופטת: "חוק חג המצות, הוא ללא ספק חוק סמלי בעל צביון דתי שלא נועד לעגן את ההלכה בספר החוקים, גם אם יוזמיו נמנו על חברי הכנסת שומרי המצוות. החוק אינו עוסק בכל מוצרי החמץ באשר הם, אלא רק במוצרים המסמלים את החמץ יותר מכל: לחם, לחמנייה, פיתה ומוצרי קמח אחרים"{{הערה|שם=הערה מספר 20171129065708:5}}. השופטת הוסיפה כי החוק עוסק רק בהיבט של "בל ייראה" ולא באיסורים החמורים על-פי ההלכה של אכילת חמץ, החזקתו או [[איסור הנאה]] ממנו. לפי החלטתה, ה[[מחוקק]] בחר ב"בל ייראה" במובנו הסמלי – כלומר לא להציג בפומבי חמץ למכירה או לצריכה. בר-אשר צבן ציינה, ש"פומביות" היא יסוד בכמה עבירות, ובהן [[מעשה מגונה]] בפומבי, ובעבר במקרה תקדימי זוכה אדם מעבירה זו לאחר שנקבע שתא בשירותים ציבוריים אינו עונה על הגדרת "פומבי". לבסוף קבעה כי חנות או מסעדה אינן עונות על התנאי המעוגן בחוק – "הצגה בפומבי" – שכן הן אומנם מקום ציבורי, אך לא פומבי על פי ה[[הגדרה מילונית|הגדרה המילונית]] והמשפטית{{הערה|שם=הערה מספר 20171129065708:5}}. על כן נקבע כי מאחר שהצגת החמץ נעשתה במקומות שאינם בגדר מקום פומבי, הרי ש"אפילו הודו הנאשמים בהצגת חמץ בתוך עסקיהם – חנות, מסעדות ו[[פיצרייה]] – אין מעשיהם מהווים עבירה. אילו נטען שהעבירה נעברה בדוכן שהוצב בפומבי, ברשות הרבים, כי אז היו מתקיימים יסודותיה". (ת.פ. 4726/07){{הערה|שם=הערה מספר 20171129065708:5}}. בהחלטתה אף התבססה על לשון ההסבר בהצעת החוק, שבה נכתב כי תכליתו של החוק להתמודד עם התופעה של הצגת חמץ בפרהסיה, כדי למנוע פגיעה ברגשות הציבור וכדי לשמור על הצביון של חג הפסח במרחב הציבורי. 

לפסיקה היו תגובות רבות שכללו גינויים מכמה מחברי הכנסת ובהם [[שר הדתות]], [[יצחק כהן (חבר הכנסת)|יצחק כהן]] (ש"ס) שתקף בחריפות את החלטת בית המשפט בעניין זה{{הערה|שם=הערה מספר 20171129065708:5}}.

==קישורים חיצוניים==
* {{ויקיטקסט חוק|חוק חג המצות (איסורי חמץ), התשמ"ו-1986}}
* {{חוק בכנסת|2000647}}
* {{גלובס|נועם שרביט ולילך ויסמן|פסיקה תקדימית: מכולות, מסעדות ופיצריות יהיו רשאיות למכור חמץ בפסח - כל עוד לא יוצג מחוץ לחנות|1000329485|3 באפריל 2008}}
* {{ynet|אבירם זינו|האישומים בוטלו: מותר לחנות למכור חמץ בפסח|3527179|3 באפריל 2008}}

==הערות שוליים==
{{הערות שוליים}}

[[קטגוריה:פסח]]
[[קטגוריה:ישראל: חוקי מועדים וימי זיכרון|חג המצות]]
[[קטגוריה:ישראל: חקיקה דתית|חג המצות]]
[[קטגוריה:הכנסת האחת עשרה: חקיקה]]
[[קטגוריה:חמץ]]