חוק עשר השנים
חוק עשר השנים היה עיקרון מדיניות ביטחונית שהונהג על ידי ממשלת בריטניה ב-1919, לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה. עיקרון זה קבע כי הממלכה המאוחדת תתכנן את תקציב הביטחון שלה מתוך הנחה שלא תהיה מלחמה משמעותית בעשר השנים הקרובות. חוק זה השפיע על תכנון וביצוע תקציבי הביטחון והכנת הכוחות המזוינים של בריטניה לאורך התקופה שבין שתי מלחמות העולם.
הרקע לחוק[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר ההרס והקורבנות העצומים של מלחמת העולם הראשונה, חיפשה בריטניה דרכים להפחית את הוצאות הביטחון שלה ולהתמקד בשיקום כלכלי וחברתי. השלטון הפוליטי בבריטניה, שהיה תחת הנהגתו של ראש הממשלה דייוויד לויד ג'ורג', ביקש להימנע מסכסוכים צבאיים נוספים ולהשקיע בשיקום הכלכלה והחברה. על רקע זה, נולד הרעיון של חוק עשר השנים.[1]
עיקרי החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הנחה בסיסית: בריטניה תתכנן את תקציב הביטחון שלה מתוך הנחה שלא תהיה מלחמה משמעותית בעשור הקרוב.
- קיצוצים בתקציב הביטחון: על פי החוק, תקציב הביטחון קוצץ באופן משמעותי, וההשקעה בכוחות המזוינים הוקטנה.
- הגבלות על פיתוח נשק ותחמושת: הוגבלו תוכניות לפיתוח והצטיידות בנשק מתקדם ובתחמושת.
- התמקדות בהגנה ולא בהתקפה: המדיניות התמקדחה בחיזוק ההגנה הפנימית ולא בתכנון פעולות התקפיות מחוץ לגבולות המדינה.[2]
השפעות החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ירידה בכוח הצבאי: הקיצוצים הביאו לירידה במספר החיילים, באיכות האימונים ובהצטיידות הכוחות המזוינים.
- הזנחת הטכנולוגיה הצבאית: ההשקעה המוגבלת בפיתוח טכנולוגיות צבאיות חדשות גרמה לפיגור טכנולוגי ביחס למדינות אחרות, שהחלו להתחמש ולהתכונן למלחמה אפשרית.
- תפיסה של ביטחון כוזב: המדיניות יצרה תחושה של ביטחון כוזב, כשבריטניה האמינה שלא תעמוד בפני איום צבאי משמעותי בעשור הקרוב.[2]
ביקורת ושינוי המדיניות[עריכת קוד מקור | עריכה]
החוק ספג ביקורת מצד גורמים שונים, שראו בו מהלך מסוכן העלול להעמיד את בריטניה בפני איום צבאי לא מוכנה. עם עליית המתחים הבינלאומיים בשנות ה-30, ובמיוחד לאחר עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה בשנת 1933, החלה ממשלת בריטניה להבין את הצורך בהיערכות מחודשת. בשנות ה-30 המאוחרות, החלה בריטניה להגדיל שוב את תקציב הביטחון ולהשקיע בהכנות למלחמה אפשרית, אך רבים טענו כי המאמצים הללו היו מאוחרים מדי.[1]
סיכום[עריכת קוד מקור | עריכה]
חוק עשר השנים היה מדיניות ביטחונית שנועדה להבטיח את השיקום הכלכלי והחברתי של בריטניה לאחר מלחמת העולם הראשונה, אך הוא הביא לקיצוצים משמעותיים בכוח הצבאי ובהכנות למלחמה. המדיניות שיצרה תחושת ביטחון כוזב, ובסופו של דבר, הובילה לכך שבריטניה מצאה עצמה בלתי מוכנה להתמודד עם האיומים שצצו בשנות ה-30 וה-40.[2]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- John Ferris, Treasury Control, the Ten Year Rule and British Service Policies, 1919–1924, The Historical Journal 30, 1987-12, עמ' 859–883 doi: 10.1017/S0018246X00022354
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 Martin C Libicki, A ten-year rule for defense planning, Orbis 45, 2001-06-01, עמ' 387–399 doi: 10.1016/S0030-4387(01)00081-3
- ^ 1 2 3 John Ferris, Treasury Control, the Ten Year Rule and British Service Policies, 1919–1924, The Historical Journal 30, 1987-12, עמ' 859–883 doi: 10.1017/S0018246X00022354