טביעת הצוללת הסובייטית K-278

K-278 קומסומולטס
К-278 «Комсомолец»
	הצוללת ב-1 בינואר 1986
תיאור כללי
סימן זיהוי	קוד נאט"ו - "מייק"
סוג אונייה	צוללת
צי	הצי הסובייטי
דגל הצי
ציוני דרך עיקריים
מספנה	סבמאש
הושקה	9 במאי 1983
תקופת הפעילות	? – 9 ביוני 1990
אחריתה	טבעה בים ברנץ ב-4 באפריל 1989
מיקום	73°43′28″N 13°15′59″E / 73.724444444444°N 13.266388888889°E
נתונים כלליים
הֶדְחֶק	5,880 טון על פני המים, 8,500 טון בצלילה
אורך	110 מטר
רוחב	12.3 מטר
שוקע	9.5 מ'
מהירות	11 קשר על פני המים, 31 קשר בצלילה
עומק צלילה	1,000 מ' עומק פעולה, 1,250 מ' עומק מקסימלי
גודל הצוות	60 איש, מתוכם 31 קצינים

ה-צוללת K-278 "קומסומולטס" (פירוש השם: חבר בקומסומול) הייתה חלק מפרויקט 685 "סנפיר" ה-Project-685 Plavnik (ברוסית: проект-685 плавник, שנודעה בקוד דיווח נאט"ו כסדרת "מייק") של ברית המועצות. הייתה זו צוללת תקיפה מונעת בכוח גרעיני של הצי הסובייטי ויחודית בעיצובה.

K-278 הייתה ייחודית בעומק הצלילה שלה לאחר שהגיעה לעומק של 1,020 מטר (3,350 רגל) בים הנורווגי ב-4 באוגוסט 1984. הצוללת הוזמנה על ידי הצי הסובייטי כמדגימת טכנולוגיה לדור הרביעי של צוללות גרעיניות רוסיות אך הייתה גם בעלת יכולת תמרון ופעילות מבצעית.

בשנת 1989, במהלך הסיור המבצעי השלישי שלה באוקיינוס הקרח הצפוני, פרצה בה שריפה בתאים האחוריים שהובילה לטביעתה בים ברנטס מול חופי נורווגיה.

למרות השריפה, הצוללת הצליחה לצוף אל פני השטח ונשארה שם עוד כחמש שעות לפני שירדה למצולות. 42 אנשי ים טבעו באירוע.

הצוללת ההרוסה נמצאת על קרקעית ים ברנץ, בעומק של כ-1.7 ק"מ (1 מייל), כשהכור הגרעיני שלה ושתי פצצות טורפדו בעלות ראש קרב גרעיני עדיין על סיפונה.

תכנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרויקט 685 תוכנן כמענה לדרישה לפתח צוללת מתקדמת שתוכל לשאת פצצות טורפדו וטילי שיוט עם ראשי קרב קונבנציונליים או גרעיניים. הצו לתכנון הצוללת ניתן בשנת 1966 והתכנון הושלם בשנת 1974.

השדרית הונחה ב-22 באפריל 1978 בסברודווינסק. הצוללת K-278 הושקה ב-3 ביוני 1983 והוכרזה כמבצעית ב-28 בדצמבר 1983.

ל-K-278 היה גוף כפול, הפנימי בנוי מטיטניום, דבר שהעניק לה עומק פעולה גדול בהרבה מזה של הצוללות האמריקאיות. גוף הלחץ הורכב משבעה תאים כאשר השני והשלישי מוגנים על ידי מחיצות קדמיות ואחוריות חזקות יותר שיצרו "אזור בטיחות" למקרי חירום. תא מילוט הותקן בסנפיר מעל תאים אלה כדי לאפשר לצוות לנטוש את הספינה במקרי חירום תת-ימי.

צוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי מומחים מערביים לתכנון ותפעול צוללות סובייטיות, התכנון המתקדם של פרויקט 685 כלל מערכות אוטומטיות רבות שאפשרו צוות מוקטן מהרגיל לצוללת בסדר גודל שלה.

משרד ההגנה הסובייטי קבע ב-1982 תקן של 57 איש כצוות הצוללת. מאוחר יותר הוגדל התקן ל-64. בעת בזמן טביעתה היו עליה 69 איש.

טביעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-7 באפריל 1989, הצוללת ירדה לעומק של 335 מטר (1,099 רגל) כ-180 ק"מ דרומית-מערבית לאי הדובים (ביירנייה שבנורווגיה). שריפה, שפרצה עקב קצר חשמלי, התפשטה דרך מעברי כבלים שבין המחיצות, למרות שדלתות אטימות למים נסגרו. בוצעה השבתת חירום של הכור הגרעיני ויכולת ההנעה אבדה.

כבלים נשרפו ומערכות הושבתו עד כדי סכנה לשליטה בצוללת. בוצע ריקון חירום של מיכל מי הנטל, והצוללת עלתה לפני שטח אחת עשרה דקות לאחר תחילת השריפה. הושמעו אותות מצוקה, ורוב הצוות נטש את הצוללת.

האש המשיכה לבעור כשהיא ניזונה ממערכת האוויר הדחוס. בשעה 15:15, מספר שעות לאחר שצפה, הצוללת שקעה לקרקעית בעומק 1,680 מטר (5,510 רגל), כ-250 ק"מ דרום-דרום-מערב מאי הדובים. מפקד הצוללת עם ארבעה ימאים, שעדיין היו על הסיפון, נכנסו לקפסולת המילוט ופלטו אותה. רק אחד מבין החמישה הצליח לעזוב את הקפסולה לפני שזו שקעה בים הסוער. קפטן ונין היה בין ההרוגים.

מטוסי חילוץ הגיעו לאתר והשליכו סירות הצלה קטנות, אך הרוחות ותנאי הים מנעו את השימוש בהן. חלק מהאנשים מתו מהיפותרמיה במים של 2 מעלות צלזיוס של ים ברנץ. אניית הדיג B-64/10 Aleksey Khlobystov הגיעה 81 דקות לאחר טביעת הצוללת ומשתה ניצולים מהמים.

מתוך 69 אנשי הצוות, 27 שרדו ו-42 נספו: תשעה במהלך הטביעה, 30 מהיפותרמיה במים או מפציעות, ועוד שלושה על סיפון ספינת הדיג. לאחר התקרית, הצוות קיבל את מסדר הדגל האדום.

לאחר האירוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף לשמונה טילי טורפדו בעלי ראש קרב קונבנציונלי, הצוללת נשאה שני טילי טורפדו חמושים בראשי קרב גרעיניים. בלחץ נורווגי, נעשה שימוש בצוללות מעמקים שהופעלו מספינת המחקר האוקיינוגרפית קלדיש (Keldish) כדי לחפש את ה-K-278. ביוני 1989, חודשיים לאחר הטביעה, אותרה מקום הצוללת. הרשויות בברית המועצות הצהירו כי כל דליפה אפשרית של חומרים רדיואקטיבים אינה משמעותית ואינה מהווה איום על הסביבה.

ב-1993 ייסד סגן אדמירל צ'רנוב, מפקד שייטת הצוללות לה השתייכה הצוללת, את האגודה להנצחת הצוללות הגרעיניות של קומסומולץ, ארגון תמיכה באלמנות וביתומים של משפחות כל הצוללות הסובייטיות והרוסיות שאבדו בים, וה-7 באפריל הפך ליום הנצחה לכל הצוללות שאבדו בים.

באמצע שנת 1994 משלחת סקר חשפה דליפת פלוטוניום מאחד משני הטורפדו שהיו חמושים בראש קרב גרעיני. ב-24 ביוני 1995 יצאה ספינת המחקר קלדיש מסנט פטרסבורג אל אתר הטביעה כדי לאטום את חלקי גוף הצוללת בתא 1 ולכסות את ראשי הנפץ הגרעיניים. הפרויקט הוכרז בהצלחה שנה לאחר מכן ביולי 1996. חומר איטום דמוי ג'לי סייע להפוך את הקרינה מהשברים לבטוחה למשך 20 עד 30 שנה.

הרשויות הנורווגיות מהסוכנות לאיכות הסביבה הימית וסוכנות הקרינה המסוכנת נוטלות דגימות מים וקרקע מסביבת ההריסה על בסיס שנתי.

ביולי 2019, משלחת נורווגית-רוסית משותפת מצאה "ענני חומר" שנפלט מצינור אוורור בשברי הצוללת. בבדיקת דגימות המים אותר צסיום-137. דליפה מצינור זה זוהתה כבר במשלחות מיר שהיו בשנים עד 1998 ו-2007. רמות הפעילות בשש הדגימות שיצאו מהצינור היו גבוליות והוכרז כי אין איום על הסביבה.