טיוטה:אדברה - לתת לשתיקה מילים

'אדברה - לתת לשתיקה מילים' היא ארגון ישראלי שמטרתו לקדם שיח שמייצר שינוי: מפגשים, טקסים, כתיבה ולימוד  שיש בהם כנות הזדהות חמלה ותיקון. הארגון נוסד ע"י המשוררת ד"ר סיון הר שפי והרבנית מיכל נגן בשנת תשפ"א, 2021.

אדברה החלה פעילותה כקבוצה של יוצרים ויוצרות מתחום השירה והספרות שנפגשו לסדרת סדנאות לימוד וכתיבה במטרה למלא את המרחב השותק של נפגעי האלימות המינית. בקבוצה שותפים נפגעים ולא נפגעים והיא התמקדה ביכולת לפרוץ את השיח הפנימי של הנפגעים לכלל החברה כולה. בקבוצה היו חברים אורית גדלי, הרב תני פיינתוך, מוריה אשכנזי רוזנבלום, ד"ר אבישר הר שפי, שחר מריו, הרב אשר יחיאל קסל, ורוני אלדד, מיכל נגן וסיון הר שפי. כתוצאה ממפגשי הקבוצה התפרסמו סיפורים של הסופרת מוריה אשכנזי, טור של הרבנית מיכל נגן ברשת, וטור של הרב אשר יחיאל קסל בעיתון מיום ליום החרדי, וכן שירים של המשוררת סיון הר שפי.

בימים הראשונים אחרי, כשהייתה מתלוננת, הייתי מושיבה אותה בגיגית האדומה במים חמימים, מתפללת שיתרכך משהו מהפגיעה. שהרקמות הקרועות יתאחו, שהרעדה שבה תפחת. גם השריטות על זרועי עוד היו אדומות, רכות וחשופות לעין כל. כשהרדמתי אותה ללילה, או במהלכו, כשהייתה מתעוררת מחלומות בלהה, משחזרת שוב ושוב את האימה, שרתי לה על המלאך הגואל אותי מכל רע, מתפללת שידע להציל אותה מזיכרון המוות הזה. שידע איך להחיות אותה בלילה, להשיב נשמתה מבוראת וחיה, נושמת אהבה מלמעלה. הייתה ממששת את השריטות שלי מלמעלה למטה וחזרה, בודקת באצבעות רכות שלא הולכים לה. אילות שקופות(קטע), מוריה אשכנזי רוזנבלום

שם הושבעתי לכאב השתוק.

פזורות למרגלות עץ הדעת,

חרבות קהות, לא יעילות

של ילדות מנוטרלת.

מאחורי פרגוד האשמה, הבושה,

בוכה לשוב להכנס לעולם

ממנו אני שב ניתק

לריח שמניך.

סיון הר שפי, טריגר (קטע מהשיר).

"אני פוגע בחברים שלי" הוא לחש, ואני תיקנתי אותו בתמימות, "לא, אתה פגוע". אבל ראובן לא השאיר מקום לספקות, "אני פוגע, אני עושה מעשים חמורים, מגיע לי עונש מוות ה' ירחם. אני צריך למות" הוא חזר על עצמו. "אני עשיתי מעשים נוראיים, אני עבריין".. במשך כמה שעות רצופות, ישבתי עם ראובן כדי להסביר לו על מעלת התשובה וכדי לסדר את הדרך בה הוא צריך ללכת, כדי לעשות תשובה. כזו תשובה שתגרום לו שהוא לא ימשיך לפגוע מחד, ומאידך יהיה לו מקום בעולם. זו הייתה מלאכה לא קלה כלל וכלל, ראובן לא היה משוכנע שאין מצב בעולם שלאחר שהוא יודה, הוא יכול להמשיך בחייו. "זה הסוף שלי" הוא התבטא ואני הפכתי את הסוף להתחלה. "אדרבא" אמרתי לו, "מכאן אתה הולך לעלות, אתה הולך להיות טוב באמת.כי אתה הולך לטפל בעצמך ולעשות את הדברים נכון ... כמי שנפגע, אני יודע לומר את הדבר הבא: אין לי שום עניין בפוגע, ואין לי כל רצון ממנו, למעט בקשה אחת והיא שייקח אחריות! תעמוד מולי ותבקש סליחה מעומק הלב, תאמר לי שחטאת, שעווית, שפשעת ושהרסת לי את החיים. כחברה אנחנו צריכים לעשות חושבים על השפה שלנו, איך אנחנו מעבירים מסר, שכוונתנו לא לנקום, ולא להעניש, אלא לסלק את הפגיעה, כדי שהיא לא תמשיך. ומאידך ידינו פרושות לקבל את הפושעים. שלא תטעו, זה לא אומר שהם ימשיכו את מהלך חייהם באותה הדרך, כי זו אינה תשובה. אבל זה כן אומר, שאנחנו כחברה נאפשר להם להיטיב את דרכם.

הרב אשר יחיאל קסל, לפרשת וישלח

התרחבות הפעילות ציבורית

הארגון מקיים כיום מפגשי לימוד המעוררים שיח, ועתיד להתרחב ולהציע לציבור להשתתף בטקסים של שיח בתוך הקהילה שיאפשרו לנפגעים להפיל את חומות השתיקה ולעדים שסביבם להקשיב בצורה המעודדת חמלה וריפוי.

לקריאה נוספת

• מיכל נגן, פקוחה - החיים עם פוסטראומה מורכבת, בלוג אתר ראשונות, 2021