טיוטה:התאוריה הקלייניאנית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

התאוריה הקלייניאנית היא תאוריה המשוייכת לזרם הפסיכואנליטי בפסיכולוגיה, התאוריה נקראת על שמה של מלאני קליין, פסיכואנליטיקאית וההוגה המרכזית של התאוריה. בשונה מהפסיכואנליזה הפרוידיאנית הקלאסית השמה במוקד התמודדותו של האדם את הדחפים (האימפולסים) ה"חייתיים" (ה"ליבדניאלי" ה"תוקפני") ועל הדינאמיות שבין חלקי הנפש (איד, אגו, סופר אגו) קליין הדגישה את היחסים הבין אישים שבשלב ההתפתחות, בין התינוק לבין המטפל. לכן התאוריה הקלייניאנית נחשבת לאם התאורטית של שאר "תאוריות יחסי האובייקט".

התפתחותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשיתה של התאוריה הקלייניאנית היא בשנת 1921, כאשר מלאני קליין מגיעה לברלין ומקימה פרקטיקה עבור מבוגרים וילדים, (באותה תקופה מחקר ילדים היה כיון פורץ דרך, מפני שהנורמות הפרוידיאניות והניאו-פרוידיאניות שלטו בפסיכואנליזה נורמות אלו שללו את היעילות שביצוע אנליזה בילדים). בשנים 1921-1925 ממשיכה קליין לבצע ולפרסם אנליזות בילדים בשנת 1926 לאחר מותו של קרל אברהם (האנליטיקאי שלה) מלאני קליין נענית להצעתו של ארנסט ג'ונס להעתיק את מקום מגוריה לאנגליה. בעקבות מעברה לאנגליה והתקבצות תלמידים סביבה החלו להיווצר חיכוכים בין ה'אסכולה הלונדונית' (של קליין) לבין ה'אסכולה הוינאית' (של פרויד ובתו אנה) המחלוקות סבבו בעיקר סביב שאלות טכניות של טיפול ופרשנות בילדים. מפני שכאמור הנורמות הפרוידיאניות והניאו-פרוידיאניות סברו

מודל ההתפתחות של התאוריה הקלייניאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשונה מהתאוריה הפרוידיאנית הדוגלת במודל ההתפתחות הפסיכוסקסואלי (המחולק לחמישה שלבים של התפתחות לבידניאלית), בתאוריה הקלנייניאנית מודל ההתפתחות מחולק לשני שלבים התפתחותיים בלבד, וכאשר התינוק עובר אותם בהצלחה אישיותו המתעצבת מתייצבת. שני השלבים (או ה"עמדות" בשפה קלייניאנית) הם ה"עמדה הסכיזו-פרנואידית" וה"עמדה הדיכאונית/דפנסיבית".

העמדה הסכיזו-פרנואידית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית חייו של התינוק אין התינוק יכול להבין את האובייקט (האם, או המטפל האחר) כישות שלמה, ולכן הוא יכול להתייחס רק אל החלק בישות שבא איתו במגע, ומאחר שהוא חסר יכולת להפריד בין מאפיינים סותרים שבאותו אובייקט הוא מפצל בתודעתו את התנהגותו של האובייקט לשני אובייקטים, השד הטוב - האובייקט הטוב שהוא האובייקט המטפל, העונה לרצונותיו של התינוק, המזין אותו

העמדה הדכאונית/דפנסיבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סטיבן מיטשל ומרגרט בלאק, פרויד ומעבר לו, תולעת ספרים, 2006
  • אירית ביטמן רות בייט-מרום אירית בן-עטר כהן חן פוך, אישיות תאוריה ומחקר, האוניברסיטה הפתוחה, 2018
  • קטלינה ברונסטיין (עורכת), התאוריה הקלייניאנית, תולעת ספרים, 2008

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]