פסיכולוגיה

עיינו גם בפורטל פורטל פסיכולוגיה הוא שער לכל הנושאים הקשורים בפסיכולוגיה. ניתן למצוא בו קישורים לערכים על תחומי המשנה של הענף, על מושגי יסוד בתחום, על תאורטיקנים ועל גישות בפסיכולוגיה.

טיפול פסיכולוגי, בסטינג ("Setting") המותאם לטיפול פסיכואנליטי.

פְּסִיכוֹלוֹגְיָה היא מדע החוקר את התנהגות האדם והתודעה האנושית. בכך למעשה, היא חוקרת את התנהגותם של בני אדם, בפריזמה של קבוצות ויחידים, בהקשרים שונים. באופן ממוקד יותר, הפסיכולוגיה מתבוננת בתהליכים הנפשיים העוברים על בני-אדם בשלבי התפתחות שונים במעגל החיים. מטרותיה הן להסביר ולהבין, ואף לחזות ולשלוט בהתנהגות האדם, ובכך לשאוף לשפר את איכות חייו. זאת תוך כדי התייחסות, למנגנונים נפשיים וביולוגיים המעצבים את האדם בהקשרים נקודתיים וכלליים. הפסיכולוגיה צמחה מהפילוסופיה המערבית, כיום היא מדע ניסויי במדעי החברה עם מוקדים טיפוליים-קליניים יישומיים. כתחום מדעי היא נושקת למדעי ההתנהגות ולמדעי המוח, ומהווה תחום דעת עיוני במדעי הרוח.

הנחת היסוד של מדע הפסיכולוגיה היא שההתנהגות האנושית אינה מקרית, אלא ישנה חוקיות בהתנהגות בני אדם וחוקים אלו ניתנים למדידה ותיעוד. הפסיכולוגיה גורסת שהבנת חוקים אלו מאפשרת להסיק ניבויים לגבי העתיד ובהתאם לכך גם לשלוט ולנווט את ההתנהגות. ישנם תחומים רבים בפסיכולוגיה, כאשר כל אחד מהם עוסק בהיבטים אחרים של ההתנהגות ומנסה להבין אותה מתוך מוקד אחר. חלק מענפי הפסיכולוגיה חולקים אלו על אלו וחלקם משתלבים זה בזה. הגישה הרווחת כיום בפסיכולוגיה היא גישה אינטגרטיבית, כלומר, לשלב מגוון של גישות כדי להגיע לתוצאה הרצויה המקסימלית. הפסיכולוגיה מתבוננת בהתנהגות ותהליכים נפשיים (מנטליים), כולל תפיסה, קוגניציה, תשומת לב, רגשות, תבונה, פנומנולוגיה, הנעה, תפקודי מוח, ואישיות. ובכלל זה קשרי אנוש כקשרים בין־אישיים, חוסן נפשי, חוסן משפחתי, ותחומים אחרים. בהקשר הרחב והמדעי יותר, הפסיכולוגיה מהווה גם מדע החוקר את הטווח הרחב של תכונות המוח, ואת תוצאותיו הישירות והעקיפות.

העוסק בפסיכולוגיה מכונה פסיכולוג. קיימות תתי התמחויות שונות למקצוע הפסיכולוגיה: ישנם פסיכולוגים חוקרים, קליניים, התנהגותיים, קוגניטיביים, רפואיים ועוד. הפסיכולוגים, כל אחד מהם בתחומו, מנסים לחקור או להבין את התכונות הנפשיות של יחידים. הם עושים זאת לעיתים קרובות באמצעות ניסויי מעבדה המשלבים מדידה של התנהגות הנבדקים לצד זיהוי התהליכים הביולוגיים העומדים בבסיסם כגון תנועות עיניים, מוליכות חשמלית עורית או תיעוד של שינויים מוחיים בבני אדם ואף בבעלי חיים אחרים.

על אף שידע פסיכולוגי בא לידי שימוש לעיתים תכופות ככלי להערכה וטיפול בבעיות נפשיות, הוא גם מוכוון לפתרון בעיות בתחומים שונים של ההתנהגות האנושית. רוב התחומים של הפסיכולוגיה לוקחים חלק כשיטות טיפוליות קליניות, ייעוציות, או כתומכות בתוכניות לימוד. חוקרים רבים פועלים בטווח רחב של נושאים הקשורים לתהליכים נפשיים והתנהגותיים, ובדרך כלל עובדים במדורי פסיכולוגיה של אוניברסיטאות, או במסגרות אקדמאיות אחרות (לדוגמה בבתי ספר לרפואה, או בבתי חולים), חלק מועסקים בתעשייה ובארגונים, או בתחומים אחרים כפסיכולוגים התפתחותיים, יועצי ספורט, בריאות, מדיה, במחקרים פורנזיים או בהיבטים האחרים של משפט וחוק. פסיכולוגים משתמשים בשיטות מדעיות כדי להסיק סיבתיות ומתאם בין משתנים פסיכולוגיים. בנוסף, או בניגוד להשתמשותם בשיטות אמפיריות ודידקטיות, חלק מהם סומכים לפעמים על פירושים סימבוליים או שיטות אינדוקטיביות שונות. כשליש מהפסיכולוגים הם עצמאיים, כ־28% עובדים בסביבה אקדמית, כ־20% עובדים בתחום הרפואה, והשאר בסביבות חינוך עסקים ספורט ועוד.

אטימולוגיה

מקור השם "פסיכולוגיה" הוא ביוונית (Ψυχολογία): "פסיכה" (ψυχή) – נפש, ו"לוגיה" (λογία) – תורה.

היסטוריה

שורשי הפסיכולוגיה בהגות הפילוסופית

העת העתיקה

הפילוסוף אפלטון דגל בטיפול נפשי, של "חולי הנפש" שיש להם קונפליקט בין חלקי הנפש השונים, באמצעות שיח פילוסופי המכונה דיאלוג אפלטוני.

הפילוסוף היווני אריסטו היה הראשון שהקדיש ספר לחקר נפש האדם.

רנה דקארט הניח יסודות חשובים לפסיכולוגיה המודרנית

רבים רואים את תחילתה של הפסיכולוגיה כבר בתקופת יוון העתיקה, בהגותם של סוקרטס, אפלטון, אריסטו והיפוקרטס, בשאלות כמו מהות נפשו של האדם, מודעותו ודרכי התנהגותו. היפוקרטס מתחיל את ספרו בכך שיש לאדם שלוש נפשות: טבעית, חיונית ושכלית. גם אצל אפלטון (427/8–347 לפנה"ס) הנפש כישות תופסת מקום מרכזי, ומופיעה חלוקה של הנפש לשלשת המרכיבים: הרציונלי, הרגשי והיצרי. מחלת נפש נתפסת אצלו כקונפליקט וכקרע בין חלקי הנפש השונים, הנובעים עקב בורותו של האדם, ובהתאם לכך היא צריכה להיות מטופלת באמצעות הפילוסופיה וידיעת האמיתות של ההוויה בדיאלוג אפלטוני.

תלמידו הידוע ביותר, אריסטו (322–384 לפנה"ס), כתב למעשה את ספר הפסיכולוגיה הראשון ("על הנפש"). בספרו הוא סיווג את כל ההוויה לחומר וצורה, וראה בנפש האדם את "צורתו" של האדם. אריסטו דירג את כוחות החיות של היצורים בצורה של פירמידה, כאשר הנפש האנושית עומדת מעל לנפש החייתית (של בעלי החיים), שעומדת מעל לנפש הצמחית (של הצמחים). בנוסף לחמשת החושים קיים לדעתו של אריסטו חוש שישי, "החוש המשותף", שהוא החוש המעבד את כלל הגירויים הנמסרים מחמשת החושים למידע משמעותי. אריסטו ראה בדרך האמצע שבה האדם מאמץ תכונות נפש "אמצעיות", שמתרחקות מהביטויים הקיצוניים של התכונות, כתכונות הנפש הטובות שהאדם האתי צריך לאמץ לו באמצעות חינוכו האישי.

הרמב"ם (1138–1204), מגדולי הפוסקים היהודים, פילוסוף ורופא, קבע בהקדמת פירושו למסכת אבות, המכונה "שמונה פרקים", כי נפש האדם היא ישות אחדותית, ורק בעלת ביטויים שונים, ולכן חיוניות הנפש האנושית מתפשטת על פני כל שיעור קומתו של האדם, כך שאפילו הכוח הביולוגי של האדם נבדל מהכוחות הביולוגיים של בעלי החיים. הוא סבר כי האדם נולד כלוח חלק, אבל עם מוכנות לקבלת נטיות מסוימות, ומושפע בדעותיו ומעשיו בעיקר מחבריו ומנהג אנשי מדינתו. בהקשר לתורת המידות, הוא אימץ והרחיב את תפיסת דרך האמצע כמצפן למידות הראויות והתקינות, וטען כנגד אפלטון, כי לימוד פילוסופיה כשלעצמו לא יגרום לאדם לאזן את תכונות נפשו, והדרך העיקרית צריכה להיות בתרגול בעשייה מתקנת, שמשמעותה לעשות מעשים מעין התכונה המבוקשת, כך שהמעשים יטביעו את חותמם בנפשו, בדומה לאמרתו של בעל ספר החינוך – "אחרי המעשים נמשכים הלבבות". ועוד סבר כי המיפוי הנכון לדרך האמצע קיים במצוות התורה שמכוונות להביא את האדם לאיזון, בכל ההיבטים השונים של תכונות נפשו.

ראשית העת החדשה

רנה דקארט (1596–1650), פילוסוף ומתמטיקאי צרפתי, שנחשב לאחד ההוגים החשובים והמשפיעים בהיסטוריה המערבית, הניח יסודות משמעותיים לפסיכולוגיה המודרנית. הוא היה הראשון שהצביע על המוח ומערכת העצבים כאזורים האחראיים להתנהגותו של האדם, ודגל בניתוח מכניסטי של תופעות פסיכולוגיות. בהקשר לנפש האדם, דגל דקארט בתפיסה המכונה רציונליזם. הוא המשיך תפיסה קדומה כי לא רק שקיים דואליזם של נפש וגוף, שבו לנפש יש קיום עצמאי משלה, אלא הנפש מגיעה לעולם עם מטען של ידע ותודעה, ומכילה את רעיונותיה ותכונותיה כבר עם היווצרה, וישנה חשיבות גדולה לחשיבה טהורה מאשר לחוויות וניסיונות חושיים. עוד הוסיף על פילוסופים שקדמו לו, שישנה אינטראקציה של גוף ונפש, ולא רק שהנפש משפיעה על הגוף, אלא גם הגוף משפיע על הנפש.

כתגובת נגד לתפיסות של דקארט, צמח באיים הבריטיים זרם המכונה אמפיריציזם, על פיו כל ידע הוא אפוסטריורי (ידע הנובע מהניסיון) או בהסקה אינדוקטיבית. תומאס הובס (1588–1679), הוגה דעות ופילוסוף פוליטי אנגלי, סבר כי בני האדם כמו בעלי החיים הם "מכונות", ונופלים תחת החוקיות הדטרמניסטית של חוקי הטבע. ג'ון לוק (1632–1704), אבי הדרישה לפילוסופיה של "השכל הישר", סבר כהובס כי האדם איננו מגיע לעולם עם רעיונות מולדים, אלא "טאבולה ראסה", שבו היילוד הוא "דף חלק" אשר צובר מידע אך ורק מהסביבה וניסיון חייו; עם זאת, לוק לא היה אמפריציסט קיצוני כהובס, וסבר כי השכל מסוגל לניתוח ורפלקסיה עצמיים של תוכני החושים. ג'ורג' ברקלי (1685–1753), פילוסוף אירי שהמשיך את הקו של "הלוח החלק", סיכם את תורתו שנקראה אידיאליזם, במשפט "להיות, זה להיות נתפש"; הוא חלק על לוק וטען שלא חייב להיות קשר בין האובייקטים הפיזיקליים הממשיים לבין הייצוג התפיסתי והמנטלי בנפש האדם, ואין אפשרות לאדם לחוות באופן ישיר את העולם הפיזיקלי.

הזרם המטריאליסטי, שבין הוגיו ניתן למנות את פייר גסנדי (1592–1655), ג'וליאן דה למטרי (1709–1751) וקונדילק (1715–1780), לקח את האמפיריציזם צעד נוסף אחד קדימה, וטען שאין להזדקק כלל למהות של נפש או שכל, העומדים בפני עצמם ומוטבעים מחוויותיו של האדם, אלא שהאדם הוא מכונה לא פחות מכך שהחיה היא מכונה, ושניתן להסביר את התנהגותו על פי עקרונות מכניסטיים ופיזיקליים. למטרי אף כתב ספר בשם "האדם מכונה", שבו טען כי אין הבדל מהותי בין אדם לחיה, אלא רק דרגות של שכלול.

המאה ה־19: מיסוד הפסיכולוגיה המודרנית

גוסטב פכנר - אבי הפסיכופיזיקה

וילהלם וונדט - אבי הסטרוקטורליזם

ויליאם ג'יימס - אבי הפונקציונליזם

אדמונד הוסרל אבי הפנומנולוגיה

זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה

תחילתה של הפסיכולוגיה כדיסציפלינה רפואית הייתה בספרו של תומאס ויליס משנת 1672 – De Anima Brutorum – שבו התייחס לפסיכולוגיה בעקבות דקארט במונחים של פעולת המוח. תפישת המוח כאחראי להתנהגות, לא היה דבר טריוויאלי בעבר. התנהגות הייתה מיוחסת לאיברים אחרים, כגון כליות ולב.

עד לשלהי המאה ה־19, פסיכולוגיה נחשבה לענף של הפילוסופיה. הענף של הפסיכופיזיקה נוסד הלכה למעשה על ידי גוסטב פכנר ב־1860, בפרסום ספרו "יסודות הפסיכופיזיקה". אחת התמות המרכזיות בספרו היא שנושאים תודעתיים ופסיכולוגים יכולים להימדד באופן ניסויי ומדויק. עם זאת, ייסודה של הפסיכולוגיה הניסויית והפסיכולוגיה המודרנית בכללה, מיוחסת על ידי רבים לוילהלם וונדט מאוניברסיטת לייפציג בשנת 1879. וונדט פרסם את ספרו "עקרונות הפסיכולוגיה הפיזיולוגית" ב־1874, וייסד את אסכולת הסטרוקטורליזם – ניתוח של מבנים נפשיים ובידודם למרכיבים בסיסיים. הוא היה הראשון בעולם שהקים מעבדה לחקר התנהגות, וחידש את מתודת המחקר "אינטרוספקציה", התבוננות עצמית. בכך שינה את התפישה כלפי הפסיכולוגיה מתחום פילוסופי, לתחום מדעי לכל דבר. הוא גם עסק בפסיכולוגיה חברתית ותרבותית ובחקר הפסיכולוגיה של השפה, וקדם בכך בחצי מאה לתורותיו של נועם חומסקי. וונדט העמיד שורה של תלמידים, ביניהם קרפלין (שנחשב אבי הפסיכיאטריה המודרנית), ספירמן, טיצ'נר, וקאטל.

במקביל, עמיתו ומתנגדו הגדול שמעבר לאוקיינוס, ויליאם ג'יימס האמריקני ("עקרונות הפסיכולוגיה" – 1890), נחשב ל"אבי הפסיכולוגיה האמריקנית", ולמייסד זרם הפונקציונליזם, שרואה את התודעה האנושית כפונקציה ולא כמבנה, ומתרכזת בחקירת הדרך שבה פועלת הנפש בתפקודה בסביבתה. תפיסתו של ג'יימס שחררה את הפסיכולוגיה מהמעבדה, ועסקה בבעיות של אנשים בסביבתם הטבעית. בעקבותיו הלכו פסיכולוגים רבים, בהם סטנלי הל, ג'ון דיואי וג'יימס אנגל. דמות חשובה נוספת שהתנגדה לוונדט היה פרנץ ברנטנו (1838–1917). ברנטנו, פילוסוף ופסיכולוג אוסטרי ("פסיכולוגיה של התנועה"), נחשב לחלוץ הזרם הקרוי פנומנולוגיה, וטען כי הפסיכולוגיה צריכה לתאר תהליך דינמי ולא לפרק את החוויה ההכרתית למרכיבים ותגובות. בין תלמידיו היו מרטין היידגר מאבות האקזיסטנציאליזם המודרני, אדמונד הוסרל אבי הפנומנולוגיה, וזיגמונד פרויד אבי הפסיכואנליזה.

המאה ה־20 ואילך: התפתחותן של הגישות השונות

בתחילת המאה ה־20 הוחלפו שתי הגישות של סטרוקטורליזם ופונקציונליזם בשלוש אסכולות חדשות: גשטלט, פסיכואנליזה וביהביוריזם. מאז עוסקת הפסיכולוגיה בעיקר בהתנהגות (למשל במסגרת הביהביוריזם), בנפש (למשל בפסיכולוגיה קוגניטיבית) ובשילוב ביניהם^{[דרוש מקור]}.

אצל תלמידיו ותלמידי תלמידיו של ברנטנו (הוסרל, אלקסיוס מיניון, כריסטיאן פון ארנפלס, ובנוסי) החלו להופיע ניצני תפיסת הגשטלט (בגרמנית: צורה, תבנית, דפוס), אבל היא הגיעה לכלל הבשלה רק אצל מקס ורטהיימר (1880–1943) ותלמידיו קורט קופקה וולפגנג קולר. תפיסה ואסכולה פסיכולוגית זו, אשר צמחה בגרמניה בעיקר כתגובת נגד לגישת הסטרוקטורליזם, טוענת כי העיקרון התפעולי של המוח והתודעה הוא הוליסטי, מקבילי ואנלוגי ובעל מגמה לארגון עצמי. משפט המפתח שעשוי להסביר את עקרון הגשטלט הוא "השלם גדול מסכום חלקיו", ומשמעותו היא שישנה באדם תבנית תודעתית ראשונית המפרשת את הגירויים החושיים, עוד בטרם התרחשותם, ואף משליכה את חוקיה על הקלט החושי; לפיכך, פירוק תבנית זו לחלקיה, תוך בחינת הגירויים באופן מבודד ואטומיסטי כפי שעשו הסטרוקטורליסטים, אינו מועיל להבנת התבנית והמכלול.

זיגמונד פרויד ופיתוח הפסיכואנליזה

בשנות התשעים של המאה ה־19 החל זיגמונד פרויד לעסוק בשיטת תרפיה החושפת מאוויים כמוסים, שנקראה פסיכואנליזה. פרויד, שהוא כנראה הפסיכולוג המוכר ביותר^{[דרושה הבהרה]}, תרם תרומה משמעותית למיסוד הפסיכולוגיה כשיטה לגיטימית לטיפול להקלת הסבל האנושי. בתחילה פרויד התקבל בעוינות ובבוז על ידי הממסד האקדמי בתחום הפסיכולוגי, וברבים ממוסדות המחקר הייתה התעלמות גורפת מתפיסותיו. שיטותיו של פרויד לא היו כרוכות במדע אמפירי הכולל תצפיות וניסויים, ולא היו ניתנות לאישוש או הפרכה, ועם זאת תגליותיו בעניינים רבים בפסיכולוגיה נחשבות לחדשניות ומשמעותיות, ומשמשות כמצע חשוב והכרחי בכל תחומי הפסיכולוגיה. בין תלמידיו ותלמידי תלמידיו היו כאלו שנשארו נאמנים לפסיכואנליזה (לפחות למסגרת הכללית שלה) והמשיכו לפתחה, בהם בתו אנה פרויד (מממסדי פסיכולוגיית האגו), מלאני קליין (מייסדת ההתאוריה הקלייניאנית, ומניחת הבסיס לתאוריית יחסי אובייקט), ודונלד ויניקוט (מחשובי התאורטיקנים של תאוריית יחסי אובייקט), אך תלמידים אחרים דוגמת קרל יונג (פסיכולוגיה אנליטית), אלפרד אדלר (פסיכולוגיה אינדיבידואלית), ויקטור פראנקל ואריך פרום (פסיכולוגיה הומניסטית), פיתחו והרחיבו אותה לכיוונים שלא היו מקובלים על פרויד ועל הזרם המרכזי בפסיכואנליזה.

עליית הפסיכולוגיה הביהביוריסטית

הביהביוריזם התפתח במידה רבה כריאקציה לגישות הפרוידיאניות, שהדגישו תהליכים תת-הכרתיים ונראו כספקולציות פילוסופיות שכמעט לא ניתן היה להעמידן במבחן אמפירי, ולפיכך מדעיותן הייתה מוטלת בספק. הביהביוריסטים, לעומת זאת, שאפו להפוך את הפסיכולוגיה למדע מדויק, אשר ניתן לבחון אותו במעבדה באופן אובייקטיבי, לכמת את נתוניו במדדים מדויקים, ולתאר באמצעותו בצורה ישירה את פניו הגלויים של האורגניזם, כלומר, ההתנהגות הגלויה, השינויים החלים בה ואופן למידתה. הפסיכולוגים הביהביוריסטיים החשובים ביותר היו ג'ון ווטסון ואחריו פרדריק סקינר. במקביל, מדע ניתוח ההתנהגות שהתפתח בעקבות מחקריו של איוואן פבלוב בתחום התנהגות רספונדנטית (רפלקסיבית ביסודה) ושל סקינר בתחום התנהגות אופרנטית, פתחו תחום גדל והולך של ידע על המשתנים השולטים, ועל מורכבות ההתנהגות הנובעת מהם. ידע זה איפשר מעבר מניתוח התנהגות ניסויי (מעבדתי) לניתוח התנהגות יישומי. בהדרגה ניתן היה לראות את כוחו של מדע זה ביישומים הנרחבים שהתפתחו בתחום ההוראה והחינוך. עניין זה התבטא במיוחד בטיפול באתגרים הקשים של שינוי התנהגות. הגישה ההתנהגותית נתנה בסיס להתערבויות יעילות ביותר בקידום למידה בכלל ובקידומם של ילדים עם ליקויים התפתחותיים בפרט. כך, באמצע המאה ה־20 היה הביהביוריזם הזרם המשפיע ביותר בפסיכולוגיה, אולם מאז ירד כוחו. עם זאת, הוויכוח בינו לבין הפסיכולוגיה הדינמית או הקוגניטיבית, או בין טיפול התנהגותי־קוגניטיבי לטיפול פסיכודינמי, עדיין לא הוכרע.

התפתחות הגישה הקוגניטיבית

עבודתו של נועם חומסקי בבלשנות השפיעה רבות על הפסיכולוגיה הקוגניטיבית וההתפתחותית. התאוריה שלו על דקדוק אוניברסלי הייתה התקפה ישירה על התאוריות הביהביוריסטיות המבוססות של זמנו, וסייעה רבות להבנת האופן בו שפה נרכשת על ידי ילדים, ומה עומד ביסוד היכולת לפרש שפה. העקרונות הבסיסיים של תאוריה זו (אף על פי שאינן בהכרח הטענות החזקות יותר של גישת העקרונות והפרמטרים) הפכו במהלך השנים למקובלים כמעט לגמרי. ביקורתו של חומסקי על המתודולוגיה והנחות היסוד של סקינר תרמה למהפכה כנגד הדוקטרינה הביהביוריסטית, ששלטה בפסיכולוגיה. בספרו מ־1966, Cartesian Linguistics, ועבודות נוספות, חומסקי פרש הסבר על שפות אנוש, שנעשה למודל החקירה בתחומים אחרים בפסיכולוגיה. חלק ניכר מההנחות כיום בדבר האופן בו התודעה עובדת, נשאב מרעיונות אלו של חומסקי.

תפיסות ואסכולות נוספות

בתקופה זו, אמצע המאה ה־20, החל ביצועם של מחקרים משמעותיים בתחום הפסיכולוגיה החברתית, כגון ניסויי הלמידה החברתית של אלברט בנדורה, ניסויים בתחום השפעה חברתית של סטנלי מילגרם וסולומון אש, ועוד. ואילו בעשורים האחרונים, בסוף המאה ה־20 ובתחילת המאה ה־21 עם התפתחות אמצעי הדימות לא פולשניים כדוגמת אלקטרואנצפלוגרם, דימות תהודה מגנטית תפקודי וכדומה גובר העיסוק בניסויים ומחקר נוירופסיכולוגי כדרך להבנת הנפש ותהליכי עיבוד מידע, על פי קשרים עצביים ואזורים במוח. זאת במקביל לעיסוק הקלאסי בטיפול פסיכולוגי בגישות שונות על פי האסכולות שהתפתחו במאה ה־20, ותוך מחקר, דיון ופיתוח אסכולות אלו.

אסכולות וזרמי מחקר מרכזיים

פסיכואנליזה

ערך מורחב – פסיכואנליזה

אסכולה תאורטית וטיפולית חשובה מיסודו של זיגמונד פרויד, שתחום העניין שלה הוא "תורת האישיות", כלומר, מבנה האישיות הכולל של האדם וההתפתחות התקינה והפתולוגית של מבנה זה. הפסיכואנליזה היא גישת האסכולה הווינאית הראשונה לפסיכותרפיה ופותחה בתחילת המאה העשרים על ידי זיגמונד פרויד והציעה כיוונים חדשניים מבחינת המטרות, תחומי העניין ושיטות המחקר בפסיכולוגיה, בתקופה שבה התאוריה של הבנת הנפש והאישיות עדיין הייתה בחיתוליה. מטרת אנשי האסכולה הייתה לאפשר, באמצעות הבנה זו, טיפול פסיכולוגי מעמיק ויסודי בקשיים רגשיים של האדם ובמצוקות אנושיות קיומיות. זאת מעבר לטיפול בהפרעות בתפקודו ובהתנהגותו. השיטה הטיפולית מתבססת על תצפית קלינית, תוך כדי טיפול, ולא רק על ניסוי מעבדתי.

בבסיס התפיסה נמצא מודל הנפש הפרוידיאני שהציע אבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד כדי להסביר את אופן פעולת הנפש. מודל הנפש כולל בתוכו מספר מודלים, מנגנונים ועקרונות. מטרת התאוריה הייתה לאפשר הבנה עמוקה של נפש האדם. באמצעות הבנה זו, טיפול נפשי מעמיק ויסודי בקשיים רגשיים של האדם ובמצוקות אנושיות קיומיות יוכל לסייע לאדם להתגבר עליהם ולחוות פחות סבל בחייו. השיטה הטיפולית מתבססת על תצפית קלינית, תוך כדי טיפול, ולא רק על ניסוי מעבדתי, והתאוריה שלה מבוססת על מודלים שונים שיוצגו להלן.

פסיכולוגיה אנליטית

ערך מורחב – פסיכולוגיה אנליטית

פסיכולוגיה אנליטית (או פסיכולוגיה יונגיאנית) הוא זרם בפסיכולוגיה המבוסס על הגותו של קרל גוסטב יונג והורחב על ידי תלמידיו וממשיכי דרכו. האסכולה מרחיבה את הפסיכואנליזה, ועושה שימוש נרחב במושגים מיתוסים וארכיטיפים ותת מודע קולקטיבי. יונג, שהיה תלמידו של זיגמונד פרויד, לא הסכים עם חלק מהתאוריה הפסיכואנליטית של מורו. בשנת 1912 פרסם יונג את "הפסיכולוגיה של הלא מודע", שבו הוא פירש בצורה שונה מזו של פרויד את הפסיכואנליזה. פרסום זה גרם לקרע עם פרויד, ולפיתוח גישה עצמאית למחצה, השואבת עדיין את עקרונותיה מגישתו של פרויד.

פסיכולוגיה אינדיבידואלית

ערך מורחב – פסיכולוגיה אינדיבידואלית

אסכולה מיסודו של אלפרד אדלר, המתייחסת לאינדיבידואל בצורה הוליסטית (אחדותית) ללא חלוקתו לרכיבים שונים של האישיות כפי שנעשה באסכולות אחרות. אדלר, שהיה מתלמידי פרויד, לא הסכים עם חלק מהתאוריה הפסיכואנליטית של מורו והחליט ב־1913 להיפרד מפרויד. עיקר המחלוקת ביניהם הייתה על הדגש ששם פרויד על מיניות האדם כמניע לכל מעשה או אי-מעשה וכן חילוקי דעות בנושא המניעים לתוקפנות. לפי אדלר, האדם נולד עם תחושת נחיתות ובמשך כל חייו הוא נאבק להשיג עליונות, עצמאות, חופש והגשמה עצמית (שאינם מותנים בשליטה על אדם אחר). לפי הגישה האינדיבידואלית, מקורה של תחושת הנחיתות הוא בילדותו של האדם, כאשר היה תלוי בהוריו (או במבוגרים אחרים) לסיפוק צרכיו והמשכו, כאשר נוכח כי למבוגרים קל יותר להשיג את מטרותיהם וכי הם יכולים להגיע להישגים שהוא אינו יכול להגיע אליהם.

לדעת אדלר, שיטת ההתמקדות בנחיתות האישית מזיקה, (למשל כשמובילה להפחתת ערך הזולת), בעוד התמקדות בנחיתות האוניברסלית היא מועילה. דרך משל, אדם הממציא תרופה למחלת הסרטן מתגבר על חוסר האונים של המין האנושי מולה ומפצה על הנחיתות האוניברסלית. האופן שבו אדם מתמודד עם נחיתותו קרוי סגנון חיים. האופן שבו האדם מתנהג בחברה, העניין החברתי שלו, יכול להעיד האם הוא פועל בכוונה לרמוס את הזולת או לשתף עמו פעולה.

פסיכולוגיה התנהגותית

ערך מורחב – ביהביוריזם

הפסיכולוגיה ההתנהגותית, או בשמה הנוסף – ביהביוריזם – היא אסכולה העוסקת בתחומים שונים של התנהגות האדם מתוך הסתמכות על מדע ניתוח התנהגות ועוסקת גם בתחומים של ההתנהגויות על בסיס התניה רספונדנטית (רפלקסים, רגשות ותחושות) ובעיקר בהתנהגות אופרנטית – כל מגוון ההתנהגות המתפעלת של האדם, בכל הגילאים. זוהי גם גישה פילוסופית־מדעית, העומדת ביסוד חקר ההתנהגות ומדעי ההתנהגות. הגישה טוענת שניתן לחקור באופן ניסויי ומדעי את התנהגות היצורים החיים ואת התנהגות האדם בתוכם.

הגישה נוסדה בתחילת המאה ה־20 כתגובה לפסיכולוגיית המעמקים ולשאר התאוריות המסורתיות שלא הצליחו לגבש הסבר מדעי מספק אודות ההתנהגות האנושית. לעומת ההשקפות המסורתיות, הטוענות שסיבותיה של התנהגות אדם נמצאות בנפשו, תודעתו, הרגשותיו, צרכיו, מחשבותיו, אישיותו, ההכרה וההשגה (הקוגניציה) וכדומה, הביהביוריזם טוען שהסיבות להתנהגות נמצאות בהשפעות הסביבה החיצונית, וכל אותם המושגים המתארים מצבים פנימיים אינם אלא מילים נרדפות להתנהגות חיצונית ותהליכי התניה.

פסיכולוגיה קוגניטיבית

ערך מורחב – פסיכולוגיה קוגניטיבית

הפסיכולוגיה ההתנהגותית היא ענף של הפסיכולוגיה המתעסק בהבנת מכלול התהליכים השכליים המעורבים בפעילות האדם באמצעות הפרדיגמה המדעית. מן הצד המתודולוגי ניתן לומר כי בפסיכולוגיה הקוגניטיבית נבחנת הצורה בה קלט חושי מקודד, מעובד, מאוחסן, משוחזר ונעשה בו שימוש על ידי השכל האנושי. המחקר הפסיכולוגי במתכונתו המדעית הוא תחום מחקר צעיר יחסית, אשר ראשיתו נמצא בשלהי המאה ה־19. הפסיכולוגיה הקוגניטיבית צמחה מתוך הפסיכולוגיה הניסויית באמצע המאה העשרים תוך מיסוד בסיס תאורטי חדש לחקר ההתנהגות, אשר במרכזו נמצא חקר גורמי תיווך בין גירוי לתגובה. בנוסף לכך פותחו שיטות חדשות המאפשרות לקיים מחקר אובייקטיבי של תהליכים מוחיים, אשר לא ניתן למדוד אותם באופן ישיר.

הפסיכולוגיה הקוגניטיבית מתפרשת על פני תחומי מחקר רבים, אך עם זאת כולם קשורים לתהליכי עיבוד מידע ומתוך כך הם קשורים זה בזה. הגישות המודרניות במחקר הקוגניטיבי רואות את שלל התהליכים הקוגניטיביים רצף אחד, כאשר החלוקה בין התחומים היא מכנית. חלוקה זו נועדה בעיקר צורכי לימוד ומחקר, על אף שאינה קיימת במציאות, ביניהם תודעה, תפיסה, קשב, זיכרון אנושי, למידה וקבלת החלטות.

פסיכולוגיה חברתית

ערך מורחב – פסיכולוגיה חברתית

הפסיכולוגיה החברתית היא תחום מחקר ויישום במסגרתו נחקרת השפעת הזולת (יחידים וקבוצות) על מחשבותיו, הרגשותיו, והתנהגותו של הפרט. ככלל, הפסיכולוגיה החברתית מיישמת מונחים וממצאים מתחום הסוציולוגיה, יותר מכל תחום פסיכולוגי אחר. תחומי הפסיכולוגיה החברתית הם רבים, ובהם: השפעת הסביבה החברתית, תפקוד האדם בקבוצה, גיבוש עמדות ושינוין, הערכה עצמית, קשרים בין־אישיים כמו אהבה רומנטית ועוד.

נוירופסיכולוגיה

ערך מורחב – נוירופסיכולוגיה

נוירופסיכולוגיה היא תחום בפסיכולוגיה העוסק בניסיון להבין כיצד מבנה המוח ותפקודו קשורים לתהליכים פסיכולוגיים ספציפיים. המחקר הנוירופסיכולוגי מבוסס על המידע המגיע מתחום הנוירוביולוגיה כך שהוא מהווה את הבסיס, ומשם אופן ההתייחסות והמחקר הוא כמו במחקרים פסיכולוגיים (עם בוחנים ונבדקים). נוירופסיכולוגיה משיקה כתחום מחקר למדעי העצב ופסיכולוגיה קוגניטיבית. בהיבטיה הקליניים קרובה הנוירופסיכולוגיה לתחומים ברפואה כמו נוירולוגיה ופסיכיאטריה ולמקצועות פארא-רפואיים כמו ריפוי בעיסוק וקלינאות תקשורת. בהיבטים יישומיים אחרים – להנדסת אנוש וחקר ביצועים. מעצם טיבו מדובר בתחום התמחות בינתחומי.

בפועל עוסקים נוירופסיכולוגים בחקר תהליכי עיבוד מידע במוח האנושי בבריאים ובחולים, אבחון, טיפול ושיקום חולים עם אבדנים קוגניטיביים נרכשים וכשלים קוגניטיביים התפתחותיים ומעורבים בתכנון סביבות אינטראקטיביות אדם-מכונה עתירות מידע. ייחודה של הנוירופסיכולוגיה הוא בחתירה המדעית והקלינית להבנת וניסוח התופעות שהיא חוקרת במונחים קוגניטיביים מתחום הפסיכולוגיה ובה בעת במונחים מקבילים, שמקורם מדעי העצב והמתארים תהליכים מוחיים מנקודת הראות של המערכת הפועלת – מערכת העצבים.

פסיכולוגיה הומניסטית

ערך מורחב – פסיכולוגיה הומניסטית

אסכולה העוסקת בממד האנושי של הפסיכולוגיה וההקשר שלו להתפתחות התאוריה הפסיכולוגית, אשר התפתחה כתגובה לביהביוריזם מצד אחד, ולפסיכואנליזה, מצד שני. האסכולה מאמינה שהפרט הוא ייחודי, יש בו מעבר לסך חלקיו הפיזיים, ההתנהגותיים־קוגניטיבייים. האדם הוא בעל חירות, חופשי (ברמה זו או אחרת) ואינו כבול להשפעות החברה. כמו כן, האדם שואף ליצירה ייחודיות ומשמעות.

שיטות מחקר

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

הפילוסוף האמריקני צ'ארלס פירס מנה ארבע דרכים מרכזיות שבהן האדם משתכנע באמיתותו של ידע: שיטת הדבקות, שיטת הסמכות, השיטה האינטואיטיבית והשיטה המדעית. המחקר בפסיכולוגיה כיום מבקש להסתמך על השיטה המדעית. השיטה המדעית מאופיינת באיסוף נתונים, מדידה וניתוח שלהם וניסיון להסיק מהם מסקנות תקפות לגבי האוכלוסייה. שיטה זו שואפת גם לאובייקטיביות, כך שכל חוקר שיחזור על המחקר המדעי במתכונתו המקורית יוכל להגיע לאותן המסקנות. הבעיה בתחום הפסיכולוגיה היא שהיא עוסקת בין השאר במחשבות וברגשות פנימיים אותם קשה להעריך בצורה אובייקטיבית וחד משמעית. לשם כך, חוקרי מדעי הפסיכולוגיה מנסחים הגדרות אופרציונליות - הגדרות חד משמעיות שמאפשרות מעבר מהרמה התאורטית אל הרמה התצפיתית שמאפשרת חקירה מדעית. כך למשל, רמת אינטליגנציה מוגדרת לעיתים בצורה אופרציונלית כציון במבחן משכל (מבחן IQ).

מחקר מדעי בפסיכולוגיה נעשה כמו בתחומים אחרים של המדע. ראשית יש ליצור היפותזה מדעית בתחום, שגם צריכה להסביר את כל הממצאים שהתקבלו בעבר על ידי התאוריות הקודמות. לאחר מכן יש להוכיח את תקפות ההיפותזה בעיקר באמצעות ניסוי ותצפית מדעית, אשר לכל אחד יתרונות וחסרונות לעומת השני. יתרון הניסוי הוא האפשרות לברר קשר סיבה ומסובב בין הגורמים במערכת הנחקרת. יתרון התצפית הוא ההתנהלות החופשית של הטבע, ללא המעורבות המלאכותית של המדען שעלולה לגרום להטית התוצאות. דרכים נוספות לבחינת התאוריה הם מילוי שאלונים וראיונות, סיפור חיים של האדם ואף סקירה ספרותית.

תחומי המחקר בפסיכולוגיה הם רבים, החל ממחקרים בבחינת יכולות מנטליות, הפרעות התפתחויות, ליקויי למידה, דרך קבלת החלטות, זיכרון ובקרה, וכלה בהפרעות נפשיות, דרכי טיפול, ומחקר באנשים בעלי פגיעות מוחיות קונקרטיות.

מכיוון שהמחקרים נעשים בבני אדם ובעלי חיים נדרשת הגדרה של אמות מידה לאתיקה ניסויית. הקריטריונים העיקריים בניסויים בבני אדם הם סיכון מינימלי לאדם, יידוע האדם לניסוי וקבלת הסכמתו לכך, כולל אפשרות לפרישתו בכל שלב של הניסוי, וחיסיון המידע ואי חשיפת ופרסום נתונים פרטיים של הנסיינים. בניסויים בבעלי חיים השאלה הנוגעת לאתיקה, היא בעיקר בכאב ובסבל שמותר לעורכי הניסויים להסב לבעלי החיים. בניסויים מפורסמים בתולדות הפסיכולוגיה המודרנית בבעלי חיים, נעשו ניסויים הגורמים כאב וסבל לבעלי חיים, במידה כזו ואחרת.

פסיכולוג

ערך מורחב – פסיכולוג

פסיכולוג הוא אדם שלמד פסיכולוגיה במוסד אקדמי מוכר, בדרך כלל בעל תואר שני לפחות, ושאושר לו לאחר לימודיו, על ידי משרד הבריאות הרשמי של מדינה אחת לפחות, לעסוק בפסיכולוגיה במדינה זו ואולי אף במדינות נוספות. פסיכולוג נותן אבחון, טיפול, וייעוץ פסיכולוגיים, חוות-דעת מדיקו-ליגאליות, המלצה רשמית לטיפול תרופתי (בתרופות פסיכוטרופיות) ובחלק מהמדינות אף מרשמים לתרופות במישרין. ברוב המדינות מותנית הזכאות לקבלת רישיון "פסיכולוג" בסיום תואר שני לפחות, אך בחלק מהמדינות, כגון אנגליה וארצות הברית, רק מי שהשלים תואר שלישי (כלומר, הגיש עבודת דוקטורט בנושא מסוים הקשור בתחום הפסיכולוגיה) יוכל לשאת בתואר "פסיכולוג" במדינתו.

עיסוקו של פסיכולוג בן ימינו, בדרך כלל כולל את העיסוקים להלן (מערך זה של פעולות, מבדיל את העיסוק הפסיכולוגי מתחומי עיסוק אחרים, בפרט מפסיכותרפיה ממוקדת). כל המאפיינים הללו ברוב המקרים הולמים את התחום הפסיכולוגי המסוים בו הפסיכולוג מומחה או מוכשר:

• הענקת ייעוץ פסיכולוגי נרחב באופן כללי, הנוגע להתמודדות עם בעיות החיים של הפרט, להעניק כלים להתמודדות אישית כזאת למתי שהיא נדרשת, וכן, במטרה לספק לבעיות כאלו פתרון יעיל המתבסס על ניסיונו המקצועי-מדעי, או האישי של הפסיכולוג.
• אבחון פסיכולוגי על ידי שימוש בכלים פסיכודיאגנוסטיים, התרשמות אישית, או שילוב של אלו. חלק מהאבחנות נחשבות לפסיכיאטריות (כלומר, מדובר באבחנות שעל פי כלל דורשות גם טיפול תרופתי הניתן על ידי פסיכיאטר).
• הענקת טיפול פסיכולוגי, דהיינו להעניק טיפול פסיכותרפיסטי נרחב במגוון כלים פסיכולוגיים לפי סוג הבעיה ובהסתמך על הספרות הרפואית והפסיכולוגית.
• הנפקת חוות-דעת מדיקו-לגאליות לגבי מצבו הפסיכו-רפואי של אדם אשר לעיתים כוללת קביעת הצורך בטיפול פסיכיאטרי.
• מתן המלצה רשמית לטיפול תרופתי ספציפי שהוא עדיף על פי הספרות הפסיכולוגית-רפואית לאדם עם הבעיה המסוימת ולכאורה אמור לסייע לו להתגבר על הבעיה או אף לפתור אותה (מצב זה נפוץ כאשר רופאים נרתעים מלתת לאדם תרופה שבפירוש אמורה לסייע לו בשל אי רצונם ליטול אחריות מקצועית על אדם זה מסיבות שונות דוגמת דיווחים על תופעות לוואי הנוגעות לאותה תרופה).
• במדינות מסוימות בלבד ורק לפסיכולוגים מהתמחויות מסוימות (בפרט פסיכולוגיה רפואית): הנפקה ישירה של מרשמים לתרופות פסיכוטרופיות בלבד

ענפי מחקר

• פסיכותרפיה – טיפול במשברים, בהפרעות ובמצוקות נפשיות באמצעים שונים כמו הבעת אמפתיה ושיחה, אך לעיתים אף תוך שימוש במוזיקה.
• פסיכולוגיה התפתחותית – מתמקדת במחקר השינויים ההתנהגותיים והנפשיים מילדות לבגרות. פסיכולוג התפתחותי מטפל בבעיות התנהגותיות, חברתיות ונפשיות אצל ילדים ובמקביל מלווה את הורי הילד במהלך הטיפול.
• פסיכולוגיה חברתית – עוסקת ביחסי הגומלין שבין הפרט וסביבתו, תוך התמקדות בפרט (לעומת הסוציולוגיה אשר מתמקדת בסביבה החברתית).
• פסיכולוגיה של האישיות – תחום החוקר דפוסים חשיבתיים רגשיים והתנהגותיים הייחודים לאדם, היציבים מעבר לזמנים ומצבים שונים. כמו כן תחום זה חוקר את מקורותיהם הביולוגיים והסביבתיים של דפוסים אלו.
• פסיכולוגיה קוגניטיבית – עוסקת בחקר תהליכים מנטליים בסיסיים, ביניהם תודעה, תפיסה, קשב, זיכרון אנושי, למידה וקבלת החלטות.
• פסיכולוגיה רפואית – עוסקת ברמה התאורטית, הקלינית והמחקרית בסוגיית יחסי הגומלין בין גוף לנפש, ובאופן ספציפי יותר בקשרים שבין המשתנים הפיזיולוגיים לבין המשתנים הפסיכולוגיים והחברתיים, היכולים להשפיע על התפרצות תופעות ומחלות גופניות, דרכי ההתמודדות איתן ומניעתן.
• נוירופסיכולוגיה – עוסקת בקשר בין תהליכים מנטליים שונים למבנה המוח ולהשפעות הכימיות על תפקודו, דבר הנעשה על ידי בחינה מדעית של פגיעות ראש מסוגים שונים, אמצעי דימות מוחי כמו צילומי רנטגן ומחקרי fmri וגם באמצעות מניפולציות נוירוכימיות.
• פסיכופיזיקה – עוסק ביחס ובקשר שבין הגירויים הפיזיים האובייקטיביים להם נחשף האדם, ובין התחושות הפסיכולוגיות הסובייקטיביות המתעוררות אצלו כתוצאה מהחשיפה לגירויים אלו.

תחומי עיסוק

• פסיכולוגיה קלינית – עוסקת בניתוח ופתרון בעיות נפשיות, פוביות, חרדות והפרעות התנהגות.
• פסיכולוגיה חינוכית – עוסקת בחקר תהליכים חינוכיים מנקודת מבט של הפרט המתחנך או של הפרט במסגרת החינוכית. תחום זה מתמקד גם במערכת יחסי הגומלין בין הפרט ובית הספר.
• פסיכולוגיה ארגונית ותעשייתית – עוסקת בדינמיקות ארגוניות הנובעות מהאינטראקציה בין החברים בארגון. חופפת במידה רבה עם פסיכולוגיה חברתית, אך מתמקדת ביישום. בין היתר עוסקת במוטיבציה, מנהיגות, עריכת בחינות מיון וקבלה לעבודה, ייעוץ למפעלים וייעול שיטת העבודה.
• פסיכולוגיה שיקומית – מתמחה בטיפול באנשים שנפגעו ממחלות או תאונות, עיבוד אבל וטראומות אחרות.
• פסיכולוגיה מחקרית – עוסקת בתהליכים הקושרים תהליכים נפשיים לתהליכים ביולוגיים (מדעי המוח), תהליכים חברתיים (פסיכולוגיה חברתית) ואחרים.

ביקורת

מבקרי התחום טוענים לעיתים קרובות כי הפסיכולוגיה היא מדע "מעורפל". במאמר ביקורת של הפילוסוף תומאס קון מ־1962 נטען כי הפסיכולוגיה באופן כללי אינה מבוססת על פרדיגמה הדומה לתחומי מדע כדוגמת כימיה ופיזיקה, אלא כי פסיכולוגים, בדומה לפילוסופים, עוסקים בנושא בדרכים מגוונות ללא תאוריה המקיפה את כולם. הפילוסוף קרל פופר טען נגד הפסיכואנליזה שהיא איננה מדעית כי התאוריות שבה לא ניתנות להפרכה ובכך היא דומה לדת ולמרקסיזם. ביקורת מהותית נוספת על התחום מגיע מכיוון האובייקט הנחקר על ידי הפסיכולוגיה, הנפש:

בסופו של דבר נמצא שבשני דברים לפחות – שהם עקרוניים ויסודיים – חורגת הפסיכולוגיה מן ההיתפסות במיתודה המדעית: שנושאיה שייכים לרשות־היחיד ולא לרשות־הרבים של הידיעה וההכרה, ושאינם ניתנים למדידה ולהערכה כמותית. שלילת ההכללה של הפסיכולוגיה במדע (במובנם של מדעי־הטבע) נובעת לא רק מכך, שאי-אפשר לענות באמצעות המיתודה המדעית על השאלות המוצגות בפסיכולוגיה: אי־אפשר לשאול בתחום הפסיכולוגיה שאלה "מדעית"!

— י. ליבוביץ (1972), הפסיכולוגיה - מדע ? פורסם ב"מדע", ו'.

מבקרים רבים טוענים כי לא פעם הפסיכולוגיה היא בעלת אופי לא מדעי, בין השאר משום שמספר תחומים בה מבוססים על שיטות מחקר כמו סקרים ושאלונים, מהם ניתן להסיק בעיקר על מתאמים, ולא על סיבתיות. בעיה מתודולוגית נוספת היא שתופעות שונות שפסיכולוגים עוסקים בהם, כדוגמת אישיות, חשיבה ורגשות, לא יכולות להימדד באופן ישיר, ולעיתים קרובות חוקרים מגיעים למסקנה על בסיס של דיווחים אישיים שהם סובייקטיביים. עם זאת, עקב ההתפתחויות המשמעותיות בחקר המוח של השנים האחרונות, תחומים אלו נהפכים נגישים יותר למחקר.

קיימת ביקורת גם בין תאורטיקנים שונים הבאים מתוך תחום הפסיכולוגיה, על ההבדלים בין התאוריות הפסיכולוגיות השונות ועל אופן יישומם ומידת יעילותם בטיפול פסיכולוגי. נטען כי חלק מהשיטות המיושמות בשטח בטיפול באנשים, אינן מבוססות על מחקרים אמפיריים מספקים המוכיחים את יעילותן.

פסיכולוגיה בישראל

בישראל מתיר חוק הפסיכולוגים את השימוש בתואר "פסיכולוג", ואת העיסוק בפסיכולוגיה, רק למי שבעל תואר "מוסמך" (כלומר תואר שני – .M.A) ומעלה בפסיכולוגיה, ממוסד אקדמי המוכר על ידי המועצה להשכלה גבוהה. האדם צריך להיות רשום בפנקס הפסיכולוגים שמנהל משרד הבריאות, וייתכן שהוא בעל היתר זמני מהמשרד לעסוק בפסיכולוגיה. החוק בישראל קובע: "לא יעסוק אדם בפסיכולוגיה אלא אם הוא פסיכולוג".

פסיכולוגים בישראל יכולים לזכות לתואר "פסיכולוג מומחה" אחר ההתמחות באחד מהתחומים הפסיכולוגיים היישומיים שלפי שעה, משרד הבריאות מציע מסלול התמחות בהם. אחר ההתמחות נדרש הפסיכולוג לעבור בהצלחה בחינת מומחיות. ההתמחות אורכת לפחות שנתיים במשרה מלאה או ארבע שנים בחצי משרה ונערכת בבית חולים פסיכיאטרי או במרפאה לבריאות הנפש בבית חולים כללי (ברוב המסלולים). בשנים האחרונות עוֹלָה ביקורת בקרב מתמחים ומועמדים להתמחות על תהליך הקבלה לתואר שני ולמסלולי ההתמחות בארץ, ועולות טענות בדבר המתנה ארוכה עד למציאת מקום התמחות, משך ההתמחות הארוך, השכר הנמוך, וקשיים שונים במהלך התהליך. קשיים אלו מביאים לעיתים מוסמכי תואר שני בארץ המעוניינים לגשת אליהן, לוותר על ההתמחויות המוצעות ולעסוק בפסיכולוגיה עיסוק כללי, לבחור בתחומי מומחיות או הכשרה אחרים (חלקם בעלי מסלולים קצרים וממוקדים יותר), לעסוק במחקר והוראה, או לעבוד בתחומם בחו"ל.

ראו גם

	ספר: פסיכולוגיה
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

• פסיכיאטריה
• לימודי מדעי ההתנהגות
• אינדוקטרינציה
• התערבות

לקריאה נוספת

• ריצ'רד גריג ופיליפ זימברדו, מבוא לפסיכולוגיה, האוניברסיטה הפתוחה, 2010.
• דניאל אלגום, פרקים בתולדות הפסיכולוגיה, בעריכת מלכה טל, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1991
• דניאל אלגום, ההיסטוריה של הפסיכולוגיה, האוניברסיטה הפתוחה, 2019.
• לורן סלייטר, לפתוח את התיבה של סקינר - עשרת הניסויים הפסיכולוגיים הגדולים של המאה העשרים, הוצאת אריה ניר, 2004.
• סטיבן מיטשל, פרויד ומעבר לו, סטיבן מיטשל ומרגרט בלאק, הוצאת תולעת ספרים, 2006.
• לודי ט. בנג'מין, היסטוריה של הפסיכולוגיה המודרנית, רסלינג, 2010.
• אווה אילוז, גאולת הנפש המודרנית - פסיכולוגיה, רגשות ועזרה עצמית, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2012.

קישורים חיצוניים

• אתר פסיכולוגיה עברית
• מילון מונחים בפסיכולוגיה, באתר "תפוז"
• פסיכולוגיה, באתר "בטיפולנט"
• אורית כהן ודנה פרידמן, פסיכולוגיה? - מה זה?, הספרייה הווירטואלית של מט"ח
• סם ש. רקובר, הלוגיה שבפסיכו: האמנם הפסיכולוגיה היא מדע? הספרייה הווירטואלית של מט"ח
• גולן שחר, הפסיכולוגיה לאן? דרמה בשלוש מערכות, באתר ynet, 22 בנובמבר 2010
• שהם חשן–הלל ואילן יניב, מחזה פסיכולוגי בארבע מערכות: מסע ארכיוני בעקבות הקמת המחלקה הראשונה לפסיכולוגיה בישראל, עת־מול 220
• Intro to Psychology - סרטון הסבר על יסודות הפסיכולוגיה ומהלך התפתחותה
• Psychological Research - מחקר פסיכולוגי
• פנקס הפסיכולוגים במשרד הבריאות
• פורום לשאלות ותשובות און ליין בתחום פסיכולוגיה
• פסיכולוגיה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• Simply Psychology (באנגלית)
• פסיכולוגיה, דף שער בספרייה הלאומית