טיוטה:חינוך בדרום אפריקה

החינוך בדרום אפריקה מנוהל על ידי שתי מחלקות לאומיות: מחלקת החינוך הבסיסי (DBE-Department of Basic Education)- האחראית על בתי הספר היסודיים והתיכוניים, והמחלקה להשכלה גבוהה (DHET-Department of Higher Education and Training)- האחראית על לימודי ההכשרה. לפני שנת 2009, שתי המחלקות היו מיוצגות במחלקה אחת לחינוך. מחלקת ה- DBE אחראית על בתי ספר ציבוריים, בתי ספר פרטיים (עצמאיים), מרכזי התפתחות לגיל הרך ובתי ספר לבעלי צרכים מיוחדים. בתי הספר הציבוריים ובתי הספר הפרטיים מוכרים באופן קולקטיבי כבתי ספר רגילים, המהווים כ-97% מבתי הספר בדרום אפריקה. מחלקת DHET אחראית על מכללות לחינוך והכשרה, על מרכזי חינוך והכשרה לבוגרים ועל מוסדות להשכלה גבוהה. לתשעת המחוזות בדרום אפריקה גם מחלקות חינוך משלהן, האחראיות על יישום המדיניות של המחלקה הלאומית ועל התמודדות עם נושאים מקומיים.[1]

מערכת החינוך הבסיסית (יסודי ותיכון)[עריכת קוד מקור | עריכה]

החינוך הוא חובה מגיל 7 (כיתה 0) עד גיל 15 (כיתה 9), ומערכת החינוך עצמה כוללת את הכיתות 0 עד 12. מחלקת החינוך הבסיסית (DBE) מחלקת את קבוצות הלימוד לשתי קבוצות. הראשונה נקראת חינוך כללי ואימון (General Education and Training, GET) וכוללת את כיתה 0 ואת כיתות 1–9. השנייה נקראת חינוך נוסף והדרכה (Further Education and Training) וכוללת את כיתות 10–12, ובנוסף הכשרה מקצועית. ה-GET מחולק למספר שלבים. השלב הראשון נקרא שלב היסודות (כיתה 0 וכיתות 1–3), השלב השני נקרא שלב הביניים (כיתות 4–6) והשלב האחרון נקרא השלב הבוגר (כיתות 7–9). לעומת זאת ניתן, בעקבות סיבות היסטוריות, לראות שהמבנה המנהלי של רוב בתי הספר הרגילים בדרום אפריקה אינו משקף את חלוקת הקבוצות והשלבים. רוב בתי הספר הם יסודיים (כיתות 0 וכיתות 1–7), מעין שילוב של שני שלבים, ובתי ספר תיכוניים (כיתות 8–12). שלב היסודות כולל בתוכו את כיתת החובה R המייצגת את המילה Reception – קבלה. לא כל בתי הספר היסודיים מציעים כיתה R ולכן ניתן גם להשתתף במתקני טרום בית ספר כדי להשלים כיתה זו באמצעות כיתות 0 ו- 00. מכיתות 10 עד 12, החינוך הוא אופציונלי והוא לפעמים נלמד באמצעות טכניקות מיוחדות, בקהילה או במכללות פרטיות, שם הם מבצעים מבחן הנקרא מבחן עזיבה מבית הספר הנקרא "מטרי". בשנת 2015, רק 70.7% מהתלמידים עברו את מבחן מטרי, כאשר רק מחצית התלמידים קיבלו יותר מ-50%.

מערכות לימוד נוספות

בתי ספר פרטיים ולימוד ביתי מציעים את האפשרות להשלים שנה נוספת לאחר כיתה י"ב, הנקראת לעיתים כיתה י"ג או "פוסט- מטרי". כיתה י"ג אינה כלולה במערכת החינוך המקנה ממשלת דרום אפריקה, אך היא מהווה חלק מתוכניות הלימודים שאינן דרום אפריקאיות. [2][3]

נתונים סטטיסטיים

לפי נתונים סטטיסטיים משנת 2010 (פורסמו בשנת 2012) על ידי ה-DBE, יש בממוצע 30 תלמידים למורה, 480 תלמידים בבית ספר ו- 16 מורים בבית ספר. היחס בין מורה לתלמיד כמעט זהה בכל המחוזות במדינה אך כמות התלמידים בבתי הספר משתנה בכל פרובינציה. במרוצת השנים ניתן לראות שהנתונים נשארו כמעט זהים. לפי נתונים משנת 2013 (פורסמו ב־2015) יש בממוצע 30 תלמידים למורה, 486 תלמידים בבית ספר ו- 17 מורים לבית ספר.[4]

בתי ספר פרטיים

בתי הספר הפרטיים, הידועים גם בתור בתי ספר עצמאיים, אינם בבעלות המדינה. לרוב הם שייכים ופועלים על ידי אמון הכנסייה או הקהילה, או באמצעות חברה הנושאת רווחים. לא כל בתי הספר הפרטיים בדרום אפריקה גובים כסף עבור הלימודים ולבתי ספר פרטיים מסוימים ניתן מענק מהממשלה בהתאם לקהילה ולסכום אותו הם גובים.[5]

השכלה גבוהה ומערכת הכשרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על מנת להתקבל לאוניברסיטה נדרשת תעודת בגרות, אם כי כמה אוניברסיטאות קובעות דרישות אקדמיות נוספות משלהן. בדרום אפריקה יותר ממיליון סטודנטים לומדים באוניברסיטאות, מכללות ואוניברסיטאות טכנולוגיות. כל האוניברסיטאות הן אוטונומיות, ומדווחות למועצות שלהן ולא לממשלה. מערכת ההסמכה הלאומית (NQF) של ניהול ההשכלה הגבוהה במדינה מנוהלת על ידי רשות ההסמכה של דרום אפריקה.[6]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע

אפרטהייד (הפרדה) הוא שמה של מדיניות ההפרדה הגזעית שהונהגה על ידי המיעוט הלבן בדרום אפריקה משנת 1948 ועד שנת 1994. מדיניות זו הייתה גזענית והושתתה על עקרונות של הפרדה גזעית בין לבנים, שחורים וצבעונים (בני תערובת), ומתן זכויות יתר לבני המיעוט הלבן. בעקבות תסיסה פנימית חריפה מצד ארגוני התנגדות לאפרטהייד, המשטר קרס לאחר ארבעה עשורים במהלך בחירות דמוקרטיות על ידי הרוב השחור.

לפני האפרטהייד (עד 1948)

בתי הספר הבריטים הופיעו לאחר תחילת הקולוניאליזם הבריטי ב־1799. עם זאת, תושבי דרום אפריקה (בעיקר באזורים הכפריים) התנגדו לבתי ספר אלו, וסברו שלימוד הערכים הבריטיים והשפה האנגלית לא רלוונטיים לאורח חייהם ולכן רבים בחרו ללמד ולחנך את ילדיהם בבתיהם ובכנסיות. חרף ההתנגדות, בית הספר האירופאי הראשון בדרום אפריקה נוסד במושבת הכף (במקור הייתה מושבה הולנדית ולאחר מכן עברה לשליטת הבריטים) על ידי הכנסייה ההולנדית הרפורמית בדרום אפריקה בסוף המאה ה-17, במטרה ללמד את התנ"ך והלכותיו. באזורים כפריים היו מורים נודדים, שלימדו קרוא כתוב וכישורים מתמטיים. החל מ־1820 החלו משפחות בריטיות להגר לדרום אפריקה בעידוד הקולוניאליות הבריטיות, אשר שאפו ליצור רוב של בריטים במושבה. נבחרו משפחות משכילות שנתנו עדיפות לחינוך, וכתוצאה מכך החלו גם לקבל תלמידים לראשונה משבטים אפריקאים, כדוגמת שבט הקוסה. בנוסף הממשלה החלה במימון הכשרת מורים בתור חלק מהקמפיין לשלווה בדרום אפריקה במאה ה-19. למרות כל המאמצים שנעשו במטרה לעודד חינוך בריטי מסורתי של ילדי דרום אפריקה, רוב ילידי אפריקה המשיכו להתנגד לכך נחרצות. אחוזי ההרשמה היו נמוכים משמעותית מאחוזי ההרשמה של ילדים לבנים. חל שיפור קל רק לאחר שהממשלה (ממשלת האיחוד) הסכימה לתת יותר שליטה על בתי הספר ולאפשר לילידים ללמוד בבתי ספר המיועדים לילדים אפריקאים. בסוף המאה ה-19 היו 3 סוגים של בתי ספר שקיבלו סיוע ממשלתי: • בתי ספר כפריים שלרוב הועסק בהם מורה אחד בלבד. • בתי ספר יסודיים מחוזיים. • בתי ספר תיכוניים בערים גדולות. לקראת סוף המאה ה-19 בכל בתי הספר המחוזיים ההרשמה בוטלה כמעט במלואה, וילדים אפריקאים נשלחו ללמוד במיסיון, שם לימדו אותם אנשי כמורה או מורים, לעיתים בסיוע ממשלתי.[7] האוניברסיטה הראשונה בדרום אפריקה יוסדה ב־1829 והייתה לאוניברסיטה רב גזעית, כלומר אוניברסיטה שכל הגזעים יכלו להירשם אליה (כיום ידועה כאוניברסיטת קייפטאון). זוהי הייתה האוניברסיטה הראשונה בדרום אפריקה והיא סללה את הדרך לעוד אוניברסיטאות רבות, ואפשרה לילידים אפריקאים שלא יכלו לנסוע לאירופה לרכוש השכלה גבוהה. עד אמצע המאה העשרים, הובאו עוד מורים במטרה להטמיע את הערכים הבריטיים ואת השפה האנגלית. כחלק מהתהליך, הועלתה הצעה בשם "החינוך הלאומי הנוצרי" שתשמש כתוכנית הלימוד בבתי הספר. בתחילה הייתה התנגדות ממשלתית, אולם במטרה להשיג פיוס ושלום יאן סמאטס, שהפך לימים לראש הממשלה, היה מחויב לתוכנית, ובעקבות כך התוכנית אושרה וניתן לה סיוע ממשלתי.[8]

תקופת האפרטהייד (1948-1994)

מדיניות האפרטהייד הייתה מדיניות שדגלה בהפרדה גזעית והונהגה על ידי המיעוט הלבן בדרום אפריקה. לפני שלטון האפרטהייד, החינוך עבור הילידים האפריקאים היה חינוך ברמה גבוהה- זהה לרמת החינוך שקיבלו הילדים הלבנים. בעקבות מדיניות האפרטהייד, הממשלה שינתה את מערכת החינוך על ידי העברת "חוק החינוך בנטו", שהתבטא בהידוק שליטה סביב בתי הספר הדתיים, במניעת כל סיוע כלכלי ולעיתים אף בסגירה של בתי הספר. כמו כן, הממשלה ייסדה שיטה הנקראת "חינוך לאומי נוצרי". שיטה זו דגלה בנחיתות הגזעים האפריקאים והאמינה כי האחריות והיעדים של כל אדם תלויים ומוגדרים לפי הזהות האתנית שלו. למרות זאת, לשיטה היו צדדים חיוביים: ההוראה התבצעה בשפת האם בבתי הספר היסודיים ועזרה בהנחלת התרבות המקומית. השליטה על בתי הספר הייתה בידי מועצת בית הספר ולא בידי הממשלה. בנוסף, ב־1959 נאסרה קבלתם של רוב הסטודנטים האפריקאים ובמקביל נפתחו אוניברסיטאות המיודעות במיוחד לבני מיעוטים. מדיניות האפרטהייד הייתה קשה אבל היא נחלה "הצלחה" במונחי השלטון. לדוגמה, בשנות ה-70 ההוצאה על החינוך עבור האפריקאים הייתה כעשירית מההוצאה על החינוך לילדים לבנים. כמו כן, החינוך של האפריקאים התאפיין בבתי ספר, במורים ובספרי לימוד ירודים ברמתם. ב־1974 הוצא "צו הביניים של האפריקאים", בו נקבע בנוסף לשפות האפריקאיות כי שימוש בשפה האנגלית הוא חובה בבתי הספר התיכוניים. הצו קבע כי הנושאים הריאליים יועברו באנגלית, ואילו מתמטיקה ומדעי החברה יועברו בשפה האפריקאית. נושאים תרבותיים יועברו בשפת האם של התלמיד. מטרת הצו הייתה לכאורה לגרום לתקשורת יעילה בין שחורים ללבנים. אולם, הצו לא זכה לפופולריות רבה והמתחים בין השחורים ללבנים עלו עד להתפרצות אלימה ב־1976. במסגרת ההתפרצות סטודנטים יצאו במחאה לרחובות, ובתי ספר הושחתו. רבים נהרגו בהתפרצות שזכתה לשם "סווטו" על שם העיירה והם נזכרים כקדושים מעונים. לקראת סיום שלטון האפרטהייד וכהכנה לבחירות הדמוקרטיות, החלה שיטת לימוד חדשה עבור בתי הספר הלבנים הנקראת "מודלים". כל בית ספר נדרש לבחור אחד מארבעת המודלים- A, B, C או D. [9][10]

פוסט אפרטהייד (1994 עד היום)

תחת שלטון האפרטהייד היו 8 מחלקות חינוך שנתנו גישה לתוכניות לימוד בהתאם לצבע העור של התלמיד. לאחר הפסקת שלטון האפרטהייד ב־1994, ממשלת נלסון מנדלה, שעלתה לשלטון בסיום שלטון האפרטהייד, דאגה לארגן את המחלקות הללו באופן שונה. אחת הפעולות הראשונות שנקטה הייתה להסיר כל תוכן גזעני ולהעריך את בתי הספר מחדש. המטרה החינוכית החדשה של ממשלת מנדלה הייתה למעשה לספק מערכת אחידה לארגון, למנהל ולמימון של בתי הספר. ב־1997 הממשלה הקימה תוכנית לימוד חדשה שהתבססה על "חינוך מבוסס על תוצאות", אולם ב־2006 התוכנית הופסקה לאחר שנכשלה. כיום שיטת החינוך נשלטת בידי מחלקת החינוך הבסיסית המחולקת לקבוצות ולשלבים, בתוכם כלולה החלוקה להשכלה יסודית והשכלה גבוהה. בדרום אפריקה יש 11 שפות רשמיות וניתן ללמוד, לפחות בשנה הראשונה, בכל השפות הללו. מהשנה הרביעית כל המקצועות מועברים בשפה האנגלית. [11][12][13]

ניהול ומימון[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחלקה לחינוך יסודי עומדת בראשות המנכ"ל הוברט מתנזימה מוואלי, ומדיניותה נעשית על ידי השר אנג'י מוטקגה וסגן השר אנוור סורי. המחלקה להשכלה גבוהה בראשות המנכ"לית מרי מטקאלף, ומדיניותה נעשית על ידי השר נאלדי פנדור וסגן השר בוטי מנאמלה. שתי המחלקות הללו ממומנות ממסים ממשלתיים. המחלקה לחינוך בסיסי משלמת חלק משכר המורים בבתי הספר הממשלתיים, בעוד שבתי הספר העצמאיים ממומנים באופן פרטי. בתי ספר ממשלתיים עשויים בנסיבות מסוימות להשלים את מימונם באמצעות תרומות הורים. כיום כ־20% מתקציב המדינה מוקצה לחינוך- מחצית לחינוך בסיסי ומחצית להשכלה גבוהה. ההשקעה מראה את החשיבות הגבוהה שהמדינה מייחסת לחינוך כאמצעי לסגירת פערים בחברה וקידום האוכלוסיות המוחלשות בחברה.

בעיות המשפיעות על החינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקר שנערך על ידי חוקרים מאוניברסיטת סטלנבוש מצא כי תפקוד מוסדי חלש, מורים לא משכילים, וחוסר בזמן למידה, הם הגורמים למצב האקדמי הירוד בדרום אפריקה. שיעור הנשירה גבוה בשל ביצועים אקדמיים ירודים, הריון בגיל העשרה ופשע.[14]

בעיות במערכת החינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתי הספר הציבוריים בדרום אפריקה מסתמכים על מימון ממשלתי ומופעלים ברמה מקומית- כל מחוז שולט בחינוך בתחומו, כלומר איכות החינוך משתנה באופן משמעותי בין האזורים השונים במדינה. הסטנדרטים החינוכיים נוטים להיות גבוהים יותר בערים הגדולות, אך בעקבות מחסור במימון ממשלתי, בחלק מבתי הספר חסרים מורים מוסמכים וציוד מתאים הפוגעים באיכות הלימוד. מבין בתי הספר הציבוריים, הטובים ביותר נוטים להיות אלה שהיו ידועים בתקופת האפרטהייד כ- "מודל C". בתי ספר אלה ממומנים חלקית על ידי גופים ממשלתיים והורים, וכתוצאה מכך הסטנדרטים החינוכיים, המתקנים הבית ספריים והציוד הלימודי גבוהים יותר.

אלימות במוסדות הלימוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ועדת זכויות האדם של דרום אפריקה מצאה כי 40% מהילדים שרואיינו היו קורבנות הפשע בבתי הספר. יותר מ־20% מהתקיפות המיניות בקרב ילדים דרום אפריקאים, התרחשו בבתי ספר. כנופיות בבתי הספר, המחזיקות נשק מסוכן הפכו לפופולריות בשנים האחרונות, במיוחד במערב קייפטאון. מחלקת החינוך והמרכז לצדק ומניעת פשעים יזמה תוכנית שמטרתה היא להגביר מודעות בנושא אלימות בבתי הספר בדרום אפריקה.