טיוטה:מלחמת העצמאות של לטביה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אנדרטת החירות הממוקמת בריגה, לטביה.

מלחמת העצמאות של לטביה מתייחסת לשורה של סכסוכים צבאיים שהתרחשו בין השנים 1918 ו-1920, לאחר תום מלחמת העולם הראשונה והתמוטטות האימפריה הרוסית. המלחמה התנהלה בין הרפובליקה העצמאית החדשה של לטביה לבין מדינות שונות אחרות, כולל רוסיה הסובייטית, גרמניה והבלטיש לנדסווהר.

רקע כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לטביה הייתה חלק מהאימפריה הרוסית במשך מאות שנים, אך לאחר מהפכת פברואר של 1917 והתמוטטותה של האימפריה הרוסית, הכריזה לטביה על עצמאותה ב-18 בנובמבר 1918. עם זאת, הצהרה זו לא הוכרה על ידי רוסיה הסובייטית, אשר ראתה לטביה כחלק מתחום ההשפעה שלה.

מהלך המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת העצמאות של לטביה החלה ב-28 בנובמבר 1918, כאשר רוסיה הסובייטית פתחה במתקפה נגד לטביה. הצבא הלטבי, שהוקם רק כמה שבועות קודם לכן, לא הצליח לעמוד במתקפה הסובייטית ונאלץ לסגת. עם זאת, בעזרת כוחות אסטונים ובריטים הצליח הצבא הלטבי להתארגן מחדש ולצאת למתקפת נגד, שדחקה את הכוחות הסובייטיים לאחור.

המלחמה נמשכה לאורך כל שנת 1919, כאשר הצבא הלטבי נלחם נגד ה-Baltische Landeswehr, כוח צבאי גרמני שכבש חלקים מלטביה. הלטבים הצליחו בסופו של דבר להביס את הבלטיש לנדסווהר ולאלץ אותם לעזוב את לטביה.

בקיץ 1919 פתחה רוסיה הסובייטית במתקפה שנייה נגד לטביה, אך זו נהדפה גם על ידי הצבא הלטבי. בסתיו 1919 פתח הצבא הלטבי במתקפה משלו נגד רוסיה הסובייטית והצליח לכבוש את העיר דאוגבפילס, שהיה ניצחון גדול.

מלחמת העצמאות של לטביה הסתיימה רשמית ב-11 באוגוסט 1920, כאשר נחתם הסכם שלום בין לטביה לרוסיה הסובייטית. על פי תנאי האמנה, הכירה רוסיה הסובייטית בעצמאותה של לטביה וויתרה על כל התביעות על שטחה.

פְּגִיעָה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת העצמאות של לטביה הייתה אירוע משמעותי בתולדותיה של לטביה, שכן היא הקימה את המדינה כמדינה ריבונית והבטיחה את גבולותיה. היו לה גם השלכות רחבות יותר על האזור, שכן היא סייעה לייצב את המצב הפוליטי במדינות הבלטיות ולמנוע מרוסיה הסובייטית להרחיב את השפעתה מערבה יותר.

למלחמה הייתה השפעה משמעותית גם על הכלכלה והחברה של לטביה. המדינה נהרסה על ידי שנים של מלחמה וכיבוש, ולקח שנים רבות לבנות מחדש את התשתית והכלכלה. אולם המלחמה גם סייעה לאיחוד העם הלטבי וליצירת תחושת זהות לאומית, שנמשכת עד היום.