טיוטה:רבן יוחנן בן זכאי בתקופת בית שני

רבן יוחנן בן זכאי היה בן למשפחת כוהנים ואחד ממנהיגי הּפְרושים. פְּרוּשִׁים היו אחת מהכיתות היהודיות העיקריות בתקופת בית שני, הם האמינו בהיותה של התורה שבעל פה. רבן יוחנן בן זכאי היה גדול החכמים בתקופה שלאחר החורבן. היה מתלמידיו של הלל הזקן. תורתו סובבת סביב שני צירים:
1. לימוד תורה – המטרה של האדם היא ללמוד תורה.
2. אהבת השלום – אהבת השלום היא לא לא רק במתינותו ואי רצונו במלחמה, אלא גם ביחסים שבין אדם לחברו.
לפני חורבן בית המקדש היה לרבן יוחנן בן זכאי בית מדרש בירושלים, ולמדו בו תלמידים רבים. הוא כיהן כמשנה לראש הסנהדרין. יוחנן בן זכאי עזב את ירושלים כאשר הבין כי היא עומדת ליפול בידי הרומאים. בדרך זו נהגו עוד אנשים מתונים בירושלים שהתנגדו למרד. המורדים לא התירו לאיש לעזוב את ירושלים, אולם רבן יוחנן בן זכאי הצליח להערים עליהם ובעזרת תלמידיו עזב את העיר בארון מתים.

מרד וחורבן בית שני

במאה ה-1 לסה"נ החלה האימפריה הרומית להראות סימני חולשה בהם- עמדו בראשה קיסרים חלשים שנרצחו; האימפריה נחלשה גם בניהול מדיניות החוץ שלה, נכשלה במלחמה נגד הפרתים והחלו להתעורר מרידות ברחבי האימפריה. תנאים מדיניים אלה סיפקו עיתוי נוח למרד ביהודה, או לפחות יכלו לעורר אשליות כי הוא עשוי להצליח. ההחלטה לבטל את הקורבן לשְלום הקיסר, קורבן שהיהודים נהגו להקריב בבית המקדש, מסמלת את פרוץ המרד הגדול. הקרבת הקורבן לשלום הקיסר ביטאה את נאמנות היהודים לקיסר ולאימפריה הרומית, וביטולה היה צעד גלוי להכרזת מרד ולניתוק היהודים מן האימפריה, ולאי שביעות המתונים בקרב העם. המורדים פעלו כנגד השכבות הגבוהות- עשירי ירושלים, הכהונה הגדולה ובני משפחת הורדוס, שהיו נאמנים לשלטון הרומי. כבר בראשית המרד התרחשו אירועים אלימים בין יהודים לנוכרים. השלטון הרומי שלח נציבים ליהודה על מנת לדכא את המרד לדוגמת קסטיוס גלוס, הוא הגיע לירושלים והטיל עליה מצור, באופן מפתיע ביטל את המצור ונסוג מירושלים. בדרך נסיגתו נחל הצבא הרומי מפלה קשה, והדבר חיזק את רוח המורדים. בעקבות הניצחון על צבא גלוס, רבים מן המהססים השתכנעו כי יש סיכוי לנצח את רומא והצטרפו אל המורדים. מנגד, עזבו את ירושלים רבים ממתנגדי המרד שהבינו כי אין ביכולתם לעצור את המרד ולא האמינו בסיכוייו להצליח. היעד של הנציבים הרומים היה ביצור ירושלים. באמצע שנת 68 לסה"נ הצליחו היחידות הרומיות להשיג את יעדם וכיתרו את ירושלים. ובירושלים- התנהלה מלחמת אחים גם בתוך מחנה המורדים, וגם בין המורדים לבין ממשלת המרד המתונה. בעקבות מלחמת האחים נפלה הממשלה המתונה ששלטה כשנתיים. ביום י"ז בתמוז בשנת 70 לסה"נ הובקעה חומת ירושלים, וביום ח' באב בשנת 70 לסה"נ הרומאים העלו באש את שערי הר הבית והחל הקרב על בית המקדש. לפי המסורת היהודית ביום ט' באב חרב בית המקדש. מהר הבית נותרו רק קירות התמך שלו, והמוכר מבניהם הוא הכותל המערבי. עם נפילת מצדה בשנת 73 לסה"נ הסתיים המרד הגדול של היהודים ברומאים. המרד הוביל לחורבן בית המקדש השני בידי הרומאים.

הבעיות שנבעו מחורבן בית המקדש

לאחר חורבן בית המקדש נוצרו המון בעיות בחיי היהודים, נשקפה סכנה לחברה היהודית ונשאלו שאלות כגון: איך ממשיכים לקיים פולחן דתי בלי בית מקדש? איך מקיימים הלכות שהיו קשורות לבית המקדש? איך ממשיכים לקיים מסגרת חיים דתיים, חברתיים ולאומיים - איך ממלאים את החלל שנוצר בעם עם החורבן?
מבחינה דתית-רוחנית: משבר הקיום ללא מקדש: בעקבות חורבן המקדש וכישלון המרד התקיים משבר רוחני בקרב היהודים. יהודים רבים האמינו שאלוהים יסייע להם לגבור על הרומאים, אך תבוסתם הובילה למשבר באמונתם. בנוסף יהודים רבים לא ידעו כיצד תוכל היהדות להמשיך ולהתקיים ללא עבודת המקדש והקרבת הקורבנות. מצוות רבות התקיימו במקדש בלבד והיהודים נותרו ללא יכולת לקיימן.
מבחינה הדמוגרפית: פגיעה קשה באוכלוסייה היהודית בארץ ישראל: המרד הגדול הוביל לאסון קשה בקרב היהודים בארץ ישראל. רבע מהאוכלוסייה היהודית בארץ נהרגה. אלפי שבויים יהודים נמכרו לעבדות. תוצאות המרד הגדול הובילו לפגיעה קשה באוכלוסייה היהודית בארץ - יהודים רבים עזבו את ארץ ישראל בעקבות תוצאות המרד.
חברתית - אובדן מעמדות חברתיים: בעקבות המרד השתנה אופייה של החברה היהודית. הכוהנים, שהיו מעמד חברתי חשוב ומוביל בעם במשך מאות רבות, איבדו את בסיס כוחם עם חורבן המקדש. גם האצולה היהודית נפגעה עקב תוצאות המרד וחורבנה של ירושלים. הצדוקים- שהיו זרם דתי חשוב המזוהה עם המקדש והאצולה נעלמו לאחר המרד.
מנהיגותית – אובדן ההנהגה המסורתית: במשך מאות שנים הכוהנים הגדולים היו המנהיגים של העם היהודי, אך לאחר חורבן המקדש איבדו הכוהנים את כוחם. גם מנהיגי המרד איבדו את תמיכת העם לאחר התבוסה. מנהיגים רבים בעם נהרגו במרד או גורשו נאסרו על ידי הרומאים. כך נותר העם היהודי ללא הנהגה שתוביל אותו בשעתו הקשה.
כלכלית – קריסת הכלכלה היהודית: תוצאות המרד מבחינה כלכלית היו קשות מאוד ליהודים וסיכנו את יכולתה של האוכלוסייה היהודית הגדולה להמשיך ולהתקיים בארץ. יישובים רבים חרבו ואיתם שדות, מטעים ויערות. הוטלו על היהודים מס גולגולת מיוחד ומס קרקע. הוטל מס שתי הדרכמות – כל יהודי ברחבי האימפריה הרומית נאלץ לשלם מס שהועבר למקדש של האל הרומי יופיטר. שטחי אדמה גדולים הופקעו מהיהודים והועברו לבעלות לא יהודית.
משבר מדיני – פגיעה במעמדה של ארץ ישראל כארצם של היהודים: חורבן ירושלים והמקדש הובילו למשבר מדיני. ירושלים היוותה מרכז לעם היהודי כולו, גם ליהודים שחיו מחוץ לארץ ישראל. מעמדה של ארץ ישראל כארץ יהודית נפגע בעקבות המרד. תוצאות המרד הובילו לפגיעה קשה בעוצמתו המדינית של העם היהודי.

הייאוש בעם

במשך כ-600 שנים היה בית המקדש השני מרכז החיים היהודיים. בית המקדש ריכז את עבודת האלוהים ביהודה. תוצאות המרד ובראשון חורבן ירושלים והמקדש הובילו את העם היהודי כולו למשבר קשה. לאחר חורבן בית המקדש נוצרה בחברה היהודית אווירה של ייאוש ומשבר. יהודים רבים ברחו, נהרגו, או נלקחו בשבי. חורבן בית המקדש הביא להיעלמותו של מרכז האומה בבת אחת. יחד עם חורבן בית המקדש השני נחרבו מוסדות ההנהגה היהודית, הכהונה הגדולה, הפולחן הדתי והעלייה לרגל חדלו להתקיים. כל זה תרם לאווירה של ייאוש, משבר והלם. דוגמה המעצימה את אווירת המשבר שהייתה לאחר החורבן היא בספר "חזון ברוך" (ספר חיצוני שנכתב אחרי החורבן), בו ישנה קריאה לעם היהודי לא לזרוע את השדות, לא להינשא ולא להוליד ילדים, שכן בלי בית המקדש אין שום תכלית לקיומו של העם היהודי. למעשה כך ניתן להבין את גודל המשבר שנכח את היהודים באותה תקופה, הם לא ראו סיבה להמשך קיומם. הייאוש ואווירת המשבר באו לידי ביטוי בכמה רבדים: נוצר חלל בחיי היומיום עם אובדן המרכז הפולחני ליחיד ולעם, לא ניתן לקיים מצוות הקשורות לקורבנות בלי בית מקדש. בעיות באמונה: מבוכה ובלבול, ייאוש ודיכאון, במיוחד לגבי דור שסבר שהוא בתהליך גאולה (התפיסה שרווחה היא שהמקדש לא יחרב ושה' לא ירשה את חורבנו- התנפצה). ניצחון רומא התקבל כעליית מלכות הרשע יחד עם עליית הנצרות. אובדן הסנהדרין –"סנהדרין בצד המזבח": התמוטטות מוסד ההנהגה המרכזי דווקא בשעה שהעם היה זקוק לו ביותר. אובדן המקדש יצר חרדה משום שאין דרך לכפרת עוונות (העלאת קורבנות). עולם בלי מקדש הוא פגום. נפגם הקשר המוחשי בין האדם לאלוקיו שכן, אין אפשרות לכפר על חטא. אובדן המקדש פגע באחדות הלאומית. אובדן מרכז הקודש-תחושה של ניתוק הקשר עם ה'.
לאחר חורבן בית המקדש נוצרה בחברה היהודית אווירה של ייאוש ומשבר. יהודים רבים ברחו, נהרגו, או נלקחו בשבי. חורבן בית המקדש הביא להיעלמותו של מרכז האומה בבת אחת. יחד עם חורבן בית המקדש השני נחרבו מוסדות ההנהגה היהודית, הכהונה הגדולה, הפולחן הדתי והעלייה לרגל חדלו להתקיים. כל זה תרם לאווירה של ייאוש, משבר והלם.

• נוצר חלל בחיי היומיום עם אובדן המרכז הפולחני ליחיד ולעם.
• לא ניתן לקיים מצוות הקשורות לקורבנות בלי בית מקדש.
• בעיות באמונה: מבוכה ובלבול, ייאוש ודיכאון, במיוחד לגבי דור שסבר שהוא בתהליך גאולה (התפיסה שרווחה שהמקדש לא יחרב ושה' לא ירשה את חורבנו- התנפצה).
• ניצחון רומא התקבל כעליית מלכות הרשע יחד עם עליית הנצרות.
• אובדן הסנהדרין –"סנהדרין בצד המזבח": התמוטטות מוסד ההנהגה המרכזי דווקא בשעה שהעם היה זקוק לו ביותר. אובדן המקדש יצר חרדה משום שאין דרך לכפרת עוונות. (העלאת קורבנות) עולם בלי מקדש הוא פגום. נפגם הקשר המוחשי בין האדם לאלוקיו שכן, אין אפשרות לכפר על חטא.
• אובדן המקדש פגע באחדות הלאומית.
• אובדן מרכז הקודש-תחושה של ניתוק הקשר עם ה'
• הרס, דלדול אוכלוסין ומצוקה כלכלית.

הפעולות שבהן נקט רבן יוחנן בן זכאי

רבן יוחנן בן זכאי היה אחד מהמנהיגים היהודים לפני המרד. בן זכאי התנגד למרד ויצא מירושלים. בהסכמת הרומאים הקים בן זכאי מרכז יהודי חדש ביבנה, שבו ישבו חשובי הרבנים היהודים, שבראשם עמדו רבן יוחנן בן זכאי ורבן גמליאל. ביבנה הוקמו בית מדרש ובית דין גדול. באמצעות המרכז ביבנה ביקש בן זכאי לעצב חיים יהודיים חדשים שלא יתבססו על המקדש. יבנה נבחרה מכמה סיבות: הייתה העיר למרכז רוחני מפני ששם ישבו חכמים לפני חורבן הבית, יבנה נחשבת לנחלתו הפרטית של הקיסר הקומי ולכן זכתה לאוטונומיה פנימית ביחס לשאר ערי א"י, יבנה הפכה למרכז של פליטים שנשלחים אליה על ידי השלטונות הרומאים. יוחנן בן זכאי התמודד עם אווירת המשבר שנוצרה עם חורבן בית המקדש, באמצעות יצירת גורמים מלכדים חדשים לעם, אשר אפשרו את המשך אורח החיים היהודי, תוך שמירת מצוות הדת אך ללא תלות בקיומו של בית המקדש:
הקמת הנהגה דתית ופוליטית חדשה לעם ביהודה- יוחנן בן זכאי הקים מחדש בית מדרש ובית דין שירש חלק מתפקידי הסנהדרין שישבה בבית המקדש בירושלים לפני החורבן (הסנהדרין: מיוונית- מועצה, גוף שהוקם בימי החשמונאים כבית דין עליון וכמוסד העליון לפרשנות חוקי התורה). גוף זה הפך לגוף המחוקק והשיפוטי העליון של היהודים בארץ ישראל. התרומה להתמודדות עם המשבר- בנייתם מחדש של מוסדות ההנהגה היהודים שחרבו במרד. הפיכת בתי הכנסת כמקום פולחן חלופי לבית המקדש שחרב- יוחנן בן זכאי העמיד את בתי הכנסת, אשר פעלו כבר קודם לחורבן בית המקדש אך פעילותם נחשבה שולית ומשלימה לעבודת ה' במקדש, כמקום פולחן חלופי לעבודת ה' שהייתה נהוגה בבית המקדש, בעיקר בכך שהעמיד את לימוד התורה והתפילה במרכז הפולחן הדתי במקום הקרבת הקורבנות אשר הייתה נהוגה בבית המקדש. התפילה, יחד עם התשובה ומעשי חסד ומוסר, גם החליפו את הקרבת הקורבנות, שבטלה עם חורבן בית המקדש, כדרך לכפרת עוונות. בכך חיזק יוחנן בן זכאי את התודעה של השלמה עם חורבן בית המקדש, תוך יצירת תנאים להמשיך בחיים היהודיים גם בלעדיו בכל מקום ובכל זמן. טיפוח זכר בית המקדש – טיפוח התקווה לבנייתו מחדש בעוד שיוחנן בן זכאי ביטל את הצורך בהקרבת הקורבנות ובעלייה לרגל שהיו נהוגים בבית המקדש, הוא שמר על מנהגים אחרים שהיו נהוגים בו, מתוך רצון לטפח את זכרו ולטפח את התקווה הלאומית לבנייתו מחדש כשיתאפשר הדבר. תוקנו תקנות לשם: זכר למקדש - מנהגים שכאשר עושים אותם זוכרים את בית המקדש ואת המצוות הקשורות אליו שמופיעות בתורה. ולשם זכר לחורבן - מנהגים שעושים אותם כזכר לחורבן בית המקדש. רבן יוחנן זכאי תיקן תקנות שבאמצעותן ביקש להמשיך לקיים טקסים שהתקיימו במקדש. מטרתו הייתה להמשיך ולקיים את היהדות ללא המקדש, אך גם להבטיח שהיהודים יזכרו את המקדש ואת הטקסים שהתקיימו בו. דוגמאות לתקנות שתוקנו:
הקמת בית מדרש ובית דין ביבנה- בית הדין ביבנה ירש חלק מתפקידי הסנהדרין הגדולה שישבה בבית המקדש. בבית הדין קבע רבן יוחנן את הלוח העברי - בית הדין קידש את החודשים ועיבר את השנים. אולם לבית הדין ביבנה לא היו סמכויות שיפוט כמו לסנהדרין, כי לאחר החורבן האוטונומיה המשפטית ניטלה מן העם. ריב"ז ורבן גמליאל כוננו תקנות/חוקקו חוקים שאפשרו חיים יהודיים, כולל שמירת מצוות, ללא צורך בקיומו של בית המקדש. התקנות של רבן יוחנן בן זכאי מראות שמצד אחד אנחנו לא משלימים עם המצב של החורבן ומצפים לבנייתו של המקדש בכל יום, ומאידך אנחנו חיים עם המציאות שאין כרגע בית מקדש ומתנהגים בהתאם.
גיור- בתקופה שבה התקיים בית המקדש היה מקובל שכל גוי הרוצה להתגייר חייב לא רק לעבור ברית מילה, לטבול ולהתחייב להיות כיהודי, אלא גם להקריב קורבן. בעקבות חורבן הבית לא היה ניתן להמשיך להקריב קורבנות. רבי יוחנן בן זכאי קבע שגוי הרוצה להתגייר צריך להפריש כסף לצורך הקורבן כך שאם וכאשר ייבנה בית המקדש יוכל להביא את הקורבן.
תקיעה בשופר בראש השנה- בראש השנה שחל בשבת נהגו הכוהנים לתקוע בשופר רק בבית המקדש. התקיעה בשופר הייתה חלק מטקס הקרבת הקורבנות של ראש השנה. לאחר החורבן לא היה ידוע מה דינה של התקיעה בשופר בראש השנה מכיוון שהקרבת הקורבנות התבטלה. לכן רבן יוחנן בן זכאי קבע כי מותר לתקוע בשופר בראש השנה שחל בשבת רק במקום שבו יושב בית הדין הגדול. דבר החיזק את מעמדה של יבנה אשר שם ישב בית הדין הגדול כמרכז היהודי שלאחר החורבן.
ברכת הכוהנים- הכוהנים בבית המקדש נהגו לברך את העם בברכה המכונה "ברכת כוהנים". הכוהנים נהגו לשרת בבית המקדש יחפים וכך נהגו גם כאשר ברכו את העם. רבן יוחנן בן זכאי קבע כי מעמדה של ברכת הכוהנים בבית הכנסת שווה למעמדה של הברכה שהייתה נהוגה בבית המקדש.
נטילת ארבעת המינים- נטילת ארבעת המינים הייתה חלק מטקס שהתקיים בבית המקדש בחג הסוכות, במהלכו נהגו לשאת את ארבעת המינים ולהקיף את המזבח. טקס זה התקיים בכל שבעת הימים של חג הסוכות, ומחוץ לבית המקדש נטלו לולב רק ביום החג הראשון, כיוון שהיהודים ראו את עיקר המצווה בנטילת לולב בבית המקדש. רבן יוחנן בן זכאי קבע כי כל אדם בכל יישוב ייטול לולב במשך שבעה ימים בחג הסוכות, כזכר למקדש.
קביעת לוח השנה- לוח השנה היהודי היה נקבע בבית המקדש. לאחר החורבן קבע רבי יוחנן בן זכאי שלוח השנה יקבע ביבנה.
אכילת תבואה חדשה- בימי המקדש היה נהוג שאין לאכול מן התבואה החדשה באביב עד שלא מקריבים חלק מן התבואה בבית המקדש. לאחר חורבן בית המקדש, רבן יוחנן בן זכאי קבע כי התבואה מותרת בשימוש מהיום שלמחרת היום שבו היו מביאים את העומר לבית המקדש.

הנהגתו של רבן יוחנן בן זכאי מעוררת התנגדות

לא כל הציבור היהודי הסכים לקבל את הנהגתו של רבן יוחנן. מתנגדיו באו ממשפחות כהנים שלא היו מוכנות לקבל את סמכותו, וכנראה סברו שאינו ראוי לתפקיד, וכי הפעולות שעשה ביטלו את הצורך בבית המקדש, ככל הנראה גם הכהנים התנגדו למנהיגותו כי בהיעדר בית המקדש ישנו חשש גדול למעמדם בעם. על פי ספרות חז"ל שררה מתיחות בין רבן יוחנן לבין הכהנים. כנראה גם כמה מן החכמים של אותה תקופה התנגדו לסּור למרותו מכיוון שעזב את ירושלים בעת המרד והם אף סברו כי הוא פחדן. בנוסף, ריב"ז השתייך לבית הלל, על כן בית שמאי התעלמו ממנו ולא קיבלו את מנהיגותו. מתנגדיו לא התכנסו בבית המדרש שהקים ביבנה ואף לא בבית הדין הגדול שהקים. חשוב לציין כי ריב"ז לא מונה למנהיג העם, הוא "לקח" את המנהיגות ביוזמתו מפני שחש חובה ליצור מנהיגות חלופית לזו שנעלמה לאחר חורבן בית המקדש.

תרומתו לזהות היהודית באותה תקופה

לאחר התבוסה במרד וחורבן בית המקדש השני נמצא העם היהודי במשבר קשה שסיכן את המשך קיומו. מרכזה של היהדות היה בית המקדש וחורבנו הותיר את היהודים ללא מרכז דתי, רוחני ומדיני. על היהדות היה לחדש את פניה כדי להמשיך ולהתקיים. באמצעות המרכז ביבנה שהקים, ביקש בן זכאי לעצב חיים יהודיים חדשים שלא יתבססו על המקדש. בתקופת זו עמדה בפני היהודים שאלת זהות, האם מעשי רבן יוחנן בן זכאי וחכמי יבנה (הקמת בית דין, בית מדרש, החלפת תקנות וכו') הם רק מילוי מקום במצב של מחדל, במצב שאי אפשר לבסס את הזהות על הארץ והעם, במצב שנוצר משחרב הבית השני? איך נוהגים במצב של חורבן בית המקדש? מאמצים את התקנות והמנהגים החדשים או שמא נוהגים באבל על החורבן וחדלים לחיות? ומכאן למעשה נגזרת התרומה העיקרית של בן זכאי, שהיא הפיכה ממדינת מקדש לעם הספר: התלות בבית המקדש פגה, המקדש היווה את המרכז הדתי, החברתי, הכלכלי וכל זאת הוחלף באמונה שאינה תלויה בבית המקדש, אמונה גשמית ולא חומרית. הוא שינה את התודעה בעם, עד כה מה שהם הכירו היה "יישום" של האמונה בבית המקדש ובזכות התקנות החדשות שקבע בן זכאי הוא שינה את סדרי אורח החיים היהודי, "שינה את חוקי המשחק". הקמת בית דין, הקמת בית מדרש ותיקון תקנות בעקבות החורבן, ניתקו את הפולחן הדתי מן הזיקה למקדש וכך הומשך קיום הפולחן הדתי ללא מקדש, וצומצם החלל שנוצר לאחר החורבן. מן המשבר צמחה הזדמנות. ובכך למעשה נהפך העם היהודי מעם מקדש לעם הספר. תרומה נוספת של רבן יוחנן היא הצלת היהדות. לאחר חורבן בית המקדש השני הייתה סכנה קיומית ממשית לחברה היהודית- סכנה לאומית וסכנה דתית. לדוגמה, הרבה יהודים שמו קץ לחייהם בעקבות החורבן ופעולותיו של רבן יוחנן בן זכאי מנעו זאת. לפיכך רבן יוחנן לא רק הציל את היהדות עצמה מהיכחדות אלא גם הקים יהדות חדשה, קבע לה מסגרת חדשה ששמרה על היהדות ועל אחדות העם היהודי לאורך ההיסטוריה, ולמעשה גם עד ימינו. לסיכום, רבן יוחנן בן זכאי השפיע ועיצב את הזהות היהודית בתחום הדתי, לאומי, חברתי. ברגע משבר רבן יוחנן הוכיח תושייה ועזות והוביל את החברה היהודית לשימור זהותה מאשר אובדנה, הרי בעת משבר הצעד הקל ביותר הוא לוותר, להישבר, ולהתפלג, ורבן יוחנן איחד את העם ויצר זהות חדשה הנשענת על הישנה.