יוהאן אדלברט אנגרמאייר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יוהאן אדלברט אנגרמאייר
Jan Vojtěch Angermayer
פרחים באגרטל
פרחים באגרטל
לידה 9 בנובמבר 1674
Bílina, צ'כיה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 18 באוקטובר 1740 (בגיל 65)
פראג, ממלכת בוהמיה עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום יצירה Czech painting, טבע דומם עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

יוהאן אדלברט אנגרמאיירצ'כית: Jan Vojtěch Angermayer‏; 9 בנובמבר 167418 באוקטובר 1742) היה צייר יליד בילינה, בממלכת בית הבסבורג. הוא התמחה בקומפוזיציות של טבע דומם. מאז 1699 הוא למד ציור בפראג יוהאן רודולף ביס ונרשם שם כחבר באגודת הציירים של העיר בין 1707 ל-1727.[1]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוא נולד ב-9 בנובמבר 1674 בבילינה. מאז 1699 הוא חי בפראג, שם למד אצל הצייר השווצרי יוהאן רודולף ביס, שהגיע לפראג שבע שנים קודם לכן. יוהאן אדלברט הצטרף לגילדת הציירים של העיר העתיקה בשנת 1707. הוא יצר לו מוניטין בזכות ציוריו המפורטים של טבע דומם, לעיתים קרובות למדי בגודל קטן. בין תלמידיו שייכים צייר הרוקוקו המוקדם ג'ון קספר הירשלי וקרל קסטנר. מלבד שהות לצורכי עבודתו במנזר אוסק (1719–1722), בילה יוהאן אדלברט אנגרמאייר את רוב חייו בפראג, שם נפטר ב-10 במאי 1742.

אנגרמאייר צייר פרחים, בדים, גביעי ציד וסצנות שקטות מהטבע, אבל גם קומפוזיציות לא מסורתיות כמו טבע דומם עם שעון או טבע דומם עם קופסת תכשיטים (1708).[2] הוא הושפע ממורו יוהאן רודולף בייס, שלמד בהולנד. אנגרמאייר היה ידוע במיומנותו בתיאור מציאותי של פרטים.

ניתן לסווג את רוב עבודותיו כטבע דומם זעיר, מכיוון שהרוחב או הגובה של ציוריו עולים רק לעיתים רחוקות על 35 ס"מ.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Seifertová, Hana (1979). Georg Flegel a kabinetní zátiší v Čechách v 17. a 18. století (exhibition catalogue) (in Czech). Prague - available in Czech National Library: Czech National Gallery. p. 39.
  2. ^ Vondráčková, Marcela, ed. (2013). Baroko v Čechách: průvodce stálou expozicí Národní galerie v Praze, Uměleckoprůmyslového musea v Praze a Archeologického ústavu Akademie věd ČR, Praha (in Czech). Prague: Národní galerie. pp. 123–124