כוח עבודה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

כוח העבודה הוא מונח מתחום הכלכלה המתאר את כמות האוכלוסייה בגילאי העבודה המעוניינת בעבודה - כולל מובטלים.

כוח העבודה כולל את כלל האוכלוסייה העובדים או מעוניינים וזמינים לעבודה, בטווח גיל מסוים. טווח הגיל הנפוץ ביותר למדידת כוח העבודה היא מגיל 15 ומעלה, או עד גיל הפנסיה. עם זאת, ישנם מדדים המתייחסים לכוח העבודה מגיל 25 ומעלה ובעיקר עד גיל 64.

כוח העבודה לא כולל בתוכו אנשים שאינם מחפשים עבודה ולא עובדים, ובכלל זה אסירים, עקרות בית ותלמידים.

הגדרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיעור התעסוקה של קבוצה מסוימת מוגדרת כאחוז חברי הקבוצה המועסקים.

כוח עבודה של מדינה כולל את החלק של האוכלוסייה של המדינה העובדת או מעוניינת לעבוד.

שיעור ההשתתפות בכוח עבודה של קבוצה מסוימת מוגדר כאחוז חברי הקבוצה המועסקים ומובטלים.

כוח העבודה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד 2012 היה נהוג להתייחס לכוח העבודה בישראל כאל כוח העבודה האזרחי, ועל כן משרתי צה"ל בסדיר ובקבע לא נכללו בכוח העבודה. מ-2012 בעקבות הצטרפותה של ישראל ל-OECD עברה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשימוש בכוח עבודה כללי המוגדר כ:[1] כלל ה“מועסקים" כולל בשירות הביטחון ו״בלתי מועסקים" (כלומר חיפשו עבודה).

קבוצת מי שאינם בכוח העבודה הם אנשים שאינם מעוניינים לעבוד או מעוניינים לעבוד אך לא חיפשו עבודה בחודש שקדם לתקופת הסקר של הלמ״ס, לדוגמה: תלמידים, עובדים בהתנדבות, עובדי משק הבית, ושאינם מסוגלים לעבוד והחיים מקצבה ופנסיה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הגדרה לכוח העבודה בישראל לשנת 2013 לפי הלמ"ס PDF