כליאה בדגן

דמות של אדם מבוהל השוקע בדגן. לצדו הכיתוב: "לוקח רק 2–3 שניות להפוך לחסר אונים בזרימת דגן."

כליאה בדגן מתרחשת כאשר אדם שוקע בתבואה ולא יכול לצאת ללא עזרה. אירוע כזה מתרחש בתדירות גבוהה יותר באזורים שיש בהם מתקני אחסון כגון ממגורות או אסמים, אך עשוי להתרחש בסביבת כל כמות גדולה של תבואה, אפילו ערמה גדולה. בדרך כלל, צביר תבואה מתמוטט פתאום, כשהוא לוכד באופן מלא או חלקי את האנשים הנמצאים בתוכו. כאשר הקורבנות שקועים חלקית, האירוע נקרא "כליאה בדגן" (grain entrapment), כיוון שאין באפשרותם של האנשים לחלץ את עצמם. כאשר אנשים שוקעים בתוך התבואה באופן מלא, הדבר נקרא "טביעה בדגן" (grain engulfment), ובמקרי טביעה בדגן, אחוזי התמותה עולים בהרבה.

מספר מקרי המוות של טביעה בתבואה לא השתנה כמעט בעשור הראשון של המאה ה-21. זאת אף על פי שמספר מקרי המוות בתאונות בחוות חקלאיות ירד. השיא היה בשנת 2010, שבה נהרגו 26 אנשים. רבים מהקורבנות היו קטינים. ארגונים חקלאיים פועלים כדי להגן על עובדי החוות ולשפר את טכניקות חילוץ, וכן להפיץ את המודעות לשיטות מניעה בקרב החקלאים. בארצות הברית קיימת חקיקה האוסרת פתיחה של מחסני תבואה כשיש משהו בפנים. עיקר הבעיה היא שחקיקה זו אינה מחייבת בעלי חוות קטנות. בעלי חוות קטנות גם נוהגים להעסיק את ילדיהם סביב מחסני התבואה.

ב-2011 ניסה משרד העבודה האמריקאי להעביר שורה של חוקים למנוע כניסה של קטינים לתוך מחסנים כאלה, אך החוק לא עבר בגלל התנגדותם של החוואים.

מקרים נפוצים

במחסני תבואה מסוימים נהגו אנשים לדרוך על התבואה כדי לדחוף אותה כלפי מטה, אל עבר הפתח התחתון של הממגורה. אלו המקרים הנפוצים ביותר של כליאה בתוך דגן. במחסנים הגדולים יותר חל איסור מוחלט לנהוג כך. אולם בחוות קטנות החוק לא חל. לפעמים יש גם צורך להיכנס לממגורה כדי להוציא חלק מהתבואה שנרטב ואו נרקב. ילדים נלכדים תחת תבואה, ברכבי שינוע תבואה, או כאשר הרכבים הללו פורקים את משאם, וילדים משחקים בקרבת מקום.

הלכידה עלולה להתרחש בכמה דרכים שונות. ערמת דגן יציבה הצמודה לקיר יכולה להפוך ללא יציבה כאשר מתחילים לפנות אותה. דרך נוספת היא יצירה של "גשר דגן". "גשר דגן" הוא קרום שנוצר מגרגרי הדגן שנדבקים זה לזה. הקרום נותן את האשליה של דגן מוצק. אך כאשר מתחילים להוציא את הדגן החוצה, נוצר חלל ריק מתחת לגשר, והוא כבר אינו מסוגל לשאת את משקלו של העומד עליו. הדרך השלישית היא תנועה של דגן. דגן בתנועה לא יכול להחזיק משקל של אדם ממוצע.

ברגע שמתחיל אירוע של לכידה בדגן, הוא מתקדם ונעשה קטלני במהירות. לאדם לוקח כמה שניות לשקוע עמוק לתוך הדגן, וכמה דקות להיחנק למוות. לצוותי ההצלה לוקח כמה שעות לאתר ולהוציא את הלכודים. הפציעה הנגרמת מאירוע כזה שקולה לפגיעה פיזית חזקה.

אנשים שנלכדים מתחת לדגן אינם נחנקים ממשקל הדגן, אלא מהדגן עצמו. אם אדם מצליח למצוא כיס אוויר בתוך הממגורה, הוא יכול להמשיך לנשום ולהיחלץ. ידוע על מקרה שבו אדם שרד חמש שעות בתוך דגן בזכות מסכה שלבש.

חילוץ

בפני המחלצים עומדים מספר קשיים עיקריים. רוב האירועים הללו מתרחשים בחוות מבודדות, רחוקות ממרכז הצלה כלשהו. האזור שההילכדות מתרחשת בו הוא אזור מסוכן גם עבור המחלצים. דגן מרקיב פולט גזים רעילים. קיים תיעוד של מקרה שבו האדם הראשון שהגיע למקום האירוע נאלץ לקבל טיפול רפואי כי נפגע משאיפת חומרים רעילים.

ברגע שמשהו שוקע בדגן יש להודיע מיד לכוחות החילוץ הקרובים. העובדים במתקן צריכים לסגור כל הפתחים ולוודא כי הדגן מפסיק לזוז. יש להפעיל את מערכת האוורור כדי לשפר את זרימת האוויר בתוך הדגן. אבל יש לוודא כי הדבר לא יגרום למקור חימום לפעול. המצילים חייבים תמיד לדאוג לא להחמיר את המצב, או לנקוט פעולה שתגרום גם להם להילכד. הם צריכים ללבוש ציוד בטיחות מתאים, כגון חבלי הצלה. מספר האנשים שרשאים לעמוד על הדגן מוגבל לשניים בכל רגע נתון.

טמפרטורה קיצונית מקשה על החילוץ. על מנת לשמור על התבואה טרייה משתמשים בהזרמה של אוויר יבש על התבואה. דבר זה, בשילוב עם לחות, יכול להוביל לטמפרטורה נמוכה מאוד (עד 5 מעלות צלזיוס) בתוך ליבת הממגורה. במקרים כאלה האדם שנלכד עלול לסבול מהיפותרמיה, בפרט אם נבלע לחלוטין. לעומת זאת, האוויר בתוך הממגורה עשוי להיות חם מהרגיל בשל החום ששוחרר על ידי תבואה רקובה, וחוסר אוורור חיצוני (במיוחד בימים חמים). יש בכך סיכון של מכת חום עבור כוחות החילוץ.

גם כאשר מצליחים לקשור חבל סביב האדם הלכוד, אי אפשר פשוט למשוך אותו החוצה. הדגן יוצר חיכוך רב, אשר פועל נגד הכוח שמנסה למשוך את האדם למעלה. כדי להרים אדם ששקוע עד מותניו צריך לפחות משקל של 180 ק"ג כמשקל נגד; כדי לחלץ אדם ששקע כולו בתוך התבואה, נדרשים לפחות 410 ק"ג של משקל נגדי. אדם ממוצע לא יכול להפעיל כוח כזה מבלי לגרום לפגיעה בעמוד השדרה.

חילוץ אנשים נעשה בשתי דרכים עיקריות. השיטה הראשונה היא יצירת חיץ בין הלכוד לשאר התבואה. את זאת עושים באמצעות גליונות מתכת, עץ או או חומרים דומים. המבנה שנוצר דומה לסכר עצירה. ברגע שהדבר נעשה, ניתן להסיר על ידי היד, את חפירה, שואב גרגרים או כל שאר ציוד חילוץ. במקרים אלה מקובל גם לנסות לחתוך חור בצדו של מתקן האחסון; נדרש ייעוץ ממהנדס כדי לוודא כי הדבר לא יגרום לקריסת המבנה.

מניעה

הדרך הטובה ביותר למנוע כליאה בדגן היא לאחסן את התבואה כראוי. אם מקפידים על אחוזי לחות נמוכים מ-14%, גרגרי הדגן לא נדבקים זה לזה. הדגן שומר על אחידות, ולא נוצרים גשרים או כיסים בתוכו. לכידה מתרחשת כאשר הדגן מתחיל להירקב. הוצאת חלקים רקובים, שבורים וקטנים גם כן מסייעת למנוע התפשטות של רקב.

על מנת להימנע מאירועים כאלה יש לגבש מדיניות נוקשה בעבודה עם דגן. רצוי לא לשלוח עובד בודד, ולכל הפחות, שיהיה לו מכשיר קשר, או טלפון נייד. הכניסה לאזור צריכה להיות מסומנת היטב, וסגורה למי שלא אמור להיות שם.

בתקנות משרד הבטיחות והגהות האמריקני מצוין כי כל מי שנכנס לממגורה חייב להיות קשור עם רתמה הדוקה, ושיהיה מישהו שישגיח עליו. התקנות קובעות גם כי בחווה חייב להיות ציוד חילוץ. בחוות קטנות, ששם לא מחויבים בתקנות, קושרים סביב האנשים חבל המחובר לממגורה. עם זאת, שיטה זו בדרך כלל איננה יעילה, כיוון שאנשים שוקעים מהר מדי, ויש יותר מדי חיכוך מכדי למשוך את האנשים החוצה.

מגמות סטטיסטיות

מאז 1978 אוניברסיטת פרוד, באינדיאנה מתעדת מקרים של לכידה. עד שנת 2011, תועדו כ-900 דיווחים על לכידה שתוארכו מאז 1964. האוניברסיטה ערכה מחקר על מנת לנסות להבין מה הם גורמים הסיכון הנפוצים למקרים מסוג זה. הגורמים המשפיעים העיקריים הם: סוג התבואה, מיקומים גאוגרפיים, סוג המתקן והדמוגרפיה של הקורבנות.

יותר ממחצית מהמקרים של כליאה בדגן התרחשו במחסנים של גרגרי תירס. דגנים אחרים שבהם נלכדו קורבנות כוללים סויה, שיבולת שועל, חיטה, פשתן וקנולה. בהתאמה לדומיננטיות של תירס במקרים אלו, רוב האירועים מתרחשים בחגורת התירס בארצות הברית (איווה, אילינוי, אינדיאנה, מינסוטה, דרום מישיגן, מערב אוהיו, מזרח קנזס ומזרח נברסקה) שם מגדלים ומאחסנים תירס בכמויות גדולות. באזורים בהם מגדלים דגנים אחרים יש פחות התרחשויות. יותר משבעים אחוז מהמקרים מתרחשים בחוות קטנות, שם לא נוהגים על פי התקנות. כל המקרים המתועדים הם של גברים ובנים. הגיל הממוצע של הטובעים הוא 40, אף על פי שיש ריבוי מקרי טביעה של צעירים (מפני שהתקנות לא חלות עליהם).

ב-2011, אחרי ששני צעירים טבעו למוות בדגן, משרד החקלאות האמריקאי הציע תקנות נוספות כדי למנוע מקרים כאלה. התקנות יכללו תקנות בנוגע לעבודתם של צעירים בחוות של הוריהם, והתנהלות בחוות קטנות. ההצעה זכתה להתנגדות רבה. חוואים טענו כי החוק כולל מדי, וכי הוא ימנע מילדיהם את האפשרות ללמוד כישורי חקלאות חשובים. שנה לאחר ההצעה, הוחלט למשוך אותה.