כניעה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

כניעה היא מצב בו חיילים, אומות, או כל קבוצת לוחמים אחרת מפסיקה להילחם ולרוב חבריה הופכים לשבויים, בין אם כיחידים ובין אם כקבוצה לאחר הוראת מפַקדהּ. דגל לבן משמש לעיתים קרובות לסימון כניעה, כמו גם הרמת ידיים ריקות ופתוחות מעל הראש.

כניעה יכולה להיות מותנית, כשהקבוצה הנכנעת מציבה תנאים לקבלת סמכות המכניעים, הנוגעת לזכויות הנכנעים. אמנת ז'נבה השלישית קובעת ששבויי מלחמה זכאים ליחס אנושי וחף מניצול והתעללויות. בעת המודרנית ובעקבות אמנות האג, כחלק מהכניעה נחתמים בין צבאות הסכמי כניעה (אנ'). ייתכן שהסכם כניעה יהיה מקומי בעוד לחימה נמשכת במקומות אחרים. לחימה יכולה להיפסק באופן זמני או ממושך גם בשל חתימה על הסכם שביתת נשק.

כניעה ללא תנאי (unconditional surrender) היא כניעה בה הצד המנצח לא מבטיח דבר מלבד המוטל עליו לפי המשפט הבינלאומי. כניעה וכניעה ללא תנאי הם מצבים שמוגדרים כיעדים או כיעדים נשללים מראש על ידי מנהיגי מדינות וצבאות, לקראת מלחמה או במהלכה.

לרוב, לוחם יסכים לכניעה ללא תנאים רק אם לא נותרה לו שום יכולת להמשיך להילחם; שהוא מציע זאת מתוך ציפיה שהכניעה תפסיק את פעולות המנצח כנגדו, תאפשר לו שמירה על זכויות בסיסיות וכך תהווה מצב עדיף על לחימה עיקשת עד המוות. עם זאת, היחס לכניעה משתנה בין תרבויות שונות ובצבאות מסוימים כניעה היא חרפה גדולה יותר ממוות, כפי שחוו האמריקאים בלחימתם כנגד היפנים באי איוו ג'ימה במלחמת העולם השנייה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא כניעה בוויקישיתוף
T-34 76 Westerplatte p d.jpg ערך זה הוא קצרמר בנושא צבא. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.