אפוליוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף לוקיוס אפוליאוס)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

לוקיוס אפוליוס (לטינית: Lucius Apuleius;‏ 123/5 עד 180 לספירה) היה סופר ורטוריקן לטיני ממוצא ברברי, ונודע בראש ובראשונה בשל הרומן הפופולרי שחיבר, חמור הזהב.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפוליוס נולד למשפחה מבוססת בקולוניה הרומית מדאורה (Madaurus) שבנומידיה (צפון-אפריקה של ימינו). אביו כיהן כמגיסטראט פרובינקיאלי, ולוקיוס התחנך עוד מילדותו על ברכי התרבות היוונית-רומית ורכש את השפות היוונית והלטינית בגיל צעיר. משהתבגר רכש לוקיוס השכלה פילוסופית בקרתגו ובאתונה, ערך מסעות באסיה הקטנה ובמצרים, והתגורר זמן-מה גם ברומא, שם למד אוראטוריה ושימש כפרקליט. לאחר מכן הוא שב לקרתגו, והתמנה לכהן הפרובינציה.

מקור המידע העיקרי לגבי הביוגרפיה של אפוליוס הוא ה"אפולוגיה" (Apologia) – נאום ההגנה שנשא ככל הנראה בשנת 158/9 לספירה[1] במהלך משפט שנערך לו באשמת כישוף, וזאת לאחר שנישא לאלמנה עשירה בשם פודנטילה (Pudentilla). אפוליוס הואשם, כפי הנראה עקב קנאה, שהטיל על רעייתו כישוף שגרם לה לרצות להנשא לו. נאומו במשפט, שזיכה אותו מאשמה, חושף מידע חשוב על חיי היומיום בנומידיה הרומית, כמו גם על תפיסת עולמו הדתית של אפוליוס עצמו ועמדותיו לגבי סוגים שונים של מאגיה. בנוסף לכך השתמרו גם כמה מסות פילוסופיות שלו, שהחשובות בהן הן "פלורידה" (Florida) ו"על האל של סוקרטס" (De Deo Socratis). אולם החיבור הידוע ביותר שלו הוא ה"מטמורפוזות" (Metamorphoses), או בכינויו המוכר יותר, "חמור הזהב" (Asinus Aureus). רומן הרפתקאות זה הוא הרומן הלטיני היחיד שהשתמר בשלמותו.

היהודים אצל אפוליוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפוליוס מתייחס לפחות פעמיים בכתביו ליהודים. ב"אפולוגיה"[2] הוא מציין את משה ואת המכשף יוהאנס (או יאנס) בין מכשפים ידועים שהיו פעילים לאחר זורואסטר ואוסטאנס (אנ'). כבר פליניוס הזקן ציין כי ישנו פלג של מאגיה שמקורו במשה ויאנס, וככל הנראה חשב את יאנס ליהודי,[3] אולם על פי שאר המקורות, יאנס היה קוסם מצרי ויריב של משה, והוא בדרך כלל נזכר בצוותא עם קוסם מצרי אחר, יאמברס (Iambres).[4]

ב"פלורידה"[5] אפוליוס מציין כמה מהעמים שהודו נמצאת מעבר להם ומתאר אותם על פי פעולותיהם, לבושם או התוצרת הטבעית של ארצותיהם, אולם את היהודים בלבד הוא מתייג כבעלי אמונה טפלה.

ב"מטמורפוסיס"[6], אפוליוס מספר שאשת הטוחן בזה לאלים, כאשר הצהירה על אמונתה במי שטענה שהוא האל היחיד. האשה בדתה מנהגים ריקים, הוליכה את כולם שולל, כולל את בעלה, והפקירה את גופה לשתיית יין החל משעות הבוקר, ולתאוותנות מתמשכת. התיאור רומז להשתייכותה ליהדות או לכת יראי-אלוהים, כלומר לחובבי הדת היהודית, אך סביר יותר שאפוליוס התכוון לכך שהיתה נוצריה.[1]

תרגומי יצירותיו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חמור הזהב. תרגם עמוס קינן. תל אביב, הוצאת ישראל, תשי"ד.
  • אמור ופסיכה. תרגם אריה חורשי. תל אביב, הוצאת א' בלוך, 1954.
  • אמור ופסיכה. מלטינית יורם ברונובסקי. אריך נוימן: על ההתפתחות הנפשית של היסוד הנשי, מגרמנית: מרים רון-בכר. ספרית פועלים, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1981.
  • חמור הזהב. תרגום מלטינית אריה חורשי. תל אביב, הוצאת ירון גולן, 2001.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אפוליוס בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. II: CIX. Apuleius, pp. 201-202
  2. ^ Apuleius, Apologia, 90
  3. ^ Pliny the Elder, The Natural History, Book XXX, Chapter 2
  4. ^ הברית החדשה, האיגרת השנייה אל טימותיוס, פרק ג', פסוק 8; נומניוס מאפמיאה אצל אוסביוס, הכנה לבשורה, ספר 9, פרק 8, סעיפים 2-1;
    תרגום ירושלמי (תרגום המיוחס ליונתן), שמות, פרק ז, פסוק יא: "יניס וימבריס"; מדרש תנחומא, פרשת כי תשא, יט: "יונוס ויומברוס"; ספר הזוהר, חלק ב, קצא, א: "יונוס וימברוס";
    על פי מסורת יהודית, השניים היו בניו של בלעם: תרגום ירושלמי, במדבר, פרק כב, פסוק כב: "יניס וימריס"; ספר הזוהר, חלק ב, קצב, א;
    בתלמוד הבבלי יניס וימבריס נזכרים בשמות "יוחנא וממרא": תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף פ"ה, עמוד א'; ילקוט שמעוני, שמות (פרשת בשלח), סימן רלה: "יוחני וממרא"; ספר ברית דמשק, ה, יז: "יקם בליעל את יחנה ואת אחיהו במזמתו".
  5. ^ Apuleius, Florida, 6
  6. ^ Apuleius, The Golden Asse, IX. 40