רומא העתיקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "התקופה הרומית" מפנה לכאן. לערך העוסק בתקופה הרומית בארץ ישראל, ראו התקופה הרומית בארץ ישראל.

רומא העתיקה הוא שמה של התרבות והאימפריה שצמחה מעיר המדינה רומא שבאיטליה החל במאה ה-8 לפנה"ס ועד למאה החמישית לספירה. רומא העתיקה עברה ממשטר מלוכני, עד למאה השישית לפנה"ס, למשטר רפובליקני ששרד עד שלהי המאה הראשונה לפנה"ס. המשטר הרפובליקני חלף מהעולם ורומא קיבלה שליט יחיד שאחז בתואר קיסר. בשיאה, השתרעה רומא ותרבותה על רוב מערב אירופה, ארצות אגן הים התיכון, וחלקים מהארצות שמסביב לים השחור.

רומא העתיקה נחשבת לממשיכתה של תרבות יוון העתיקה - ההלניזם - וביחד מהוות שתיהן את הבסיס לתרבות המערבית.

עיינו גם בפורטל

P Roman empire.png

פורטל רומא העתיקה הוא שער לכל הנושאים הקשורים ברומא העתיקה, מדינה בעת העתיקה. בפורטל נמצאים קישורים להיסטוריה של המדינה ונדבכיה השונים בתחומים: צבא ומלחמות, פרובינקיות, דת, תרבות, אומנות ופוליטיקה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלוכה הרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המלוכה הרומית
הזאבה הקפיטולינית מניקה את רמוס ורומולוס, מייסדיה האגדיים של רומא.

המלוכה הרומית היא שמה של תקופה בהיסטוריה של איטליה שמתחילה במאה ה-8 לפנה"ס ומסתיימת בשנת 509 לפנה"ס עם ייסוד הרפובליקה הרומית. בתקופה זו נשלטה העיר רומא והשטחים הכפופים לה, על ידי שלטון מלוכני.

תקופה זו החלה עם ייסוד העיר רומא. התאריך המדויק לוט בערפל ובאגדה. ההיסטוריוגרפיה הרומית העתיקה מציינת מספר תאריכים ביניהם: 814 לפנה"ס, 748 לפנה"ס ו-753 לפנה"ס. המחקר המודרני אימץ לשם נוחיות את שנת 753. ממצאים ארכאולוגים חושפים יישוב קבע של סוכות שהיה קיים החל מאמצע המאה השמינית לפנה"ס בגבעת הפאלאטיום. ממצאים אלה תומכים בתיאורי המקורות. ממצאים ארכאולוגיים נוספים חושפים עדויות ליישוב באזור שקדם ליישוב הרומי, יישוב מתקופת הברונזה ואף מתקופת האבן. לא נמצאו שום ממצאים שיוכיחו קשר רציף בין היישוב הפרהיסטורי ליישוב המוכר כיום כ"רומא".

בתקופת המלוכה הפך קובץ של כפרים מפוזרים על גבעות רומא, לעיר בחבל לאטיום. עיר זו הייתה תחומה בחומה מבוצרת, היה לה מבנה חברתי מגובש ועמד לרשותה כוח צבאי מסודר. רומא שלטה על שטח של כ-800 קמ"ר וזכתה למעמד החברה החשובה ביותר בליגה הלטינית.

הרפובליקה הרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הרפובליקה הרומית
מפת שטחה של הרפובליקה הרומית והשטחים שעליהם חלשה בשיאה

הרפובליקה הרומיתלטינית "Res Publica Romanorum" - "ענייני המדינה של הרומאים", לפיכך נהוג להגות ולכתוב את המונח כרס-פובליקה, קרי - שלטון הכלל) היא שמה של תקופה בהיסטוריה של איטליה שבה נשלטה רומא ושטחיה על ידי מוסדות הסנאט הרומי, אספות העם והמגיסטראטים הנבחרים.

תחילת התקופה מתוארכת לשנת 509 לפנה"ס, שנת ייסוד הרפובליקה לפי המסורת הרומית וגירוש מלכה האחרון של רומא. תאריך סוף המשטר הרפובליקני, ותחילת תקופת הקיסרות הרומית, נתון במחלוקת, שני התאריכים המקובלים ביותר הם שנת 44 לפנה"ס, שנת מינויו של יוליוס קיסר לדיקטטור מתמיד. התאריך המקובל יותר על החוקרים הוא 27 לפנה"ס, השנה שבה נוסד באופן רשמי משטר הפרינקפס של אוגוסטוס.

בתקופה זו של כ-500 שנה לערך הפכה רומא מהעיר הראשית של לאטיום, לבירת איטליה ולשליטה של אימפריה ענקית שכללה, במישרין או בעקיפין, חלק גדול משטחי מדינות הים התיכון.

הקיסרות הרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקיסרות הרומית
מפת שטחה של הקיסרות הרומית בשיאה

הקיסרות הרומית היא שמה של תקופה בהיסטוריה של איטליה שבה נשלטו רומא וכל השטחים שסופחו לה על ידי שלטון יחיד קיסרי. התקופה מכונה גם תקופת "האימפריה הרומית", למרות שכמדינה רומא חלשה על שטחים נרחבים והתקיימה כאימפריה עוד בתקופת הרפובליקה, המונח אימפריה מתייחס לשינוי צורת השלטון של המדינה ולא לאופייה המדיני.

תיארוך תחילת תקופת הקיסרות הרומית נתון במחלוקת. שני התאריכים המקובלים ביותר הם שנת 44 לפנה"ס, שנת מינויו של יוליוס קיסר לדיקטטור לכל ימי חייו והתאריך המקובל יותר על החוקרים, של שנת 27 לפנה"ס, השנה שבה נוסד באופן רשמי משטר הפרינקפס של אוגוסטוס.

גם תאריך קצה של הקיסרות הוא נושא לוויכוח רב שנים. מספר התפיסות לגבי התאריך המדויק של קץ הקיסרות הם רבות ושונות כמו מספר התאוריות המנסות להסביר למה הקיסרות הרומית הגיעה לקיצה. בין התאריכים המוצעים הם: שנת 284, תאריך ייסוד הטטררכיה על ידי הקיסר דיוקלטיאנוס, שנת 325, השנה שבה התכנסה ועידת ניקיאה של הכנסייה הנוצרית, שנת 476, שנת הדחתו של הקיסר רומולוס אוגוסטולוס על ידי אודואקר וסופה של הקיסרות הרומית המערבית, שנת 800, שנת הכתרת קרל הגדול לקיסר, שנת 1453, התאריך בו נפלה קונסטנטינופול לידי האימפריה העות'מאנית ואפילו 1806, התאריך שבו פורקה רשמית הקיסרות הרומית הקדושה.

גישות אחרות טוענות שאין כלל תאריך מסוים שבו הסתיימה תקופת הקיסרות ולאורך סוף העת העתיקה ותחילת ימי הביניים המוקדמים, חל תהליך הדרגתי של יצירת מערכות פוליטיות ומדיניות חדשות מתוך מכלול האימפריה הישנה, שהיטשטשה לה.

לצורך נוחות, הערך הנידון ידון עד לתקופה של שנת 395, מותו של הקיסר תאודוסיוס הראשון ופיצולה הסופי של האימפריה הרומית לשני גופים מדיניים שונים, האימפריה הרומית המערבית והאימפריה הרומית המזרחית, הידועה יותר כאימפריה הביזנטית.

הקיסרות הרומית המערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקיסרות הרומית המערבית
החלוקה של האימפריה הרומית למערב ומזרח, החל משנת 284 לספירה, ושיא גודלם של החלקים השונים. החלק האדום הוא האימפריה הרומית המערבית, החלק הירוק הוא האימפריה המזרחית.

הקיסרות הרומית המערבית הוא השם שניתן לגוף המדיני שהשתרע על חלקיה המערביים של האימפריה הרומית, לסירוגין, החל משנת 284, תאריך ייסוד הטטררכיה.

במובן המצומצם יותר, האימפריה המערבית הייתה קיימת כגוף מדיני מהפיצול הסופי של האימפריה הרומית לשני חלקים בשנת 395, שנת מותו של הקיסר תאודוסיוס הראשון ועד שנת 476, השנה שבה הדיח אודואקר את הקיסר רומולוס אוגוסטולוס ולא הכתיר עצמו בתואר קיסר.

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

יורשות רומא[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יורשות רומא

לאחר נפילת האימפריה הרומית קמו יחידות מדיניות רבות שראו עצמן כממשיכות המורשת התרבותית והמדינית של רומא.

הבולטת בין יחידות אלו הייתה האימפריה הביזנטית, שהתקיימה בין השנים 395 עד 1453 ובשיאה השתרעה על חלקים נרחבים באסיה הקטנה, הבלקן, ארץ ישראל, צפון אפריקה ואף איטליה עצמה. ביזנטיון החלה את דרכה כחלקה המזרחי של האימפריה תחת הרפורמות המנהליות הידועות כשלטון הטטררכיה בימיו של דיוקלטיאנוס.

פורום רומאנום וגבעת פלטין ברקע. הקשת משמאל היא שער ספטימוס סברוס, מימין שלושת עמודי מקדש אספסיאנוס וטיטוס, ומאחוריהם מקדש סטורנוס. הפורום היה מרכז רומא העתיקה ומרכז האימפריה הרומית.

בחלקה המערבי של האימפריה היה המצב סבוך יותר. בהדרגה ולאורך המאה החמישית לספירה, החלו השבטים שזכו לאדמות בצד הרומי של הדנובה והריין להקים ממלכות עצמאיות או עצמאיות למחצה בתחומי האימפריה הרומית. גאליה, ספרד, ואפריקה נשמטו בהדרגה מידי האימפריה לטובת הוונדלים, הוויזיגותים, הפרנקים, הלומברדים ואחרים. החלק שנותר, שכלל בעיקר את איטליה והעיר רומא עמד בשליטה הולכת וגוברת של גנרלים גרמאנים.

ממלכות הונדלים בצפון אפריקה, הוויזיגותים במזרח ספרד ודרום צרפת, הפרנקים בצפונה, הבורגונדים במרכזה וממלכת אודואקר שירשה את האימפריה הרומית באיטליה היו הכוחות העיקריים בסוף המאה החמישית.

בין המאה החמישית והמאה השמינית לספירה נוצרה בשטחי אירופה המערבית תשתית פוליטית וחברתית חדשה. תחת האוסטרוגותים באיטליה, הוויזיגותים בספרד, הפרנקים והבורגונדים בגאליה ובמערב גרמניה והסקסונים באנגליה, התפוררו כל הסדרי השלטון הרומיים ופינו מקומם לשלטון שליטים-לוחמים בנוסח הגרמאני, שלא הצליחו לכונן מערכת שלטונית בת-קיימא או מערכות חוק, משפט וסדר.

מידה מסוימת של התרבות הרומית הכתובה ושל קשרים בין השטחים השונים של האימפריה ההיסטורית נשמרה בחסות הכנסייה הנוצרית, המנזרים, והבישופויות שלה, אך היוונית והלטינית, התרבות, הספרות, הממשל והחוק ששלטו באגן הים התיכון מאז עלייתה של אתונה במאה החמישית לפנה"ס נדחקו לטובת השפות הוולגריות והתרבויות המקומיות.

ישות מדינית אירופית נוספת שראתה את עצמה כממשיכת דרכה של רומא הייתה הקיסרות הרומית הקדושה. יחידה מדינית זו השתרעה על חלקים נרחבים באירופה, והתקיימה, בגלגוליה השונים, קרוב לאלף שנה.

טוענת נוספת לירושת רומא הייתה מדינת האפיפיור. מדינה זו, שהאפיפיור היה שליטה האזרחי, התקיימה בין שנת 756 לשנת 1870 והשתרעה על חלקים נרחבים במרכז איטליה. טענתה של מדינה זו לשררה ארצית נשענה בעיקר על המסמך המזויף הידוע כמתת קונסטנטינוס.

לאחר נפילת האימפריה הביזנטית בשנת 1453 תבע לעצמו איוואן השלישי, נסיך מוסקבה, את תפקיד הפטרון של הכנסייה האורתודוקסית המזרחית. לפיכך ראתה עצמה השושלת הצארית כממשיכת ביזנטיון. מוסקבה הוכתרה על ידי שליטיה כ"רומא השלישית" לאחר רומא וביזנטיון. גם לאחר נפילתה של שושלת איוואן, המשיכה יורשתה, שושלת רומנוב, לראות עת עצמה כממשיכה של השלטון הרומי. קשרי האיחוד וההורשה בין מוסקבה לביזנטיון הודגשו על ידי איחוד סמלי שתי הממלכות – גאורגי הקדוש של מוסקבה והעיט הדו-ראשי של ביזנטיון. למעשה, העיט הדו-ראשי הוא סמלה של רוסיה גם כיום.

יורש נוסף מטעם עצמו של רומא העתיקה היה בניטו מוסוליני ששלט על המדינה המודרנית של איטליה משנת 1922 ועד 1945. השלטון הפשיסטי שהקים מוסוליני התיימר להיות יורשה של האימפריה הרומית, ואבן פינה לשיטת ממשל מהפכנית שסופה למשול בעולם.

בעוד שרבות מהשושלות והמדינות שקמו לאחר נפילתה של האימפריה הרומית ראו את עצמם כיורשותיה הטבעיות, נראה שהיורשת האמיתית של רומא ותרבותה היא התרבות המערבית בכללותה, שרבים מיסודותיה מקורם בתרבות, אומנות, משפט והדת הרומיים.

השפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – לטינית

לטינית (לִינְגְּוָה לאטִינָה) היא שפה מתוך קבוצת השפות האיטליות של משפחת השפות ההודו-אירופיות. בתחילה נודעה הלטינית כשפת האזור במרכז חצי האי האפניני, האזור שבו נמצאת העיר רומא, המכונה לטיום (כיום, מחוז לאציו באיטליה). מאוחר יותר הפכה לטינית לשפתה הרשמית של האימפריה הרומית. כתוצאה מכך, הופצה הלטינית באמצעות כיבושיה לכל רחבי האימפריה הרומאית. כיום הלטינית אינה שפה מדוברת, אם כי נעשים ניסיונות להחיות אותה.

מהלטינית המדוברת המכונה וולגארית ("עממית") אשר הפיצו המתיישבים והחיילים הרומאים בשטחי האימפריה, התפתחו כל השפות הרומאניות המודרניות. כיום לטינית היא השפה הרשמית בקריית הוותיקן והשפה הרשמית של הכנסייה הקתולית בכלל. גם כשחדלה הלטינית להיות שפה מדוברת, עדיין השתמשו בה לכתיבת ספרות משפטית, מדעית ודתית, ולצורכי תקשורת בין מדינות שונות באירופה. השפעת הלטינית עדיין ניכרת בתחום הרפואה ובתחומי מדע אחרים. כמו כן, מלים לטיניות חדרו לאוצר המלים של שפות רבות, בעיקר מונחים מדעיים וטכנולוגיים. בחלק מארצות אירופה הלטינית עדיין נלמדת בבתי הספר, אם כי נוהג זה הולך ונעלם. באוניברסיטאות ברחבי העולם (גם בישראל) מקובל להקדיש ללימודי לטינית ויוונית עתיקה חוג מיוחד במסגרת מדעי הרוח, המכונה לימודים קלאסיים.

היסטוריוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טקיטוס, גדול ההיסטוריונים הרומאים

אנשי רוח, היסטוריונים ומדינאים רבים החל מן המאה ה-4 לפנה"ס ועד לימינו הפכו את העיסוק בכתיבה והתיעוד אודות ייסודה של רומא, עלייתה לכוח ושקיעתה לגולת הכותרת של יצירתם. כבר בתקופת המלוכה ובשנותיה הראשונות של הרפובליקה השתרשה ברומא מסורת של שמירת מסמכים ועדויות, הן על ידי מוסדות המדינה והן על ידי משפחות האצולה השונות. תיעוד העבר השתקף גם בחיי הדת של רומא הקדומה כיוון שאחד מחובותיו של הממסד הדתי הייתה לתעד את האירועים החשובים של כל שנה ושנה בצורת ספרי השנים.

ההיסטוריה כספרות החלה להתפתח ברומא בסביבות המאה ה-3 לפנה"ס, עם התחזקות המגעים בין התרבות הרומית-לטינית ובין התרבות ההלניסטית-יוונית. המחקר והכתיבה ההיסטוריים נחשבו כעיסוק מכובד לבני האצולה הרומית ובני המעמדות העליונים וכתוצאה מכך כתביהם של מדינאים רומאים מפורסמים נחשבים עד היום ליסודות התרבות המערבית.

יוצרי ההיסטוריוגרפיה הרומית הקדומה, כגון קווינטוס פאביוס פיקטור, כתבו ביוונית והסתמכו בעיקר על מסורות משפחתיות ולא על עדויות כתובות. כתיבתם של אלו ביטאה השקפת עולם פטריוטית וניסיון לפאר את שושלתם וייחוסם המשפחתי.

במאה ה-2 לפנה"ס חלו שני מפנים בהיסטוריוגרפיה הרומית: המעבר לכתיבה בשפה הלטינית, מעבר שחלוצו היה קאטו הזקן ופרסום ספרי השנים של רומא בפומבי על ידי פאביוס מוקיוס סקאיוולה בסביבות 120 לפנה"ס. כמו כן הושפעה כתיבת ההיסטוריה עמוקות מהמאבק הפוליטי שהתחולל ברפובליקה עת נוצלה ככלי פוליטי להשפעה על דעת הקהל.

במהלך המאה ה-1 לפנה"ס החלו להופיע צורת חדשות של כתיבה היסטורית: ספרי אוטוביוגרפיה בכלל ואוטוביוגרפיות פוליטיות בפרט, ספרי זיכרונות וביוגרפיות פוליטיות. על פי עדותו של קיקרו, רבים מהחיבורים שנכתבו בתקופה זו, התאפיינו בסילוף עובדות, לקוניות וסגנון דל. היסטוריונים כגון ואלריוס אנטיאס האריכו בכתיבתם וחיברו עשרות כרכי היסטוריה תוך שימוש ברטוריקה מופרזת ותיאורים דרמטיים של אירועים שלא התקיימו.

יוצאי דופן ברמתם ובאיכותם בתקופה זו היו חיבוריהם של סאלוסטיוס ויוליוס קיסר שהם הכתבים ההיסטוריים היחידים מתקופת הרפובליקה שנשתמרו עד ימינו ושלא הגיעו אלינו דרך כתביהם של סופרים מאוחרים יותר. למרות שחיבוריו של קיסר: "רשימות על מלחמת גאליה" ו"רשימות על מלחמת האזרחים" נכתבו מתוך מגמה פוליטית מובהקת הם נחשבים למקור היסטורי מהימן ובעלי סגנון רהוט, תמציתי וענייני. סאלוסטיוס שמכתביו שרדו המונוגרפיות "מלחמת קאטלינה", "מלחמת יוגורטה" וקטעים מיצירה רחבה "דברי הימים", תיאר את התמוטטות משטר הרפובליקה, לה היה עד, מתוך השקפת עולם מוסרית וביקורת על השחתתם של מוסדותיה.

בתקופת הקיסרות פעלו ברומא, תחת השפעתה המתמשכת של התרבות ההלניסטית, היסטוריונים שנחשבים עד לימינו בין הגדולים שצמחו בעולם המערבי כגון: טיטוס ליוויוס, טקיטוס, סווטוניוס, אפיאנוס, דיו קסיוס ואחרים. בתקופת התדרדרותה המדינית של האימפריה הרומית הצטמצמו מאוד ההיקף והאיכות של הכתיבה ההיסטוריוגרפית, אם כי המאה ה-4 הולידה עוד היסטוריון רומאי גדול אחד, אמיאנוס מארקלינוס.

לא רק הרומים ניסו לתעד את ההיסטוריה של עירם, אלה גם אנשי רוח רבים ברחבי העולם ההלניסטי-יווני ומעבר לו. ההיסטוריון ההלני הראשון שקטעים מחיבוריו על רומא נשתמרו הוא טימיוס מסיציליה בן המאה ה-4 לפנה"ס. בין ההיסטוריונים שבאו אחריו ניתן למנות את פלוטארכוס, דיוניסיוס מהאליקארנסוס, פוליביוס ואחרים. משקיפים חיצוניים אלו, שרטטו תמונות עולם שונות משל הכותבים הרומאים.

עם התבססותה של הנצרות באירופה ולאורך ימי הביניים, הושפעה רבות ראיית ההיסטוריה הרומית מהדוגמה של דת זו ומהשקפתם של אבות הכנסייה הנוצריים. כתבים שחוברו על רומא, כגון כתביהם של אוזביוס מקיסריה ואורזיוס, נכתבו לעתים רבות מתוך מגמה מוצהרת להלל ולשבח את מייסדי הנצרות, שימשו ככלי ניגוח נגד עבודת האלילים ותיארו את תפקידה העיקרי של רומא בהיסטוריה כמנחילת הנצרות לעולם. כתבים אלה התייחסו לתולדות רומא כחלק משרשרת היסטורית אוניברסלית, שתחילתה בבריאת העולם כפי שמתוארת בתנ"ך.

תקופת הרנסאנס הצמיחה עניין מחודש בתרבות רומא העתיקה. אמנם בתחום כתיבת ההיסטוריה לא נרשמו הישגים מרובים, אולם מפעלי התרגום מלטינית ויוונית לשפות הוולגריות יצרו בסיס עתידי לחקר הטקסטים העתיקים. העניין שגילו בני תקופה זו בעתיקות ובאומנות רומאית היו בסיס להתפתחותה של הארכאולוגיה, שלימים תהווה אבן יסוד חשובה במחקר המודרני אודות רומא.

בעת החדשה הועמדו לרשותה של הכתיבה ההיסטוריוגרפית אודות רומא מקורות רבים חדשים. מקורות אלו נוצרו משימוש בכלי מחקר חדשים ביניהם הארכאולוגיה, בלשנות היסטורית, מחקר השוואתי וכמותי, אפיגרפיה ונומיסמטיקה שאפשרו ניתוח מעמיק והשוואתי של המקורות העתיקים. עם החוקרים המודרניים הגדולים של רומא נמנים אדוארד גיבון, ניבור, תאודור מומזן ורונאלד סיאם.

הכתיבה ההיסטוריוגרפית התרחבה והתגוונה החל מתחילת המאה ה-20. קורותיה של רומא החלו להבחן לא רק דרך עיניהם של המצביאים, המדינאים והקיסרים אלא גם דרך נקודות מבטם של ההמון הרומאי, הנשים והעבדים. חוקרים מרקעים אקדמאים שונים כגון אסטרטגיה צבאית, מדע המדינה, סוציולוגיה, כלכלה ופסיכולוגיה, החלו לכתוב על רומא תוך הסתמכות על תחומי הידע שלהם.

תיאור דמותה ההיסטורית של רומא לבש צורה של מאבק אידאולוגי עם עלייתם שלה המשטרים הטוטליטריים של המאה ה-20. היסטוריונים גרמנים שהאמינו בתורת הגזע ניסו לנתח את עלייתה ונפילתה של האימפריה על פי רעיונות של טוהר גזע. אידאולוגיים קומוניסטיים ניסו לתאר את רומא כשדה מאבק קדום בין מעמד הפועלים למעמדות העליונות כשהם מייחסים את שקיעתה להיותה "חברת עבדים".

העניין ברומא לא פסח גם על החוקרים היהודים, מיוספוס פלביוס בשלהי המאה הראשונה לספירה ועד צבי יעבץ בימינו, בייחוד לאור ההשפעה העצומה של רומא על העם היהודי וגורלו. מלאכת התרגום לעברית של ספרי היסוד של ההיסטוריה הקלאסית, שחלוצה היה אלכסנדר שור וממשיכיה היו מכון ביאליק ומתרגמים כגון שרה דבורצקי, היוותה תרומה חשובה לכתיבת ההיסטוריוגרפיה הרומית במדינת ישראל.

תיאורה של רומא ותולדותיה ממשיך להוות מקור עניין ומתח מדעי ואידאולוגי עד ימינו, כאשר מאות רבות של מאמרים וספרים בעשרות שפות שונות, הדנים ברומא העתיקה יוצאים לאור בכל שנה ושנה.

תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

באותה התקופה שררה ברומא העתיקה התרבות ההלניסטית. שכללה מספר מאפיינים עיקריים:

חברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החלוקה הראשונית של החברה הרומאית בראשית הרפובליקה הייתה לשתי שכבות בסיסיות: הפטריקים שהיו השכבה בעלת המונופול על הכהונה במגיסטראטות והפלבס שהוגדרו בצורה שלילית בהתייחסות אל הפלבאים כלומר הם לא הורשו לכהן בשום מגיסטראטה. לאחר מאבק ארוך כל ההגבלות על הפלבאים הוסרו בשנת 367 לפנה"ס וכך האליטה הפטריקית והפלבאית התמזגה ויצרה את הנוביליטאס, שהיו מעמד האצולה ברומא העתיקה בעל הזכות להיבחר למגיסטראטות ולקחת חלק פעיל בענייני המדינה.

אחד המאפיינים של רומא העתיקה הייתה פתיחותה הגדולה לקלוט ולהטמיע אלמנטים זרים בקרבה. עוד משנותיה הראשונות מתועדים מקרים שבהם ערים ועמים כבושים קיבלו אזרחות רומאית והפכו לחלק בלתי נפרד מגוף האזרחים הרומאי. עם ביסוס ההגמוניה הרומאית באיטליה יותר ויותר איטלקים קיבלו אזרחות רומאית עד שכל איטליה הייתה בעלת אזרחות לאחר מלחמת בעלות הברית. בתקופת הקיסרות האריסטוקרטיה הפרובינקיאלית קיבלה אזרחות ובנוסף אליה גם חיילים ששירתו בחילות עזר לצבא הרומאי וכך שיותר ויותר מתושבי הקיסרות החזיקו באזרחות רומאית עד שבשנת 212 הקיסר קרקלה פרסם את החוקה האנטונינית ההופכת את כל האנשים החופשיים בקיסרות לאזרחים.

דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל של האל יאנוס, אל השערים הגבולות וההתחלות במיתולוגיה הרומית, במוזיאון הוותיקן

תמורות רחבות חלו בדת הרומית מייסודה ועד התמזגותה בתוך הדת הנוצרית. תמורות אלו הן בבואה לשינויים בתולדותיה של רומא העתיקה.

הדת הרומית החלה כדתם של רועי צאן פשוטים, התבססה על פולחן פשוט לישויות אלוהיות כלליות אשר בתמורה היטיבו עם החקלאי, יבוליו ובריאותו. מבנה דתי פשוט זה השתנה כאשר גילו הרומאים צרכים נוספים לענייני חיי היומיום: עזרה בשדה הקרב, שמירה על העיר וכדומה. האלוהויות של השבטים הקדומים מוזגו בדת המדינה הרשמית. דת המדינה הרחיבה את מסגרות הפעולה של אלי ימי הקדם. אחת האלות הקדומות היא אנה פרנה, אלה נקבה, שלא נקשרו לשמה סיפורי מיתולוגיה וצלמיות שלה היו נטולות פנים. החג שלה חל באידו של מארס.

החל מהמאה ה-6 לפנה"ס ניכרת ההשפעה האטרוסקית בדת הרומית. נראה שהרומאים לא אמצו אלים אטרוסקים, אך ביטויים אסתטיים, מסורתיים, פולחניים וארכיטקטוניים רבים בדת הרומית מקורן בתרבות זו.

השתלטותה ההדרגתית של רומא על חצי האי האפניני והקמת הרפובליקה לוו בסיפוח של אלים איטלקים שונים לדתה, כגון יופיטר, יונו, מינרווה, קרס וונוס. מקדשים לכבוד יופיטר, יונו ומינרווה נבנו כבר בסביבות סוף המאה ה-6 לפנה"ס ופולחן האלים אלו היה מן החשובים שברומא הרפובליקנית. היכל לכבוד ונוס נבנה בשנת 217 לפנה"ס והפולחן שלה הפך לאחד מהחשובים שבדת הרומית, בייחוד בתקופה הקיסרית.

עם התרחבותה של הרפובליקה הרומית מחוץ לאיטליה היא נחשפה לתרבויות אחרות אשר השפיעו רבות גם על דתה. התרבות העיקרית שהשאירה את חותמה על הדת הרומית הייתה ההלניסטית. ההשפעה היוונית החלה לחלחל אל הדת הרומית תחילה בעקיפין דרך העממים האיטלקים ולאחר מכן במישרין. כבר בשנת 204 לפנה"ס נתגלו ברומא פולחן לאלה קיבלי (הידועה גם כאלה הגדולה (Magna Mater), אלילת הטבע והפוריות מאסיה הקטנה, וכתות של מאמיני דיוניסוס, שהסנאט הרומאי נאלץ לאסרם בשל הפריצות שבהם.

בתקופת הרפובליקה המאוחרת עברה הדת הרומית שינוי מרחיק לכת. רבים מהאלים הרומים זוהו עם מקביליהם היוונים, אומצו שמות וטופסים הלניסטים והמיתולוגיה היוונית הועתקה כמעט בשלמותה לדת הרומית. אלים בודדים הצליחו לשמור על צביונם הרומי, לדוגמה יאנוס וקוירינוס ששמרו הן על שמותיהם והן על אופיים המקורי. אלים אחרים, כגון מרס וסטורנוס מוזגו עם מקביליהם היוונים, אך הצליחו לשמור על קווי אופי רומיים.

חדירתן של אסכולות פילוסופיות יווניות שונות, כגון אלו של אפיקורוס, אוהמרוס ואחרים, הובילו לזלזול וביטול של חשיבות הדת בקרב השכבה המשכילה של רומא. יחד עם זאת, התבססות האסכולה הסטואית ברומא העניקה לדתה בסיס פילוסופי איתן.

שלטונו של אוגוסטוס הביא להחזרת יוקרתה של הדת הרומית העתיקה. אוגוסטוס חידש פולחנים שנשכחו, בנה מקדשים חדשים ושיפץ ישנים. בתקופתו החל להתפשט פולחן הקיסר. בימי אוגוסטוס נהוג היה הפולחן באיטליה עצמה רק לגנוס של אוגוסטוס, אולם במזרח הוא נערץ כאל. במהלך הזמן התעצם פולחן זה וקיסרים מתים הועלו למדרגת אלים על ידי הסנאט. היכלים ומקדשים רבים נבנו ברחבי האימפריה לכבוד הקיסרים. פולחן הקיסרים נעשה ביטוי מובהק לנאמנות תושבי האימפריה לשליטיהם והם היו מחויבים להשתתף בפולחן זה. יוצאי דופן היו היהודים שהיו פטורים.

בין המאות הראשונה לשלישית לספירה התבססו ברחבי האימפריה ואף בעיר רומא עצמה דתות נוספות כגון פולחן איזיס, מיתרה, היהדות ואלים מזרחיים שונים. השפעתה של התרבות המזרחית ניכרת גם בחדירתן של האסטרולוגיה והמאגיה לתרבות הרומית. האל המרכזי בדת הרומית מהמאה ה-3 ועד להתבססותה של הנצרות היה אל השמש סול (הליוס).

שלטונו של קונסטנטינוס הביא למהפכה דתית ברומא. הנצרות קיבלה מעמד של הדת השלטת באימפריה. אבן דרך חשובה נוספת הייתה בשנת 325, כאשר הקיסר נטל גם את התפקיד של ראש הדת הנוצרית וקבע את הדוקטרינה הרשמית של הכנסייה בוועידת ניקיאה. יחד עם זאת גם אחרי התבססותה של הנצרות נשארה העיר רומא מרכז חשוב לאלילות הרומית הישנה, לפחות עד ימיו של תאודוסיוס הראשון.

חשיבותו של תאודוסיוס נעוצה בעיקר בשינוי שחולל במעמדה של הנצרות באימפריה הרומית מדת שלטת לדת יחידה. במאה הרביעית לספירה, הייתה הכנסייה הנוצרית באימפריה הרומית שסועה בוויכוח על טיבו של השילוש הקדוש. בשנת 325 גינתה מועצת ניקאה, את תורתו של התאולוג אריוס כמינות (ר' המינות האריאנית). אריוס טען כי ישו הנוצרי נברא ולכן נחות מהאל האב וכי שניהם עשויים חומר דומה (הוֹמוֹיְאוסיון, ביוונית) אך אינם זהים. המועצה ניסחה את הכרזת ניקאה שקבעה כי ישו והאל האב זהים במהותם. המועצה לא יישבה את המחלוקת וכאשר עלה תאודוסיוס לשלטון היו עדיין סיעות שונות בכנסייה שביקשו לכפות את השקפתן על הנצרות בכללה, כשחלק מהסיעות דוגלות באריאניזם. תאודוסיוס תמך באידאולוגיה שהוצגה בוועדת ניקיאה ופעל להפיכתה לדוקטרינה בלעדית ברומא. הוא זימן מועצה של 150 בישופים קתוליים שהתכנסו בקונסנטינופול במאי 381 וזו, בהשפעתו, מינתה את הסנטור נקטריוס לבישוף קונסטנטינופול החדש. זמן לא רב אחרי כן גורשו בהדרגה כל הבישופים ה"כופרים" מהערים והעיירות במזרח וכל בנייני הכנסייה ונכסיה הועברו לידי הקתולים. פעולה זו יצרה האחדה דתית בכנסיית המדינה ויצרה דוגמה קבועה, אולם יחד עם זו עוררה עוינות עמוקה ומתמשכת לתאודוסיוס בקרב גורמים דתיים אופוזיציונרים.

בתחילת שלטונו נהג תאודוסיוס, כפי שנהגו כל הקיסרים מאז קונסטנטינוס, בסובלנות כלפי המקדשים והפולחנים האלילים, כל עוד אלו לא כללו הקרבת דם או ערערו על סמכותו ושלטונו של הקיסר. תשע שנים אחרי–כן, הסתמן שינוי ניכר במגמה זו כאשר תאודוסיוס הוציא שורה של צווים שנודעה בשם "הצווים התאודוסיאנים". בשנת 389 בוטלו ימי החג במועדי חגיגות אליליות שלא עברו ניצור. בשנת 391 נאסרה הקרבת דם ונאסר הביקור במקדשים או עבודת פסילים. על המקדשים האלילים שהוכרזו "נטושים" השתלטו מיידית הנוצרים ואנשי דת כמו הבישוף תאופילוס מאלכסנדריה שהגישו בקשות להרסם ולבנות על מקומם כנסיות נוצריות.

צו נוסף של תאודוסיוס הורה על הפסקת הסובסידיות שעדיין נותרו למקדשים האליליים מהתקופה היוונית-רומית. האש הקדושה במקדש וסטה בפורום רומאנום כובתה והבתולות הוסטליות סולקו. והוטלו עונשים על ניבוי עתידות ומעשי כישוף שנעשו בהתאם למסורת הרומית. בצו אחרון שהוציא, בשנת 393, ביטל תאודוסיוס גם את המשחקים האולימפיים והביא לקיצו עידן בו נמנו השנים על פי האולימפיאדות. שלטונו של תאודוסיוס הביא למעשה למותה הכמעט מוחלט של הדת הרומית העתיקה ולהפיכתה של הדת הנוצרית לדת הכמעט בלעדית של האימפריה הרומית.

השפעתה החשובה ביותר של הדת הרומית הייתה בכך שהיא היוותה את הצינור דרכו עברו הדת והמיתולוגיה היווניות לתרבות העולם המערבי. חשיבות נוספת של דת זו הייתה בהשפעתה הרבה על הנצרות ועל מבנה הכנסייה הקתולית, השפעות שניכרות עד ימינו.

ספורט[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ספורט ברומא העתיקה
גלדיאטורים בזירת הקרב (שחזור)

הפעילות הגופנית הספורטיבית ברומא העתיקה הייתה נחלתם של מעטים: אנשי מקצוע מזה ושבויי מלחמה מזה. את הספורט הרומאי איפיינו התכונות הבאות: נוקשות וקשיחות, שעשועיות, תועלתיות ופוליטיזציה. צמד האטרקציות הרומיות - מרוץ מרכבות ושעשועי הדם (קרבות גלדיאטורים) - נועד לרכז את ההמונים ביציעי הצופים, למוסס את האגרסיות שלהם ולהגביר את תמיכתם בבית הקיסרות על ידי עידוד היצר הפטריוטי. פה-ושם מוצאים השפעות יווניות, אך אלה נועדו לבני האריסטוקרטיה. שני דברים חסרו בספורט הרומי, שכה ייחדו את זה היווני - היעדר גימנסיונים (ספורט במערכת החינוך) ותחרויות על בסיס (כמעט) חובבני.

חיי יום יום[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדריכלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אדריכלות רומית

האדריכלות הרומית היא סגנון אדריכלי אשר אפיין את רומא העתיקה ואת האימפריה הרומית בכלל ומהווה במידה רבה בסיס לכלל סגנונות האדריכלות המערביים עד למאה ה-20. האדריכלות הרומית אימצה את השפה החזותית של האדריכלות היוונית ושכללה אותה גם בהיבט העיצוב וגם בטכנולוגיה.

האדריכלות דאז כללה בתוכה גם את ההנדסה האזרחית ופיתוח טכנולוגיות בניה (חומרים ושיטות). האדריכל הרומי מרקוס ויטרוביוס פוליו הניח במאה הראשונה לפנה"ס את היסודות התאורטיים לאדריכלות וההנדסה האזרחית הרומית.

ספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסקו של אישה מנגנת מוילה רומית בבוסקורלה באיטליה

בסגנון הציור הרומי ניכרות השפעות יווניות רבות. פרסקאות מהווים את עיקר דוגמאות הציור הרומי ששרדו עד ימינו, אך בספרות הרומית מוזכרות יצירות שצוירו על עץ, שנהב וחומרים נוספים. על בסיס ממצאי הפרסקו המרשימים של פומפיי, מחלקים חוקרי האמנות הרומית את הציור הרומי לארבע תקופות. התקופה הראשונה, החל מראשית המאה השנייה לפנה"ס, ועד ראשית או אמצע המאה הראשונה לפנה"ס, מאופיינת בעיקר בציורים המחקים טקסטורת שיש או בנייה באבן, לצד מספר ציורים של דמויות מיתולוגיות.

בציורים מהתקופה השנייה, שהחלה בראשית המאה הראשונה לפנה"ס, ניתן למצוא נסיונות לחקות באופן מציאותי ותלת ממדי מבנים ארכיטקטוניים ונופים. התקופה השלישית עיקרה בשלטונות של אוגוסטוס קיסר (27 לפנה"ס - 14 לספירה), אז דחו האמנים את התיאורים הריאלסטיים לטובת סגנון קישוטי. מוטיבים ארכיטקטוניים, סצינות נוף פשוטות או דוגמאות מופשטות צוירו במרכז היצירות, על רקע מונוכרומטי. הסגנון הרביעי, החל מהמאה הראשונה לספירה, התאפיין בסצינות מהמיתולוגיה, לצד שמירה על המוטיבים הארכיטקטוניים, והדוגמאות המופשטות.

פסיפס[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסיפס של פני אישה מהוילה הרומית בציפורי

אמנות יצירת הפסיפס הרומית הושפעה רבות מהתרבות היוונית. האמנים הרומים יצרו פסיפסים מרהיבים בבתי העשירים ובמקומות פולחן ברחבי האימפריה. הכמות הגדולה של הפסיפסים שיוצרו בגל הבנייה הענק של האימפריה הרומית הביא את האמנים הרומים לפתח סגנון פסיפס פשוט יותר מזה היווני, לחדרים משניים בחשיבותם, או כאלה בהם נעשה שימוש אינטנסיבי.

בין הממצאים הקדומים ביותר של פסיפס רומי נמנים הפסיפסים של האי דלוס - שתוארכו לתקופת הרפובליקה הרומית (המאה השנייה לפנה"ס). הפסיפס הרומי הגדול ביותר נמצא בוילה קאזאל שבסיציליה, בו סצינות ציד וקרב מכסות 300 מ"ר. הפסיפס תוארך לתקופת הקיסרות הרומית המאוחרת - סביב תחילת המאה הרביעית לספירה.

גם בארץ נמצאו פסיפסים רומיים, המרשים שבהם בעיר העתיקה ציפורי.

פיסול[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פיסול רומי

הפיסול הרומי מקורו בהקמת הרפובליקה במאה החמישית לפנה"ס, תחילה הוא הושפעה מן הפיסול האטרוסקי אולם הוא החל לקלוט השפעות יווניות חזקות עם עליית כוחה של רומא בעולם הים תיכוני לאחר הניצחון במלחמה הפונית השנייה.

תיאטרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דינר רומאי, עשוי כסף טהור

רומא שלטה על שטח נרחב, עם משאבים נרחבים של טבע ואנוש. הכלכלה הרומית נשארה מרוכזת בחקלאות ובמסחר. סחר חופשי חקלאי שינה את תוואי השטח האיטלקי, ובמאה ה-1 לפנה"ס, החליפו נכסי הענבים והזיתים את החוות של האיכרים העצמאיים.

כלכלת הרפובליקה המוקדמת הייתה מבוססת על חקלאות קטנה ותשלום מסים. למרות זאת, בעקבות מלחמות וכיבושים, נעשו עבדים זולים ונמצאו בשפע ברחבי האימפריה, ובזמן הרפובליקה המאוחרת הכלכלה הייתה בעיקרה מבוססת על אוכלוסיית העבדים.

אף שסחר חליפין היה בשימוש ברומא העתיקה, לעתים קרובות באיסוף מסים, לרומא הייתה מערכת מטבעות מפותחת מאוד, שכללה מטבעות פליז, ומטבעות ממתכות יקרות בשימוש בתוך האימפריה ואף מחוצה לה - כמה מטבעות נתגלו על ידי חוקרים בהודו, למשל. לפני המאה ה-3 לפנה"ס, נחושת נסחרה על פי משקל ובגושים לא מסומנים, סביב איטליה כולה. מטבעות הנחושת היו בשווי של פאונד נחושת רומאי אחד, אך שקלו פחות. כך, ההמרה לכסף רומאי הייתה במגמת עלייה עם ערכו המהותי כמתכת.

סוסים היו יקרים למדי, ובהמות מסע אחרות היו איטיות מדי לסחיבת הסחורה בדרכים הרומאיות, שחיברו יותר עמדות צבאיות אחת לשנייה, מאשר לשווקים, ותוכננו בעיקר למרכבות ועגלות. כתוצאה מכך, מעט מאוד מסחר התקיים בין המחוזות הרומאיים, עד לעלייתה של המסחר הימי במאה ה-2 לפנה"ס. בהמשך תקופה זו, הובלת סחורה מגדר שבספרד לאלכסנדריה שבמצרים, מסע הסובב את כל הים התיכון, לקח פחות מחודש. הובלה דרך הים הייתה זולה יותר באופן משמעותי מהחלופה היבשתית, כך שתדירות של מסעות אלו גדלה בהרבה.

צבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הצבא הרומי
לגיונרים בחימוש מלא (שחזור)

הצבא הרומי היווה את הכוחות המזוינים של רומא העתיקה. הוא כלל יחידות צי, לגיונות, חיילות עזר שלהם וגב לוגיסטי ששירתו את המלוכה הרומית, הרפובליקה הרומית ומאוחר יותר את האימפריה הרומית. הצבא הרומי היה הכלי העיקרי בו שלטו הרומים על מרבית ארצות הים התיכון, ובשיאה של האימפריה, אף על בריטניה הגדולה ופרת.

הצבא הרומי התפתח לאורך הזמן החל ממבנים פשוטים בתקופת השלטון האטרוסקים ( המאות ה-6 וה-8 לפנה"ס) עד שיא פריחתה של מכונת הלחימה הרומית בתקופת הרפובליקה המאוחרת והקיסרות. אופיו של הצבא השתנה גם הוא, מצבא מיליציה המבוסס על בני השכבות העליונות של אזרחי רומא, המממנים את כלי הנשק שלהם, דרך צבא המבוסס ברובו על מתנדבים מקרב בני המעמד התחתון, ועד לצבא מקצועי של שכירי חרב, שנתמך באפן מאסיבי על ידי חיילים זרים ובני חסות למיניהם.

אחד הקווים המאפיינים של התפתחות של הצבא הרומי היה יכולת להסתגל למציאות חדשה, לאמץ תורת לחימה וכלי נשק זרים ולשכלל את אומנות המלחמה שלו. כבר מהמאה החמישית למדו הרומאים דרך האטרוסקים להשתמש בכלי הנשק ובשיטות הלחימה של ההופליטים והפלאנקס היוונים. מאוחר יותר אימצו הרומאים כלי נשק סאמניטיים ואיברים כגון החרב והפיליום, ובמכונות המצור של הצבאות ההלניסטיים. הצבא הרומי פיתח ושיכלל גם רעיונות מקוריים כגון מערכת הקרב המאניפולארית, הטקטיקה של הקהורטות, וחשיבותו של שימוש במחנה מסודר כמרכיב יסוד בשדה הקרב.

גורם חיוני נוסף בהצלחתה של המערכת הצבאית ברומא, לפחות עד לתקופת הקיסרות, היה ביצוע רעיון שירות החובה של האזרח בצבא בצורה המקיפה והיעילה ביותר עד אז. מערכת זו הוביל לעליונותה של רומא בתחום כוח האדם מול יריבותה. עליונות זו, יחד עם שימושה הנכון בכוחם של בעלות בריתה, פתיחותה לחידושים צבאיים מפנים ובחוץ, ושיטת לחימה ואימונים שהתבססה על משמעת חמורה, יסודיות ושיטתיות, הובילו ליצירתה של מכונת מלחמה אימתנית שהייתה בעלת האמצעים לנצח את רוב מלחמות רומא.

ממשל ומשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממשל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת המלוכה למלך הרומאי היה אימפריום בלתי מוגבל והוא זה ששלט במדינה, לאחר הפלת המלוכה וכינון הרפובליקה רומא העתיקה נשלטה על ידי שלושה רשויות: המגיסטראטים, הסנאט ואספות העם. המגיסטראטים הם אלו שניהלו את ענייני היום-יום של המדינה ואת אספות העם שבהם הועברו חוקים ונבחרו המגיסטראטים, לסנאט היה תפקיד מכריע על התנהלות המדינה שנבע לא מסמכותו אלא מיוקרתו מכיוון שהוא הורכב ברובו על ידי מגיסטראטים לשעבר, כמו כן כל ענייני החוץ היו בתחום סמכותו והוא היה מופקד על אוצר המדינה.

המוסדות הרפובליקאים המשיכו לתפקד בתקופת הקיסרות כדי לספק מראית עין שהמשטר הוא לא מלוכני, הם עברו תהליך של התנוונות והפכו ללא יותר מתיאטרון בובות פסבדו-רפובליקאי. הקיסר הרומאי הוא שהיה בעל הכוח האמיתי במדינה וסמכותו הייתה אבסולוטית.

משפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המשפט הרומי

המשפט הרומי הוא המערכת המשפטית של רומא העתיקה. התפתחות המשפט הרומי נמשכה כאלף שנים, משנת 449 לפנה"ס בערך, עת נוצרו "שנים עשר הלוחות" עד לקודיפיקציה של המשפט הרומי שנערכה על ידי הקיסר יוסטיניאנוס הראשון בשנת 530 לספירת הנוצרים. המשפט הרומי כפי שהשתמר בקוד של יוסטיניאנוס הפך לבסיס המערכת המשפטית באימפריה הביזנטית ומשם הפך לבסיס לרבות ממערכות המשפט הקונטיננטלי במערב אירופה.

במובנו הרחב של המושג "המשפט הרומי" ניתן לומר שאין המדובר רק במערכת המשפטית הנהוגה ברומא הקדומה אלא במערכת המשפטית שיושמה ברוב מדינות אירופה עד לסוף המאה ה-18. במדינות רבות כגרמניה יישומו של המשפט הרומי נמשך עד לתקופה מאוחרת יותר. מסיבות אלו מערכות משפטיות מודרניות באירופה ומחוצה לה מושפעות במידה רבה על ידי המשפט הרומי, במיוחד בשדה המשפט האזרחי. אפילו המשפט הבריטי, אשר בו התפתחה מערכת נפרדת של דינים הקרויה המשפט המקובל הושפע במידת מה מן המשפט הרומי, על אף שהשפעה זו פחותה בהרבה מהשפעת המשפט הרומי על המערכות המשפטיות ביבשת אירופה.

יהודים ויהודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גורלו של העם היהודי, כמרבית עמי ארצות הים התיכון בעת העתיקה, היה קשור קשר בלתי נפרד עם המדינה הרומית.

ממלכת יהודה ורומא[עריכת קוד מקור | עריכה]

תבליט משער טיטוס המנציח את תבוסת יהודה על ידי הרומים ובזיזת אוצרות המקדש
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – התקופה הרומית בארץ ישראל

הקשרים הרשמיים הראשונים בין רומא לממלכת יהודה נעשו בימי יהודה המכבי כאשר זה חתם על ברית עם רומא, שנועדה לחזק את היהודים במלחמתם נגד הממלכה הסלאוקית. רומא מצידה חתמה על ברית זו כחלק מהמדינות שלה במזרח בתקופה זו ליצור קשרים רבים עם עמים וארצות שהיו תחת שלטון הממלכות ההלניסטיות. טיב היחסים בין רומא ליהודה השתנה בשנת 63 לפנה"ס עם כיבוש ירושלים על ידי פומפיוס. משנת 37 לפנה"ס ועד 4 לפנה"ס שררה ביהודה מלכות הורדוס מלכות בחסות הרומאים. מספר שנים לאחר מותו של הורדוס החלו הרומים לשלוט בארץ באופן ישיר על ידי נציבים, שלטון זה, ההבדלים המהותיים בין התרבות היהודית לתרבות הרומית, וזרמים משיחים שהיו בארץ הוביל בסופו של דבר לשלוש מרידות גדולות נגד השלטון הרומי:

לאחר דיכוי מרד בר כוכבא שינה הקיסר אדריאנוס את שם הפרובינקיה ל"סוריה פלשתינה", ואת שמה של ירושלים ל"איליה קפיטולינה", ובכך ניתן לראות את סופה של "יהודה" כיחידה מדינית.

היהודים בתפוצות האימפריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם השתלטותה של רומא על הממלכות ההלניסטיות באה לידי שלטונה אוכלוסייה גדולה של יהודים, בדרך כלל הרומאים נתנו ליהודים רשות לחיות על פי דתם ופטרו אותם מחובות שהיו יכולים לפגוע בכך כגון שירות צבאי.

היחסים עם היהודים הידרדרו על רקע המצב ביהודה, לאחר המרד הגדול יהודי התפוצות היו חייבים בתשלום המס היהודי, בזמן שלטונו של טריאנוס יהודי התפוצות מרדו, למרות שייתכן שהרקע למרד היו היחסים העכורים של שכניהם ההלניסטים ולא השנאה לרומא, וכתוצאה מכך הושמדו קהילות רבות.

שנאת ישראל ברומא העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שנאת ישראל ברומא העתיקה

רומא בספרות חז"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

רובם של חכמי חז"ל פעלו וכתבו בתקופת שלטון הרומאים בארץ ישראל. דמותו של השלטון הרומי בארץ ישראל העולה מספרות חז"ל היא שלילית ביותר, בעקבות האתגר התרבותי והדתי שהשלטון הציב בפני עם ישראל, ובעקבות דיכוי המרידות והמאבקים של העם מול השלטון. דוגמה ליחס ההנהגה היהודית לשלטון הרומי, ויחסו של זה להנהגה היהודית ניתן למצוא בתלמוד הבבלי[1], שם מסופר כי רבי שמעון בר יוחאי ביקר את הרומאים בחריפות:

כל מה שתיקנו לא תיקנו אלא לצורך עצמם- תיקנו שווקים להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהן מכס.

על פי הסיפור, רבי שמעון בר יוחאי נידון למיתה בעקבות דבריו, ונאלץ לרדת למחתרת.

דוגמה נוספת ניתן למצוא בפירוש חז"ל לחזון ארבע המלכויות שמופיע בספר דניאל - על פי פירוש חז"ל רומא מוקבלת למלכות הרביעית, הנוראה מכולן.‏[2]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


רומא העתיקה
המלוכה הרומית | הרפובליקה הרומית | האימפריה הרומית | האימפריה הרומית המערבית
Colosseum in Rome-April 2007-1- copie 2B.jpg