לימו-אנריה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף לימו-אנאראה)
לימו-אנריה
ממשל
משטר מונרכיה
שפה נפוצה גונגה
עיר בירה יאדרה
גווי
היסטוריה
הקמה  
עצמאות מממלכת דמות המאה ה-14
פירוק  
הדחה של המלך האחרון המאה ה-19
ישות קודמת ממלכת דמות
ישות יורשת ממלכת לימו-אנריה
דמוגרפיה
דת נצרות (1587/8-1710)
הדתות המסורתיות האפריקאיות
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

לימו-אנריה הייתה אחת הממלכות ההיסטוריות באזור גיב שבדרום מערב אתיופיה, אשר נוסדה במשך המאה ה-19. הממלכה גבלה במזרחה עם ממלכת ג'ימה, בדרומה עם ממלכת גומה ובמערבה עם ממלכת גאמה. מעבר לגבול הצפוני ישבו המאצ'ים, תת-קבוצה של בני האורומו. אוכלוסיית הממלכה מנתה כ-40,000 נפש וכללה בין היתר עבדים[1], לאחר מגפה שהתרחשה בסוף 1840. על פי ההיסטוריון מרדכי אביר, הממלכה מנתה לפני המגפה כ-100,000 תושבים[2]. בירתה הייתה העיר סאקקה[3].

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלכי לימו-אנריה
השושלת הפרה-אורומוית
קאבה ציון
סאפאניהי
לאשונהי
באדאנצ'ו
באנארו
סיסגאיו
אמנה קראסטוס
גאה נאצ'וכהו
גאווה שארוצ'ו
שיסאפוצ'ו
סאצ'ו נאצ'וכהו
תאקלה סאצ'י
גארגינוצ'ו
שאגי נאצ'וכהו
צ'אכהו נאצ'וכהו
שושלת האורומו
אבבה גומולי הראשון
אבבה באגיבו
אבבה באלגו
אבבה גומולי השני

ממלכת לימו-אנריה הייתה המשכה של הממלכה הקודמת אנריה, שהצליחה להחזיק מעמד כנגד הגירת האורומו הגדולה. חרף זה, ההיסטוריון מוחמד חסן כותב שאנאראה לבסוף נסחפה לתוך תקופה ארוכה של מלחמת אזרחים: "באמצע החצי השני של המאה ה-17, אנריה הייתה חסרת הנהגה מכיוון שרבים מבני האצולה נאבקו על הכתר במקום באויביהם המשותפים"[4]. ב-1704, כאשר הקיסר ייואס הגדול ניהל את הקמפיין הצבאי מדרום לנילוס הכחול, והגיע עד לגונגה, הוא ניהל מאבק כנגד אנריה על נהר גיב. לאחר מכן, השליטים של ממלכות האזור, ביניהם אלו של אנריה, ברחו דרומה לממלכת קאפה. הסידאמים תושבי האזור נספגו ואיבדו את זהותם בתוך אוכלוסיית האורומו[5].

לבסוף מנהיג מלחמה חזק בשם בופו, בנו של בוקו, מקרב הלימוים (תת קבוצה של בני האורומו), עלה לשלטון בזכות המיומנות הצבאית שלו. מוחמד חסן מתארך את ההתפתחות הזאת בין 1800 ל-1802[6]. בופו יצר שושלת יחד עם בתו של אבבה ראבו, מלך ג'ימה. ההיסטוריון מרדכי אביר מוסיף שהמסורת הזו של נישואים היא מסורת שמאחדת בין השבטים סאפארה וסיגארו. בנוסף לזה תחת השפעה פורטוגזית (שכן חיילים פורטוגזים מצבאו של כריסטובו דה גאמה באו לחיות בממלכה. ) לימו-אנריה קראו לעצמם בתואר סאפארה, שלא כמו תוארי המלכים בממלכות אזור גיב השונות ששם מקובל יותר התואר האורומו "מוטי", שבאופן רשמי תיאר מנהיג מלחמה (הנקרא גם אבבה דולה).

ב-1825 בופו התפטר ובנו אבבה באגיבו עלה לשלטון. בגלל המלחמות שממלכת ג'ימה ניהלה, סוחרים השתמשו בדרך המסחר ועברו דרך לימו-אנריה על מנת להגיע לממלכת לקאפה. אבבה באגיבו עשה מאמץ על מנת לשמר את דרך הסחר הזאת, והציע לסוחרים ביטחון משודדים והורדת תעריפים.

במשך שלטונו של אבבה באגיבו, לימו אנאראה אימצה את דת האסלאם. כאשר מיסיונרים קתולים פתחו החלו בשכנוע להתנצרות ב-1846, המלך אמר להם "אם הייתם מגיעים לפני שלושה עשרה שנים היית מתערב שכל נתיניי היו מאמצים את דתכם, אך כעת זהו בלתי-אפשרי"[7].

ההצלחה הסופית של ממלכת ג'ימה בכיבוש באדי פולה ב-1847, גרמה לדרך המסחר שבין שאווה לממלכת קאפה להיפתח שוב, והביאה לסופה של דרך המסחר שעברה בלימו-אנריה. בעקבות מותו של באגידו ב-1861, ירש את מקומו בנו, שנחשב "ילד קנאי מוסלמי ולא מוכשר", וגרם לירידת הממלכה[8].

ממלכה זו נכבשה בסופו של דבר על ידי הדג'זאמץ' וולדה גיורגיס, שנשלח מטעם הקיסר מנליק השני בשנת 1891. בנו של אבבה באגיבו התנצר בגלל מטרות פוליטיות, שינה את שמו לגברה סאלאסי, ונעשה פיטאוורארי (ויקונט) באימפריה האתיופית[9].

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ C.F. Beckingham and G.W.B. Huntingford, Some Records of Ethiopia, 1593-1646 (London: Hakluyt Society, 1954), p. lxxviiif. ISBN 0811503992
  2. ^ Mordechai Abir, The era of the princes: the challenge of Islam and the re-unification of the Christian empire, 1769-1855. (London: Longmans, 1968), p. 80
  3. ^ Abir, The era of the princes, p. 81. ISBN 0582645174
  4. ^ Mohammed Hassen, The Oromo of Ethiopia: A History 1570-1860 (Trenton: Red Sea Press, 1994), p. 78. ISBN 0521380111
  5. ^ תהליך זה הנקרא מוגגאסה, נדון על ידי מוחמד חסן בספרו ההיסטוריה של האורומו, בעמוד 21.
  6. ^ Hassen, The Oromo, p. 103.
  7. ^ J. Spencer Trimingham, Islam in Ethiopia (Oxford: Geoffrey Cumberlege for the University Press, 1952), p. 201. ISBN 0714617318
  8. ^ Abir, The era of the princes, p. 77-93.
  9. ^ Beckingham and Huntingford, Some Records, p. lxxxii