אורומו (עם)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אורומו
Oromo
35 מיליון
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים

אתיופיה - 35.4 מיליון קניה - 227 אלף

אוסטרליה - 2,000
שפות
אורומו, אמהרית, תיגרינית
דת

50% - אסלאם 33% - הכנסייה האורתודוקסית האתיופית

נצרות פרוטסטנטית ואמונות מקומיות
קבוצות אתניות קשורות
אגאו, אמהרים, סומלים, תגרים, תגרה, עפרים
הדגל הלאומי של האורומו.

בני האורומו הם קבוצה אתנית המצויה ברובה באתיופיה, בקניה ובסומליה[1]. אנשי האורומו מהווים את הקבוצה האתנית הגדולה ביותר באתיופיה ובחלק נרחב מחצי האי סומליה. נכון לשנת 2007, בני האורומו מונים כ-24% מאזרחי אתיופיה. אוכלוסיית אתיופיה מונה מעל 102 מיליון אנשים, כאשר מתוכה בני האורומו מונים למעלה מ-35 מיליון. בני האורומו מדברים בשפה הקרויה אורומה כשפת אם (נקראת גם Afaan oromo, Oromiffa), אשר מהווה חלק מענף ה-cushitic השייך למשפחת השפות האפרו-אסיאתיות. במשך ההיסטוריה בני השבט כונו "גאלה", אולם כינוי זה נחשב פוגעני ומזלזל. המילה אורומו הופיעה בפעם הראשונה בשנת 1893 והפכה נפוצה במחצית השנייה של המאה ה-20[2].

בני שבט האורומו לוקחים חלק במסורת הדתית אשר כוללת את מערכת הגאדה הממשלתית. מערכת הגאדה היא מערכת ריבוד חברתית מסורתית של בני האורומו באתיופיה ובצפון קניה, אשר שימשה אותם בימי הביניים לבחירת מנהיגיהם[3]. המנהיג הנבחר על ידי מערכת הגאדה, יכול להישאר בשלטון למשך 8 שנים בלבד שבסופן ייערכו בחירות חדשות[4].

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בני האורומו מהווים את הקבוצה האתנית הגדולה ביותר באתיופיה ומונים כ-35 מיליון איש נכון לשנת  2016. האוכלוסייה מפוזרת על פני ארצות רבות וביניהן אתיופיה, קניה, סומליה ואוסטרליה והריכוז הגדול ביותר מצוי באתיופיה. 95% מבני האורומו הם עובדי אדמה ומעטים גרים במרכזים העירוניים. בני האורומו מרוכזים במיוחד במרכז אתיופיה וישנן קבוצות בולטות גם בצפון קניה, במחוז מרסביט (Marsabit), ובאזור וולו (Welo) וטיגרה (Tigre) שבאריתריאה[5].

תתי קבוצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בני האורומו מחולקים לשני ענפים מרכזיים אשר מתפצלים למגוון שבטים ומפוזרים בין מערב למזרח אתיופיה. הענף הראשון הוא שבט הבוראנה (Borana), שבט רועים הממוקם בדרום אתיופיה ובצפון קניה. השבט מאכלס את המחוזות הקדומים של שווה (Shewa), וולאגה (Welega), אילובאבור (Illubabor), קאפה (Kafa), ג'ימא (Jimma) וסידאמו,(Sidamo)  צפון וצפון מזרח קניה וקבוצה קטנה של פליטים בסומליה. הענף השני הוא שבט הבאריטומה (Baraytuma), אנשי שבט זה מתגוררים בעיקר בחלקים המזרחיים באזור אורומיה: מיראב חג'אג' (Mirab Haraghe), אזור הארסי (Arsi), אזור באלה ((Bala, אזור דבוב מיראב שה (Debub mirab Shewa), אזור דייר דוואה (Dire dawa), אזור ז'יז'יגה (Jijiga)[5].

שפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בני האורומו מדברים בשפת האורומו כשפת אמם, שפה זו ידועה גם כ  Afaan oromoo ו-Oromiffa ומהווה חלק מענף השפות הכושיות השייך למשפחה האפרו-אסיאתית. לפי האתנולוגיה קיימים כ-17,465,900 דוברי שפת אורומו ברחבי העולם. שפת האורומו מחולקת לארבעה סוגים לשוניים עיקריים: 1. בוראנה-ארסי-גוג'י אורומו (Borana arsi guji oromo) אשר מדוברת בעיקר בדרום אתיופיה וצפון קניה על ידי אנשי הבוראנה 2. מזרח אורומו אשר מדוברת באזור מיראב חג'אג', אזור מיסראק חראג'ה (Misraq hararghe) וצפון באלה המצויים באתיופיה. 3. אורומה המדוברת בקניה 4. מרכז מערב אורומו המדוברת על ידי רבים מבני הארומו ובנוסף על ידי מהגרים בדרום אפריקה, לוב, מצרים וסודאן. מערכות כתיבה מודרניות משמשות לתמלול שפת אורומו אשר כוללות את הכתב הלטיני. קהילות אורומו במרכז מערב אתיופיה עשו שימוש בכתב האתיופי עד שנות ה-90. כמו כן, עשו שימוש בכתב הסאפלו שהומצא על ידי השייח באקרי סאפלו במהלך שנות ה-50 והיווה מערכת כתיבה מרכזית לשימוש בני האורומו[6].

יחסי שלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת האזרחים באתיופיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1973, חוסר שביעות רצונם של בני האורומו באשר למעמדם הוביל להיווצרות החזית לשחרור אורומו (OLF), שהובילה לתסיסה פוליטית במחוז אורומו. באותה השנה שרר רעב כבד שגרם למותם של מעל רבע מיליון בני אדם, לפני שהממשלה הספיקה לנקוט צעדים כנגד האסון. מרבית הקורבנות היו בני האורומו, אמהריים מאזורי וולו, אפארס (Afars) וטיגראינס (Tigrayans), וכתוצאה מכך, התקיימו שביתות והפגנות רבות באדיס אבבה. בפברואר 1974 ממשלת היילה סלאסי (Haila-Selassie) הוחלפה בחונטה צבאית (קבוצת קצינים שהגיעה לשלטון כתוצאה מהפיכה צבאית) בשם דרג שהונהגה על ידי מנגיסטו היילה מריאם. מאוחר יותר, בשנת 1975 הכריזה הממשלה על הלאמת האדמות הכפריות, זו נתקלה בהתנגדות מצד הארגונים הקולקטיביסטיים.

בשנת 1991, חונטת הדרג הוחלפה בחזית העממית הדמוקרטית המהפכנית האתיופית (EPRDF) אשר עמדה לצד "החזית לשחרור אורומו" בשלטון. אולם "החזית העממית לשחרור תיגראי" (TPLF) שהיוותה ענף ב- EPRDFיצרה את תנועת ה-OPDO כדי לדחוק את תנועת "החזית לשחרור אורומו" מהשלטון ולבסוף לגרשה מהארץ. על אף ההרס שנגרם לבני האורומו כתוצאה מחיכוכים אלו, תנועת ה-OPDO קידמה את השפה והתרבות של האורומו במהלך שני העשורים האחרונים. כמו כן, תנועת ה-TPLF הביאה להישגים לשוניים ותרבותיים בעם. עם זאת, רוב בני האורומו עדיין אינם מאמינים כי הם בעלי זכויות פוליטיות ורבים תומכים ב"חזית לשחרור אורומו" ובקבוצות אופוזיציה נוספות[7]

בני האורומו וזכויות האדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדצמבר 2009 התפרסם דו"ח בנוגע לזכויות האדם בשם "זכויות האדם באתיופיה: דרך עיניהם של תפוצות אורומו". הדו"ח גובש על ידי פעילי זכויות האדם אשר תיעדו הפרות זכויות באתיופיה במשך שלושה משטרים רציפים: האימפריה האתיופית תחת היילה סלאסי, ממשלת דרג המרקסיסטית וממשלת אתיופיה הנוכחית של החזית העממית-הדמוקרטית-המהפכנית-האתיופית הנשלטת על ידי אנשי החזית לשחרור תיגראי. כראייה לכך, לדברי משרד הנציב העליון של האו"ם לזכויות האדם, קבוצת התמיכה האורומית (OSG) רשמה 594 הוצאות להורג ללא משפט ו-43 היעלמויות במעצר בין השנים 2005–2008. בנוסף, החל מנובמבר 2015 במהלך גל מחאות המוניות על ידי בני אורומו בנוגע להרחבת הגבול של הבירה אדיס אבבה, יותר מ-500 בני אדם נהרגו ורבים אחרים נפצעו. המחאות התפשטו על ידי קבוצות אתניות נוספות בנוגע לעוולות חברתיות רחבות יותר. עקב כך, אתיופיה הכריזה על מצב חירום בתגובה למחאות של בני אורומו באוקטובר 2016[8].

דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנצרות אומצה באתיופיה בשנת 340 לספירה על ידי ממלכת אקסום. אתיופיה הייתה ממלכה מצרית מוקדמת אשר נשארה בשלטון גם בעידן המודרני. כמו כן, האסלאם הגיע מאזור החוף בתקופת ימי הביניים מעבר למפרץ עדן, והוביל ליצירת המלחמות האסלאמיות והסולטניות בין הממלכות האדיה (Hadiya), באלי (Bali), פאתאגר (Fatagar), דוארו (Dawaro) ואדל (Adal). ממלכות אלו שלטו והשפיעו על ההיסטוריה של בני האורומו. השפעת מלחמת 30 השנים בין 1529–1559 שנערכה בין בני האורומו, הנוצרים והמוסלמים, פגעה בחוזק הפוליטי של הצדדים. על כן, האמונות הדתיות של אורומו התפתחו בסביבה סוציו-פוליטית זו. במאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20, הן המוסלמים ששלטו על אזורים רבים והן האתיופים האורתודוקסים שהחזיקו באזורים אחרים לא אפשרו לפרוטסטנטיים או לקתולים להמיר את דתם[9].

במפקד האוכלוסייה שנערך ב-2007 באתיופיה אשר כלל את בני האורומו ותושבים אחרים נמצא כי 48.7% מאוכלוסייתה נוצרים, 47.5% מוסלמים ו3.3% מסורתיים. בקרב הנוצרים, האוכלוסייה האורתודוקסית מהווה את חלק הארי(30.5%), לאחריה הפרוטסטנטיים (17.7%) ולבסוף הקתוליים המהווים 0.5% בלבד. הדת המסורתית היא השכיחה ביותר בקרב אוכלוסיית אורומו הדרומית, הנצרות שכיחה יותר במרכזים עירוניים ובסביבתם, ואילו האסלאם שכיח יותר סמוך לגבול סומליה והצפון. כמו כן, דבקות במנהגים מסורתיים וטקסים עודנה נפוצה בקרב בני אורומו רבים ללא קשר לרקע הדתי שלהם. שמו של האלוהים של דת האורומו המסורתית הוא וואק (Waaq), אולם רק כ-3% מאוכלוסיית אורומו ממשיכים להאמין בו, בעיקר אלו החיים באזור בוראנה[10].

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסמך הקדום ביותר שתועד בהיסטוריה של אורומו היה על ידי נזיר אתיופי בשנת 1593. רישומים אלו מראים כי בני האורומו היו אנשים פסטורליים בתולדותיהם אשר נהגו לשהות יחד. עדריהם החלו להתרחב במהירות והם היו זקוקים ליותר שטחי מרעה, על כן החלו לנדוד בקבוצות קטנות. בתקופה זו לא היו מלכים ובני האורומו בחרו את מנהיגיהם בהתבסס על שיטת גאדה של הממשלה. עד המאה ה-16, הופיעו שתי קונפדרציות אורומיות גדולות: אפרה (Afre) וסאדאקה (Sadaqa). אלו התבססו במקור בחלקים הדרומיים של אתיופיה והחלו לנוע צפונה במאה ה-16, מה שכונה "הגירת אורומה הגדולה"[11] לדברי ההיסטוריון ריצ'רד פנקהרסט, הגירה זו הייתה קשורה לפשיטות הראשונות בתוך היבשה בקרן אפריקה על ידי אימאם אחמד אבן איברהים. כמו כן, הגירה זו הייתה לאחת התוצאות המשמעותיות של מלחמת ההתשה בין צבאות נוצרים ומוסלמים באזור קרן אפריקה במאה ה-15 וה-16, בה נהרגו אנשים רבים[12].

בני האורומו ושכיניהם האתניים כמו אמהרה, סידאמה (Sidama), אדל וסומלי (Somali) נעו בין שלווה לתחרותיות אלימה לאורך השנים. השנים 1500–1800 התאפיינו בגלים של מלחמות ומאבקים בין נוצרים, מוסלמים ואוכלוסיות פוליתאיסטיות בקרן אפריקה. מאבקים אלו הובילו לפיצול מחדש של האוכלוסיות הגדולות. זאת ועוד, פעילותה של התנועה הצפונית, מזרחית ומערבית של אורומו בשנת 1535 שיקפה את ההרחבה של השטחים הסומאליים. הרחבת סומאליה משטחי אוגדן מערבה לכיוון נהר יובה הוביל לעימות עם אורומו. הרחבה זו הייתה חלק מהג'יהאד הסומלי כאמצעי לשלוט באדמה הפורייה הטובה ביותר ולהרחיב את האסלאם. כתוצאה מכך, הסומליים הצליחו לשלוט בשטחים שבהמשך עברו לחזקת אתיופיה לרבות חופי הים האדום. התפתחויות גיאו-פוליטיות אלו יצרו ניגוד תחרותי בין אורומו לסומלים בתחרות על משאבי טריטוריה ומים[13].

על פי רודולף וור, פרופסור להיסטוריה אפריקאית, עבדות הפכה לדבר כה מרכזי בכלכלה הפוליטית בקרן אפריקה כך שלבני אורומה לא הייתה ברירה אלא להישאב אליה. עבדות הייתה ליסוד מרכזי בסדר החברתי, הפוליטי והכלכלי של הסוואנה הצפונית, אתיופיה והחוף האפריקאי המזרחי במשך כמה מאות שנים. העבדים סווגו לקבוצות על ידי אנשי אמהרה: "האדומים" שהיו בהירי עור ודוברי השפה הכושית ו"השחורים" שהיו כהי עור. העבדים ה"אדומים" היו יקרים יותר וניתן היה לייצא אותם, בעוד שה"שחורים" הוחזקו במקומם ולא נשלחו אל מעבר לים[14].  כמו כן, על פי עדויות נוספות בני האורומו שיעבדו קבוצות אתניות אחרות במאה ה-16 אשר ישבו באזורים שכבשו במהלך מלחמות אכזריות[15].

בעשורים הראשונים של המאה ה-19, התפתחו שלוש מונרכיות של אורומו: אנריה (Enarya), גומה (Goma) וגומא (Guma)  (Degu, 2002: 142). האזור המכונה גאלה (Galla-land) שכולל את רוב מרכז ודרום אתיופיה היה שייך באותה תקופה לקבוצות אתניות אחרות. מנהיג אורומו בשם ראס גובאנה הוביל להתפתחות אתיופיה המודרנית ובזכות השילוב המדיני והצבאי שהביא עמו תרם לכיבוש אדמות נוספות והרחיב את גבולות אתיופיה. כמו כן, היחסים הבין שבטיים בקרב בני האורומו כמו גם מערכת היחסים שלהם עם בני אמהרה שמהווים את הקבוצה האתנית השנייה בגודלה, היו מסובכים מאז ומתמיד[16].

תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריבוד חברתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו קבוצות אתניות אחרות בקרן אפריקה ומזרח אפריקה, לבני האורומו ריבוד חברתי המורכב מארבע שכבות היררכיות. השכבות הגבוהות כללו את האצילים שנקראו בוראנה (Borana) ו- גאבארו (Gabbaro). השכבות התחתונות הכילו אמנים למיניהם והשכבה התחתונה ביותר כללה עבדים. כל שכבה התמחתה בעיסוק מסוים כגון: נפחות, נגרות, נשק, קדרות, אריגה, עיבוד עורות וצייד[17].

לוח שנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בני האורומו פיתחו לוח שנה סולארי שהתחיל ככל הנראה מתקופת המאה ה-16 ולפני הגירת אורומה הגדולה. לוח שנה זה היה ליומן מתוחכם הדומה לאלה שנמצאו בקרב הסינים, ההודים ובני המאיה. זה שימש עבורם לתזמון מועדים מיוחדים כמו למשל יום הבחירות הממשלתי למערכת הגאדה. כמו כן, על פי לוח זה, השנה החדשה של בני האורומו מתחילה בחודש אוקטובר. בלוח אינם מצוינים שבועות, אך קיים שם ייחודי עבור כל יום בחודש[18].

מטבח[עריכת קוד מקור | עריכה]

המזונות העיקריים של בני האורומו כוללים מוצרים מן החי כגון: פון (סוג של בשר), ענאן (חלב) באדו (גבינה) דהאבא (חמאה) ודגנים בצורת לחם או דייסה. הם נוהגים לשתות בירה, יין דבש וקפה וחלקם אף נוהגים ללעוס צ'אט, שהוא עלה ממריץ. המנה המיוחדת של בני האורומו נקראת איטו (Itoo) הכוללת תבשיל בשר או עוף, פלפל חריף ותבלינים נוספים. בנוסף, ישנו לחם ייחודי לשבט העשוי מדוחן. ככלל, בני האורומו נוהגים לאכול 2 ארוחות מסודרות יחדיו על מגשים מעץ וישיבה על שרפרפים[19].

בני אורומו מפורסמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך ההיסטוריה, התפרסמו מספר אישיים מבני האורומו הראויים לציון בתחומים שונים. הראשון מביניהם הוא אבבה ביקילה (Abebe Bikila), האתיופי הראשון שזכה במדליית זהב, ועשה זאת בבמשחקים האולימפיים ברומא בקיץ 1960, בענף ריצת המרתון[20]. ספורטאית נוספת היא פאטומה רובה (Fatuma Roba) שהייתה האישה האפריקאית הראשונה שזכתה במדליית זהב בריצת מרתון באולימפיאדת אטלנטה (1996)[21]. אישיות נוספת ראויה לציון היא מולטו טשומה (Mulatu Teshome), פוליטיקאי לשעבר ונשיא אתיופיה הנוכחי המכהן משנת 2013.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Abbink. 1985. Myths and Rites of the Western Oromo of Ethiopia by Lambert Bartels. Reimer Press.
  • Clive L. N. Ruggles. 2005. Ancient Astronomy: An Encyclopedia of cosmologies and myth. ABC-CLIO Press.
  • Donald N. Levine. 2014. Greater Ethiopia: The evolution of a multiethnic society. University of Chicago Press.
  • Fahlbusch Erwin, 1999. The Encyclopedia of Christianity. Wm. B. Eerdmans Publishing.
  • Harold G. Marcus. 1994. A history of Ethiopia. University of California Press.
  • Hassen Mohammed. 2002. Conquest, tyranny, and Ethnocide against the Oromo: A historical assessment of human rights conditions in Ethiopia, ca. 1880s-2002. Georgia States University: Atlanta.
  • Hattenstone, Simon, 6.4.2012. "The Ethiopian town that's home to the world's greatest runners", the guardian, https://www.theguardian.com/sport/2012/apr/06/ethiopian-home-worlds-greatest-runners.
  • Maraniss David. 2008. Rome 1960: the Olympics that change the world. New-York: Simon and Schuster.
  • Mario I. Aguilar. 1996. "The eagle as messenger, pilgrim and voice: divinatory processes among the Waso Boorana of Kenia" In Journal of religion in Africa. Brill. pp. 56–72.
  • Mohammad Hassen. 2015. The Oromo and the christain kingdom of Ethiopia: 1300-1700. Cambridge University Press.
  • Milikias Paulos. 2003. Ethiopia, the TPLF, and the roots of the 2001 political tremor. Marianopolis College: Montreal.
  • Ta'a Tesema. 2006. The political economy of an African society in transformation: the case of Macca Oromo. Harrassowitz Verlag: Wiesbaden.
  • R. J. Hayword, Hassan Mohammed. 1981. "The Oromo orthographw of shaykh bakri sapalo" In Bulletin of The School of Oriental and African Studies. Cambridge University Press. pp. 550–566.
  • Pankhurst Ritchard. 1997. The Ethiopian Bordelands: Essays in Regional History from Ancient times to the end of the 18th' century. The Red Sea Press.
  • Rudolph T. Ware. 2011. The Cambridge world history of slavery. Cambridge University Press.
  • W. A. Degu. 2002. The state, the crisis of state institutions and refugee migration in the

horn of Africa: the cases of Ethiopia Sudan and Somalia. Amsterdam Thela Thesis.

2016. Encyclopedia Britannica.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אורומו בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Tesema,2006:17
  2. ^ Hassen,2015: 2-3
  3. ^ Marcus,1994:55
  4. ^ Levine,2014:35-41
  5. ^ 5.0 5.1 Aguilar, 2007: 56-72
  6. ^ Hassan, 1981:44,550-556
  7. ^ milikias, 2003: 13-66
  8. ^ Hassen, 2002: 15-49
  9. ^ Fahlbusch, 1999: 158-159
  10. ^ Encyclopedia Britannica, 2016
  11. ^ Levine,2014: 78-89
  12. ^ Pankhurst,1997: 281-283
  13. ^ Degu, 2002: 142
  14. ^ Ware, 2011: 72-74)
  15. ^ Pankhurst, 1997: 284,423
  16. ^ Levine, 2014
  17. ^ Abbink.1985: 285-287
  18. ^ Ruggles ,2005: 45-46
  19. ^ Countries and cultures,2006
  20. ^ Maraniss,2008 : 373- 374
  21. ^ Hattenstone,2012