מהפכות הצבע
 |
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. | |
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. | |
מהפכות הצבע[1] או מהפכות הפרחים היו סדרה של מחאות בלתי-אלימות לרוב, שלוו בשינויים משטריים או חברתיים, במדינות שהיו שייכות בעבר לברית המועצות במרכז ובמזרח אירופה, ובמרכז אסיה.
המשתתפים במהפכות הצבע השתמשו בהתנגדות בלתי אלימה ברובה, כדי להפגין נגד ממשלות שהואשמו בשחיתות, סמכותניות וחוסר קשר עם העם, וכדי לקרוא לדמוקרטיה, לליברליזם ולעצמאות מדינית. הטריגר העיקרי שלהן היו תוצאות בחירות שנתפסו כמזויפות. מהפכות הצבע התאפיינו בשימוש באינטרנט כשיטת תקשורת.[2]
במקרים רבים המפגינים אימצו צבע ספציפי או פרח כסמל שלהם. ארגונים לא ממשלתיים ובמיוחד ארגוני סטודנטים נטלו חלק חשוב בקיומן של הפעילויות ובארגון של התנגדות יצירתית ולא אלימה.
עד כה תנועות אלו הצליחו ביוגוסלביה (במיוחד בסרביה – מהפכת הבולדוזר בשנת 2000), בפיליפינים (מהפכת ESDA בשנת 2001), בגאורגיה (מהפכת הוורדים בשנת 2003), באוקראינה (המהפכה הכתומה בשנת 2004) ובקירגיזסטן (מהפכת הצבעונים בשנת 2005 – אף שהייתה מהפכה אלימה יותר מקודמותיה). בכל המקרים שלעיל, בחירות שנויות במחלוקת גררו אחריהן הפגנות רחוב מסיביות שהביאו להתפטרות או להדחה של מנהיגים שנתפסו על ידי יריביהם כמושחתים וסמכותניים. בעקבות הצלחות אלה, שיטות שפותחו ושימשו במהפכות הצבע אומצו במאבקים דומים ברחבי העולם.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]תנועות סטודנטים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הראשונה מבין תנועות הסטודנטים הייתה "אוטפור!" ("Otpor", 'התנגדות!') ברפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה, תנועה שנוסדה באוניברסיטת בלגרד באוקטובר 1998 והחלה להפגין נגד הנשיא סלובודן מילושביץ' במהלך מלחמת קוסובו. רובם כבר היו ותיקי הפגנות נגד מילושביץ', כמו המחאה ב-9 במרץ 1991 וההפגנות בשנים 1996–1997. רבים מחברי התנועה נעצרו או הוכו על ידי המשטרה. למרות זאת, במהלך הקמפיין לנשיאות בספטמבר 2000, "אוטפור!" השיקה את מסע הפרסום שלה "Gotov je" (הוא סיים), קמפיין שגיבש את חוסר שביעות הרצון הסרבית ביחס למילושביץ' והביא לתבוסתו.
חברי "אוטפור!" נתנו השראה והכשירו חברים בתנועות סטודנטים דומות, כולל "Kmara" בגיאורגיה, PORA באוקראינה, "Zubr" בבלארוס ו-!MJAFT באלבניה. קבוצות אלה היו מפורשות בהתנגדותן הבלתי אלימה והקפידו עליה, גישה שקודמה והוסברה בכתביו של ג'ין שארפ.
מהפכות הצבע שהצליחו
[עריכת קוד מקור | עריכה]סרביה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בבחירות הכלליות ביוגוסלביה בשנת 2000, פעילים שהתנגדו לממשלת מילושביץ' יצרו אופוזיציה מאוחדת ועסקו בגיוס אזרחי באמצעות קמפיינים שעודדו יציאה להצבעה. גישה זו שימשה בבחירות בבחירות פרלמנטריות אחרות בבולגריה (1997), סלובקיה (1998) וקרואטיה (2000). עם זאת, תוצאות הבחירות לא תאמו להחלטת ועדת הבחירות הפדרלית, שהודיעה כי מועמד האופוזיציה ווייסלב קושטוניצה לא קיבל את הרוב המוחלט הדרוש כדי להימנע מבחירות חוזרות, אף על פי שכמה מקורות פוליטיים האמינו שהוא זכה בכמעט 55% מהקולות. פערים בסיכומי ההצבעות ושריפת מסמכי בחירות על ידי הרשויות הביאו את ברית האופוזיציה להאשים את הממשלה בהונאת בחירות.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ Gene Sharp: Author of the nonviolent revolution rulebook
Archived 22 February 2011 at the Wayback Machine, BBC News (21 February 2011)
Lukashenko vows 'no color revolution' in Belarus Archived 18 September 2013 at the Wayback Machine, CNN (4 July 2011)
Sri Lanka's Color Revolution? Archived 15 May 2022 at the Wayback Machine, Sri Lanka Guardian (26 January 2010)
(in Dutch) Iran, een 'kleurenrevolutie' binnen de lijntjes? Archived 28 June 2009 at the Wayback Machine, De Standaard (26 juni 2009)
(in Dutch) En toch zijn verkiezingen in Rusland wel spannend Archived 31 May 2013 at the Wayback Machine, de Volkskrant (29 February 2008)
(in French) "Il n'y a plus rien en commun entre les élites russes et le peuple" Archived 5 February 2013 at the Wayback Machine, Le Monde (6 December 2012)
(in Spanish) Revoluciones sin colores Archived 22 May 2013 at the Wayback Machine, El País (8 February 2010) - ↑ Vinciguerra, Thomas (13 March 2005). "The Revolution Will Be Colorized". The New York Times. Archived from the original on 29 May 2015. Retrieved 12 July 2023