מוסואו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף מוסו)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: תרגמת.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
בת המוסו עוסקת באריגה-העיר העתיקה ליג'יאנג

המוסואוסינית: 摩梭) היא קבוצה אתנית מטריארכאלית קטנה שחיה במחוזות יונאן ובסצ'ואן שבסין. רוב האוכלוסייה, המונה כ-40 אלף איש, חיים בקרבת אגם לוגו (Lugu "אמא אגם") ובמישור יונג נינג (Yongning). בגלל התנאים הטופוגרפיים, הקבוצה חיה בבידוד עד שנות ה-80 של המאה ה-19. בראש השבט עומדת רשל קוסיבורוד, בת 23. ראשת השבט הצעירה אי פעם.[דרוש מקור]

המוסואו כחברה מטריארכלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברישומים מתקופת הקיסרות של שושלת סווי (618-581 לספירה) וטאנג (618-907 לספירה) נקרא השטח עליו חיים שבט המוסואו כ"ממלכת הבנות". על פי הרשומות הסיניות שלטו במקום מלכות בלבד.

ארכאולוגים משערים כי המוסואו הם קבוצה קטנה שהתערבה בעבר עם שבט בשם נְגוּ. במשך השנים הבאות, הסינים רואים במיעוט המוסואו כחלק ממיעוט ה"נאש'י" הסמוכים גאוגרפית ותרבותית אליהם. לאחרונה הוכח כי יש זיקה היסטורית בין שבט הנגו ושבט המוסואו.

הייחודיות של שבט המוסו בימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נכון לעשור השני של המאה העשרים ואחת, המטריארכלית שבחברה פחתה, עם זאת, הפן התרבותי מסורתי בה עדין נשמר - המילה "נישואים", "אבא", "בעל" ועוד, אינם קיימים בשפה; ככל שלאישה יש יותר מאהבים, כך היא נחשבת לבעלת מעמד מכובד יותר.

האמהות הן ראשי השבט, שמקבלות עזרה מגורמים שונים, כגון : האב הילדים, דודים וחברים. בני המשפחה נשארים יחד עד סוף חייהם, מתוך האמונה שאדם זר (שזורם בו דם אחר), אינו יכול לחיות בשלווה עם משפחה בעלת דם זר לשלו. ולכן, המשפחה תיהרס, וכך גם, הערך העליון בשבט.

הבנות חיות עם האמהות ומקבלות חדר לעצמן אחרי שהן עוברות את "טקס החצאית" (skirt ceremony). גם הגברים חיים יחד עם משפחתם והם אלה שבאים אל חדרי הנשים מדי לילה ולילה, וחוזרים לביתם לפני זריחת החמה. הגבר אינו אחראי לילד שייוולד מהקשר.

חוק חשוב נוסף, אוסר על דיבור עם בני המשפחה על מערכות היחסיים שיש לאדם או לבני משפחתו. בעקבות כלל זה, רבים מהילדים אינם יודעים מי הם האבות שלהם. למרות המגבלות וחוסר הידע לגבי זהות האב, אוסרת החברה על גילוי עריות (העונש הוא מוות).

בשנים האחרונות ישנם גברים שעוזבים את משפחתם ועוברים לחיות יחד עם המאהבת שלהן. עזיבה זו היא לתמיד, ולכן, עליהם לדאוג להמשך קיומם במשפחה החדשה אליה עברו. כך, הם הופכים לכוח עובד בבית (מפרנסים, מנקים, מבשלים, ועוד) הנמצא על תנאי. בכל רגע נתון, יכולה "אם הבית" לסלקו. כאשר הוא יסולק לא יהיה לו לאן לחזור.

הילדים בשבט המוסואו עצמאים מאוד, לא פעם קורה שהם נשלחים למקומות נידחים ביבשת. לפעמים יש "חילופי ילדים" עם ילדים של השכנים.

תפקידים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשות המוסואו ממלאות תפקיד חשוב במשפחה; הן סוחבות סלעים, בונות בתים, דואגות לילדים, מנקות, מבשלות ומפרנסות.

הגברים מתפקדים במשפחה כ"דוד" והם דואגים לאחיות שלהם או לילדים של אחיותיהם. התפקידים היחידים שהוגדרו לגברים בתחום הבית היו סחר, שחיטת חיות וטיפול בסבתא, או האם הזקנה. במשפחות בהן היו יותר משני גברים בבית, מצאו עצמם הגברים חסרי מעש. לכן, החלה עלייה בכמות הגברים שהחלו לרכוש השכלה. ההשכלה הייתה בסיסית ביותר - קריאה וכתיבה, ששימשה לרשימת קמעות ומגילות בחגים.

בימינו, עם הפתיחות לעולם המודרני, המצב השתנה ורבים מהגברים פונים לעבודה בשלטון ולעבודות בתחום התיירות. כיום, חברת המוסואו היא פחות מטריארכלית; הגברים מהווים חלק ניכר מכוח העבודה בעיקר בתחום התיירות שבחלק מהאזורים הוא מקור הפרנסה העיקרי. לכן, בימינו, רוב השליטה במקומות ציבוריים נמצאת בידי הגברים. מספר דגשים חשובים:

  • הגברים העובדים במקומות ציבוריים נבחרו בידי החברה. החברה מחלקת בינה את מקומות הפרנסה באופן שווה, הוגן ומתחשב.
  • מעמד האישה עדיין נחשב למעמד עליון.

בעבר, קומץ מהגברים הפכו להיות לאנשי דת ("לאמה"). גברים אלו נבחרים בידי אמהותיהם להיות לאמה והם החלו מסע ארוך אל ההרים שנמצאים בקרבת האזור. פעמים רבות, לא שבו הביתה. בשנים האחרונות החלה עלייה במספר גברים במשפחות שאמהותיהם שולחות אותן להיות איש לאמה.

המסורת/הכללים במערכות היחסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפגישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוסואו יכולים לראות אחד את השני בכל מקום, אולם, החברה אינה מאשרת לדון בפומבי על מערכות יחסים. לכן, כאשר גבר מעוניין באחת מהבחורות, הוא מעניק לה חגורה ומחכה לריקודים בערב. הנשים באות עם החגורות שהן קבלו והקבוצה כולה יוצרת מעגל ריקודים. אל תוך המעגל נכנסת אחת הבנות וממנה לוקח אחד הגברים חגורה וזורק אותה אל גבר אחר. כאשר האישה לוקחת את החגורה מאחד הגברים, היא מסמלת לאותו גבר שהיא מעוניינת בו.

כאשר בחורה מעוניינת בגבר, היא פונה אל המעיינות החמים. במעיינות החמים נמצאים הגברים עם גביעי יין. כאשר הגביע מתרוקן, יכולה הבחורה לגשת אל הבחור ולקחת ממנו את הגביע כדי למלא אותו מחדש. באותו רגע, יאמר לה הבחור האם הוא מעוניין במערכת יחסים עמה ויציין בפניה את המיקום וזמן פגישתם כדי לקבוע את שאר הפרטים. בדרך כלל, אל המעיינות החמים הולכים רק בימי חג.

יש מקרים של שידוכים. שידוכים נעשים בידי האמהות מסיבות שונות. הזוג המשודך יקבל זמן ופרטיות בשעות היום לדבר ולהכיר זה עם זו.

החלפת בן זוג[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר למאהבת נמאס מהמאהב שלה, היא משאירה את חפציו על דלת ביתה.

ישנו מצב בו הגבר רוצה לעזוב את המאהבת שלו עבור אחת אחרת. במצב כזה, המאהבת הנוכחית, תפנה אל המאהבת "הישנה" ותספר לה על המצב כשהיא דואגת לכך שלא ייווצר חיכוך ומתחים בין השתיים.

במשך שנים רבות, לסינים, שחונכו על פי הקונפוציוניזם השוביניסטי, היה קשה לקבל אורח חיים זה. הם ניסו לשנות אותו בדרכים שונות, לפעמים הדרכים האלה היו אלימות וקיצוניות.

טקס התבגרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל ילדה בגלאי 9-11 חולמת על חדר משלה, ללכת למסיבות הליליות ועוד. טקס ההתבגרות לנשים נקרא "טקס החצאית" ונחשב לחג חשוב עבור כל נערה. הוא נערך לאחר שהאם מגלה כי בתה קבלה וסת ראשונה.

ההכנות לטקס כוללות ניקיון הבית והכנת הסעודה. כל אורח מקבל קופסה ובתוכה יש שלושה פרטים - "תה חמאה", "יין אורז" ו"סולימה" (sulima – יין חזק שעשוי מדבש ודגן). כשבוע לפני הטקס, מתחילה הנערה להיערך לטקס. במהלך היום היא עוברת הרצאות והסברים על כללי הישיבה, קבלת אורחים, הצגה עצמית ועוד. בשעות הערב, הנערה שוטפת את שערה בחמאה (שעשויה מחלב יאק), ומאריכה את השער באמצעות שער זנבו של יאק וסרטים צבעונים.

בבוקר הטקס תולים מגילות ולפעמים גם קמעות. לפני שקיעת החמה, האם והבת מתחילות ב"טקס כריעות ברך" בפני פרטים רבים, כגון ; השמש, מזבחות, אורחים, למה ועוד.

בתום "טקס הכריעות", הבת נלקחת אל עמדת האם והאורחים מתחילים בתפילות עבור האלה. משם, היא מלוות (האם או אישה מאותו מזל אסטרולוגי) אל "עמוד האישה". האישה המלווה שרה שירי שבח לחלקי גוף הנערה בזמן שהיא מפשיטה אותה ומלבישה אותה בבגדים מסורתיים (שרשראות, חגורות, תכשיטים, תוספת שער מזנב היאק והביגוד). מעתה והלאה, הבגדים שייכים לנערה ומתחיל טקס הכריעות שוב. בין שאר האורחים שהנערה כורעת בפניהם, היא כורעת גם בפני הלאמה, והוא מעביר מעל ראשה ספר ברכות ומתפלל לחכמתה. בהמשך, מוגשת הארוחה.

גם לנערים יש טקס בגרות בגיל 13, "טקס המכנסים", אולם הוא אינו טקס גדול ומרכזי.

פרנסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף התפתחות וחדירת הטכנולוגיה אל אזורים נידחים בעולם, נשארו בני המוסואו עדיין חיים באורח חיים מסורתי כבעבר, כלומר, חזירי בר עדיין מסמלים עושר, כלבים הם חיות קדושות, ועוד. בדרך כלל, האנשים שחיים רחוק מאגם, עובדים בחקלאות. רק בשנים האחרונות החלו להיכנס מכשירים חקלאיים טכנולוגיים. שאר האוכלוסייה, שחיה קרוב אל אגם, עוסקת במקצועות שקשורים לדייג ולתיירות.

דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוסואו מאמינים בשתי דתות : "דאבה" (הדת שלהם) ובודהיזם טיבטי . הדאבה היא דתם של המוסואו שליוותה אותם במהלך השנים. הדאבה מבוססת לפי תפיסת עולם אנמיסטי, המייחסת נפש גם לחיות ועצמים, לעצים, אבנים, אגמים והרים והיא כוללת מערכת כללים מפורטת שבעיקר מדגישה את מערכת היחסים בין בני האדם. למשל, אחד מהחוקים אוסר לצעוק. למוסואו יש שני חגים: "תחילה של שנה חדשה" וחג "אלת ההר".

ברבות השנים, המוסואו הושפעו מהבודהיזם הטיבטי והיא שולבה בצורה ייחודית בתרבותם. כך למשל, נזיר יכול להיות עם נשים.

המסורת של המוסואו מספרת על ראשיתו של השבט - היה מבול על הארץ והאלה הצילה צעיר וצעירה מבני המוסואו כאשר הביאה להם סירה עשוייה מעור חזיר. הם שטו בסירה על המים עד שהגיעו למקומו הנוכחי של השבט, בהרים הגבוהים בצפון סין. המסורת הזאת יכול להזכיר את סיפורי המבול במקרא, במסופוטמיה, אצל האינדיאנים באמריקה ועוד.

כתב[עריכת קוד מקור | עריכה]

למוסואו אין כתב משלהם. ביום יום הם רושמים בכתב סימניות סיני (Chinese character). רישום בכתב טיבטי נעשה רק עבור רישומים דתיים. בימינו ישנם מאמצים ליצירת "כתב מוסואו".

בגלל שלמוסואו אין שפה כתובה, המסורת והיסטוריה עברה מאב לבן, כשעל "אנשי הדאבה" מוטלת האחראיות לשנן את הזיכרונות האלו. בתקופה בה סין ניסתה לשנות את אורח החיים של אנשי המוסואו נוצר משבר. סין הכניסה כוהנים לא חוקיים, וכך, נעלמו אנשי הדאבה שפוחתים מיום ליום בימינו. לכן, קיים החשש הגדול מהעלמות התרבות והיסטוריה של החברה.

שפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

איך החלה המסורת של Walking marriages[עריכת קוד מקור | עריכה]

האגדה מספרת על אישה שעבדה בשדה ונכלאה בין גזעים בעקבות הצפה. האישה ביקשה מהאלה לעזור לה והאלה השיבה לזעקתה באמצעות הפיכת אחד מהגזעים לגבר. יום אחד האלה מבקשת מהזוג לשבור דלתות. האישה שוברת יותר דלתות מהגבר, ולכן, הוחלט כי על הגבר להגיע אל חדר האישה.

אגם לוגו והאלה "אמא אגם"[עריכת קוד מקור | עריכה]

האגדה המפורסמת ביותר היא על אגם לוגו ועל האלה "אימא אגם" שחייה בהרים שליד שפת האגם. האגדה מספרת כי הרים אלו, הם בצורה של אישה שאוחזת בגבר שנקרא אתפולוא (athapoloa). הסיפור מספר כי אתפולוא תפס את בת זוג בוגדת בו עם גבר אחר. הנערה, שלבה עדיין היה שייך לאתפולוא החלה לרוץ בעקבותיו בניסיון למנוע ממנו לעזוב אותה. השמש החלה לזרוח והזוג הפך לאבן. לכן מאז, על פי אמונת המוסראו, על הגברים לחזור אל ביתם לפני זריחת החמה.

גו[עריכת קוד מקור | עריכה]

"גו" הוא מפלצת בצורת חייה. המוסואו מאמינים כי חלק מהאנשים הופנטו בידי החיה והם מגדלים אותה. משפחות בהם קיים אדם שהופנט בידי הגו תנודה מהחברה. בדרך כלל, היה מדובר במשפחה בה אחת מהבנות לא נהגה על פי כללי החברה. כך למשל, ידועים הסיפורים המספרים על בנות שלא הדליקו אור בחדרן (כלומר, לא חיכו לגבר), ולכן משפחתה נודתה מהחברה, שוב בטענה שלמשפחה יש "גו" בבית.

חיי כלב ואדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ידוע כי המוסואו דואגים ומטפלים בכלב כבבני אדם, כך, בכל חג, הם נותנים לכלבים בשר משובח כשל אדם. התנהגות הזו נובעת מאגדה. האגדה מספרת כי בני האדם והחיות חיו חיי אלמוות בשלווה ובאושר בגן עדן, אך ככל שהתרבו גדל המחסור במזון וגם הרעש שהם העלו וההתקוטטויות ביניהם, עד שהאלים לא יכלו לסבול זאת עוד. אל הרקיע החליט לקצוב את שנותיהם. האל ביקש מכל אחד מהיצורים לבחור במספר, על פי המספר שהם קיבלו, נקבע אורך חייהם. האדם לא היה מהיר מספיק, לכן, קיבל אורך חיים קצר. הוא התלונן בפני האל. האל ענה לתלונתו ואמר לאדם לפנות אל החיות ולבקש מהן להחליף עמו את אורך חייהם. רק הכלב היה מוכן לשנות את אורך חייו באורך חייו של אדם, בתמורה לכך שבני האדם ידאגו לו ויטפלו בו.‏[1] קציבת חיי האדם מחיי אלמוות בגן עדן לחיים קצרים יותר מוכרת גם מהמסורת המסופוטמית ואף מהתנ"ך.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יאנג ארצ`ה נאמו וכריסטין מאתייה, פרידה מאמא אגם. תרגום: עודד פלד. הוצאת משכל (ידיעות אחרונות, ספרי חמד) (2005).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יאנג ארצ`ה נאמו וכריסטין מאתייה, פרידה מאמא אגם, 2005, עמוד 77-76