מלחמת לבנון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מלחמת לבנון הראשונה
(הסכסוך הישראלי ערבי)
Lebanese Army, Beirut, Lebanon 1982.jpg
חיילי צבא לבנון בביירות
תאריך:

6 ביוני 1982 - 29 בספטמבר 1982

מקום:

לבנון

תוצאה:

יצירת רצועת הביטחון בדרום לבנון, סילוק אש"ף מלבנון

הצדדים הלוחמים
Flag of Israel.svg ישראל
Flag of the Government of Free Lebanon.png צד"ל
Logo Kataeb.jpg הפלנגות הנוצריות
החזית הלבנונית
PLO-logo.jpg אש"ף
Flag of Syria.svg סוריה
Flag of the Amal Movement.svg אמל
Hezbollah Flag.jpg חזבאללה
מפקדים

Flag of Israel.svg מנחם בגין
Flag of Israel.svg אריאל שרון
Flag of Israel.svg רפאל איתן
Flag of Israel.svg משה לוי
Flag of Israel.svg משה ארנס
Flag of Israel.svg יצחק רבין
Logo Kataeb.jpg בשיר ג'ומאייל
Flag of the Government of Free Lebanon.png סעד חדאד
Flag of the Government of Free Lebanon.png אנטואן לאחד


PLO-logo.jpg יאסר ערפאת
Hezbollah Flag.jpg מוחמד חוסיין פדלאללה
Flag of Syria.svg חיכמת שיהאבי
אדיב אסמעיל‏[1]

כוחות

ישראל:
76,000 חיילים
800 טנקים
1,500 נגמ"שים
634 מטוסים
החזית הלבנונית:
17,700 חיילים
צבא דרום לבנון:
5,000 חיילים
97 טנקים

סוריה:
22,000 חיילים
352 טנקים
300 נגמ"שים
450 מטוסים
300 קני ארטילריה
100 תותחים נגד מטוסים
125 סוללות טילים נגד מטוסים
אש"ף:
15,000 חיילים
80 טנקים
150 נגמ"שים
400 תותחים ומרגמות
250 תותחים נגד מטוסים

אבידות

במהלך הקרבות נהרגו 670 אנשי מערכת הביטחון, ו-4 הוגדרו כנעדרים. עד הנסיגה מלבנון בשנת 2000 נפלו בסה"כ כ-1,216 חיילים.

כ-18,000 נהרגו, כולל כ-10,000 חיילים סורים ומחבלים פלסטינים (הערכה), עד לשנת 1985.

Lebanon1982.svg
נגמ"ש M-113 צה"לי בדרום לבנון, יוני 1982
האצטדיון בביירות ששימש מצבור תחמושת לאש"ף לאחר שהופצץ על ידי חיל האוויר הישראלי
יאסר ערפאת בביירות
מבצר הבופור, 1982
נסיעה דרומה לכיוון הבופור,1982
Flag of Israel.svg
Flag of Lebanon.svg
הסכסוך הישראלי-לבנוני
עימותים עיקריים:
מבצע ליטני | מלחמת לבנון (מבצע שלום הגליל)
מבצע דין וחשבון | מבצע ענבי זעם | מלחמת לבנון השנייה
הכוחות בסכסוך:
צה"ל | צבא דרום לבנון | הפלנגות הנוצריות
אש"ף | אמל | חזבאללה | סוריה | צבא לבנון
יוניפי"ל (כוח האו"ם בלבנון)
מושגים:
רצועת הביטחון | הגדר הטובה | מובלעת ג'זין | פתחלנד
חוות שבעא | דמוגרפיה של לבנון ו-מארונים
אישים ישראלים בולטים:
יורם המזרחי | בנימין בן אליעזר | אריאל שרון
רפאל איתן | אהוד ברק | אהוד אולמרט
אישים לבנונים נוצרים:
סעד חדאד | אנטואן לאחד | בשיר ג'ומאייל | אמין ג'ומאייל
אלי חובייקה | סמיר ג'עג'ע | אטיין סאקר
אישים לבנונים שיעים:
מוסא א-צדר | עבאס מוסאווי | חסן נסראללה
מוחמד חוסיין פדלאללה | נביה ברי
אישים לבנונים סונים:
פואד סניורה | רפיק אל-חרירי
אישים לבנונים דרוזים:
כמאל ג'ונבלאט | וליד ג'ונבלאט
אישים ערבים:
חאפז אל-אסד | יאסר ערפאת | אחמד ג'יבריל
רקע היסטורי:
מלחמת האזרחים השנייה בלבנון | גדר הצפון
ראו גם: היסטוריה של ישראל והיסטוריה של לבנון
אות מערכת שלום הגליל שהוענק לחיילי צה"ל ששירתו בין ה-5 ביוני 1982 ל-29 בספטמבר 1982

מלחמת לבנון הראשונה (שמה הרשמי בתחילתה: מבצע שלום הגליל, ובר"ת: של"ג) התרחשה בין ישראל לסוריה ולארגוני טרור פלסטיניים שפעלו נגד ישראל משטח לבנון.

מלחמת לבנון הראשונה נערכה בין התאריכים 6 ביוני 1982, ל-29 בספטמבר 1982. לחיילים ששירתו בתאריכים אלו הוענק אות מלחמת לבנון הראשונה.

בהגדרתה הרחבה ביותר, מלחמת לבנון הראשונה כוללת את השלבים הבאים:

לפי ההגדרה הרחבה מלחמת לבנון הראשונה הסתיימה במאי 2000 כאשר כוחות צה"ל נסוגו מרצועת הביטחון. בהגדרה הרשמית מלחמת לבנון נערכה בין יוני 1982 ועד ספטמבר 1982. בכל מקרה, הקרבות נגד הסורים והמחבלים, נערכו בשבוע שבין ה-6 ל-13 ביוני 1982. לאחר פינוי כוחות אש"ף והכוחות הסורים מביירות בשלהי אוגוסט 1982, צה"ל עבר ממצב של לחימה אקטיבית - כיבוש השטח וקרבות, לתקופה של פעילות בט"ש בלבנון.

המלחמה הביאה להגליית מפקדות אש"ף לתוניס, ולחיסול רוב הכח הצבאי של הארגונים הפלסטיניים, אולם לא הצליחה להוציא את צבא סוריה מלבנון. בעקבות המלחמה קם הארגון השיעי הקיצוני חזבאללה שמילא את החלל שנוצר בדרום לבנון עם יציאת הכוחות הפלסטיניים, ונלחם בכוחות צה"ל שנותרו בדרום לבנון. 670 חיילי צה"ל נהרגו במהלך מלחמת לבנון וסה"כ כ-1,216 חיילים בין השנים 1982-2000. במקביל, נתקלה המלחמה ומהלכיה בביקורת פנימית קשה בישראל מצד גורמים שונים.

תוכן עניינים

הרקע למלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר אירועי ספטמבר השחור ב-1970 התבססו ארגוני הטרור הפלסטינים בדרום לבנון, על רקע חולשת הממשלה הלבנונית, וביצעו התקפות ופיגועי טרור בגבול הצפוני של ישראל. במבצע ליטני בשנת 1978, נכנסו כוחות צה"ל לדרום לבנון וניהלו עימותים עם אנשי אש"ף. בעקבות המבצע הוסכם על פרישת כוחות יוניפי"ל שיחצצו בין ארגוני הטרור וגבול ישראל. ארגוני הטרור הגיבו בהצטיידות בקטיושות ותותחי 130 מ"מ, בהם השתמשו לירי על אזרחים ישראליים. השליח האמריקני פיליפ חביב, הצליח להביא לידי הפסקת אש בין ישראל ואש"ף ב-24 ביולי 1981. כבר קודם לכן החל צה"ל בהובלת הרמטכ"ל רפאל איתן ואלוף פיקוד הצפון אביגדור בן-גל ובתמיכת שר הביטחון, מנחם בגין בתכנון מבצע צבאי לחיסול ארגוני הטרור בלבנון.

ב-3 ביוני 1982 התבצע נסיון התנקשות בשגריר ישראל בבריטניה, שלמה ארגוב, על ידי מחבלים פלסטינים, מארגונו של אבו נידאל. ממשלת ישראל החליטה לנצל את ההזדמנות כדי לשים קץ לכח הפלסטיני בדרום לבנון. חיל האוויר הישראלי הפציץ תשעה מתקנים של אש"ף בלבנון ב-4 ביוני, חרף הסכם שביתת הנשק של יולי 1981 ואש"ף מצידו הגיב בהפגזה כבדה של כ-500 רקטות על יישובי צפון ישראל והשתמש בכוחות השריון הקטנים של הארגון לתקיפת הגבול על ישראל, דבר שהכשיר את פתיחת מלחמת לבנון.

הרכב האוכלוסייה בדרום לבנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדרום לבנון התגוררו ‏[2] כ-520 אלף מוסלמים שיעים כולל אלה שהתגוררו בערים צור וצידון, כ-110 אלף מוסלמים סונים, כ-80 אלף פלסטינים חיו במחנות הפליטים, כ-200 אלף נוצרים וכ-55 אלף דרוזים.

קשרי ישראל ואוכלוסיית דרום לבנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

היחידה לקישור עודדה גם תיירות לבנונית-ישראלית - כ-180,000 לבנונים ביקרו בארץ מאז יוני 1982 ועד מרס 1984. צה"ל אף הקים קייטנות בישראל לילדי דרום לבנון ואף עודד ביקורים מאורגנים לאנשי מקצוע להתמחות בנושאים שונים. היקף היצוא הישראלי ללבנון הגיע בשנת 1984 לשלושה מיליוני דולר לחודש, ודרך ישראל הועברו מוצרים של סוחרים לבנוניים המיובאים מחו"ל בסכום של שישה מיליוני דולרים.

מהלך המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

6-11 ביוני 1982[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-6 ביוני כוחות ישראליים נכנסו ללבנון והתקדמו צפונה לאורך ארבעה צירים: חוף הים, אזור ההר המרכזי, הגדה המזרחית, ובקעת הלבנון. בציר החוף לחמו 2 אוגדות. אוגדה 91 בפיקוד תא"ל איציק מרדכי ואוגדה 98 בפיקוד תא"ל עמוס ירון. אוגדה 98 כללה כוחות שריון ואת חטיבת הצנחנים הסדירה, בפיקוד אל"ם יורם יאיר[3]. במסגרת הלחימה הונחתה אוגדה 98 מכיוון הים צפונית לנהר האוואלי דבר שגרם לניתוק הקשר של מפקדות אש"ף בביירות עם המחבלים שנמצאו דרומית לנהר, ואפשר לכוחות צה"ל מאוגדה 91, שהגיעו מדרום, לסגור על אלפי המחבלים בצור ובצידון, ולטהר את השטח בלחימה עיקשת, בית אחר בית.

עם תחילת הלחימה בחר אל"ם יורם יאיר להוביל את חטיבתו בציר ההררי לאורך הרי השוף[4]. יאיר לחם בראש הצנחנים הסדירים, במסע קרבות קשה ומפרך[5], שכלל קרבות בעיירה דאמור ובכפרים מתא, שמלאן, קבר שמון וסיל. למרות שלכאורה הבחירה בציר ההררי הייתה אמורה לעכב את כוחות החטיבה, הרי שבמבחן התוצאה החלטתו של יאיר השתלמה והצנחנים היו לכוח הראשון שהגיע לביירות[6] וחבר לכוחות הנוצרים בציר ביירות-דמשק. בראש החטיבה פעל גדוד הסיור של חטיבת הצנחנים, בפיקוד סא"ל דורון אלמוג[7]. אלמוג אמר על המלחמה ש-"במלחמת שלום הגליל הלכתי ברגל שבעים קילומטר, לחמתי שבעה ימים, קרב אחרי קרב, מארב אחרי מארב." [8].

בסופו של היום הראשון, צה"ל הצליח להגיע עד לגשר קוסיימה שעל נהר הליטני, כ-27 קילומטרים מקו הגבול הבינלאומי. לאחר מכן, צה"ל המשיך את ההתקדמות המהירה תוך כדי ניסיון לשמור כמה שניתן, על מספר נמוך יחסית של הרוגים, שרבים מהם נגרמו על ידי צה"ל מאש כוחותינו. בתקרית אחת, זיהה מטוס פנטום ישראלי שיירה של צה"ל כשיירה סורית. בשל כך נהרגו כ-26 חיילים ועוד עשרות נפצעו.

בליל ה-6 ביוני, נערך הקרב על הבופור. במהלך ההגעה ליעד נפצע מפקד הכוח משה קפלינסקי, ובקרב עצמו נהרגו 6 מלוחמי גולני ביניהם מפקד הכוח שהחליף את קפלינסקי - רס"ן גוני הרניק.

ב-8 ביוני כוח צה"ל הגיע למבואות דאמור, כשבאותו הזמן נאלצו כוחות צה"ל מאוגדה 91 בפיקוד תא"ל יצחק מרדכי להתמודד עם אלפי לוחמי גרילה של אש"ף, שהתחפרו והתבצרו באזורים הצפופים והמאוכלסים, ובמחנות הפליטים של צור ובעיקר בגזרת צידון. במקומות אלו נאלצו לוחמי צה"ל (כוחות חי"ר מחטיבה 165 וחטיבה 939, בסיוע כוח טנקים מצומצם מחטיבה 847) להילחם קרבות קשים בלוחמה בשטח בנוי, מול כוחות גרילה עקשנים, שהסתתרו במחנות הפליטים מאחורי אזרחים, וסירבו להיכנע. מפקדי המחבלים החזיקו את האזרחים בכוח, והשתמשו בהם כחומת מגן אנושית. על כך אמר תא"ל יצחק מרדכי: " עשינו מאמצים רבים להוציא את האזרחים מתוך מחנה הפליטים, אבל מפקדי המחבלים לא איפשרו את הפינוי"[9]

ב-8 ביוני נערך גם הקרב הראשון של צה"ל נגד צבא סוריה, בעיירה ג'זין שבשיפולים הדרומיים של ג'בל ברוך. חטיבת השריון 460 כבשה את העיירה, ולמחרת השתלטה על הכפרים הסמוכים חונה ועין א-תינה, מהלך שאיפשר העברת כוחות רבים צפונה, אל עבר כביש ביירות-דמשק.

ב-9 ביוני, נפתח מבצע ערצב-19 שערך חיל האוויר להשמדת מערך טילי הקרקע-אוויר הסוריים בבקעת הלבנון. במהלך המבצע התרחש הקרב הגדול ביותר בעידן הסילון, בו השתתפו כ-150 מטוסי קרב, ובמהלכו הופלו כ-47 מטוסים של חיל האוויר הסורי ולא הופל אף מטוס ישראלי. במהלך כל הלחימה עם סוריה, ישראל השמידה כ-80 מטוסים סוריים ואיבדה מספר מועט של מטוסים, בעיקר על ידי פגיעות של הנ"מ הסורי. המבצע הדגיש את עליונותה האווירית המוחלטת של ישראל אל מול חיל האוויר הסורי. על פי בכירים בחיל האוויר הישראלי, המבצע נחשב לאחד מהמבצעים החשובים שלו, והוא אף עיצב באופן משמעותי את דמותו‏[10]. בהמשך התקיימו מספר קרבות שריון במהלכם לא הושגה הכרעה ברורה לטובת אחד הצדדים, ובמהלכם ישראל הייתה הראשונה בהיסטוריה שעשתה שימוש במסוקי קרב כנגד טנקים.

ב-9 ביוני 1982 לחמה סיירת מטכ"ל בקרב על המיוערת כנגד כוח רגלי ורכוב מן הקומנדו הסורי, הכווינה עליו ירי ארטילרי שכלל פצצות מצרר ‏והשמידה אותו[11].

ב-10 ביוני, ביום החמישי ללחימה, נהרגו בכפר דוחא שליד העיירה דאמור, סגן הרמטכ"ל, האלוף יקותיאל אדם ואל"ם חיים סלע.

12 ביוני- ספטמבר 1982[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-13 ביוני (כשבוע מתחילת המלחמה) צה"ל הגיע לביירות, ובמשך כחודש וחצי ניהל בה קרבות והידק את המצור עליה. במהלך הקרבות רוב ביירות נכבשה, נמל התעופה של ביירות נהרס, נהרגו כ-368 חיילי צה"ל ויותר מ-1000 מחבלי אש"ף, בנוסף לכ-6000 מחבלים שנעצרו. לקראת אמצע אוגוסט הושגה הסכמה להוצאת הכוחות הסוריים והכוחות הפלסטיניים מביירות, בחסות כוח בינלאומי. תהליך זה הושלם ב-31 באוגוסט 1982.

ב-23 באוגוסט 1982 נבחר בשיר ג'ומאייל מנהיג הפלנגות הנוצריות לנשיא לבנון. מדינת ישראל ראתה בכך סימן לפריצת דרך מדינית ושר הביטחון אריאל שרון אף הכריז כי מדינה ערבית נוספת מתכננת לחתום חוזה שלום עם ישראל. לאחר הרצח של בשיר ג'ומאייל ב-14 בספטמבר 1982 תפס אחיו, אמין ג'ומאייל את השלטון. יומיים לאחר הרצח, ב-16 בספטמבר 1982, אישר צה"ל לכוחות הפלנגות הנוצריות להיכנס למחנות הפליטים סברה ושתילה שבאזור ביירות. כניסת הפלנגות למחנות, הפכה במהרה לטבח סברה ושתילה, שבו רצחו הפלנגות מאות מתושבי המחנה. הטבח עורר סערה ציבורית בינלאומית, וקומם מדינות רבות נגד ישראל.

בעקבות הסערה הציבורית שהתחוללה בעולם עקב הטבח, ולחץ אמריקאי, נסוגה ישראל מביירות ב-17 בספטמבר 1982. בישראל הוקמה ועדת חקירה (ועדת כהן), שבעקבות מסקנותיה נאלץ אריאל שרון, שהיה שר הביטחון ואדריכל מלחמת לבנון, להתפטר מתפקידו, שהועבר לידי משה ארנס. לאחר נסיגת צה"ל מביירות, הסתיימה למעשה הלחימה האקטיבית, וב-29 בספטמבר 1982 הסתיימה המלחמה באופן רשמי.

פריסת צה"ל בתקופה שלאחר סיום המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוקטובר 1982 -יוני 1985[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מאוקטובר 1982 צה"ל ביסס ופרס את כוחותיו, במוצבים שנבנו לאורך הקו שנוצר לאחר סיום המלחמה. בספטמבר 1983 הסתיים שינוי הפריסה הראשון של צה"ל, בהיערכותו בקו חדש, קו האוואלי. במסגרת ההיערכות מחדש פינה צה"ל ופירק 43 מחנות ו-22 מוצבים. שלב הנסיגה השני נמשך כארבעה שבועות ובמהלכו הושלמה הנסיגה מאזור אגם קרעון ומהגזרה המזרחית בלבנון. בסיום השלב הזה נערך צה"ל באזור העיירה חאצביא. בסוף 1984 נעשתה במטכ"ל עבודת מטה לבחינת האפשרויות להיערכות הביניים של צה"ל באופן חד צדדי, בגזרה המערבית בלבנון (שלב הנסיגה השלישי).

שהיית צה"ל בלבנון חשפה אותו להתקפות של מורדים שיעים, ששיאן היה ב-4 בנובמבר 1983, בפעולת ההתאבדות בבניין מפקדת צה"ל בצור, שגרמה למותם של 60 איש, מתוכם 28 ישראלים. המגמה הישראלית להינתקות הדרגתית מדרום לבנון קיבלה מאז הבחירות לכנסת ה 11 ב1984 מימד נוסף -כלכלי. המשבר הכלכלי החמור בישראל ומגמתה של הממשלה לקצץ סכומים ניכרים מתקציב הביטחון חיזקו את טענות התומכים בנסיגה לגבולות רצועת הביטחון.

בינואר 1985 הביאו ראש ממשלת האחדות שמעון פרס, ושר הביטחון יצחק רבין, בפני הממשלה החלטה על יציאת צה"ל מלבנון, ונסיגה לקו חדש של מספר קילומטרים בדרום לבנון, שכונה "רצועת הביטחון". ההחלטה עברה ברוב קולות. הנסיגה ההדרגתית הסתיימה רשמית ביוני 1985, שלוש שנים לאחר שוך הקרבות, וסיום המלחמה באופן רשמי.

המאבק באש"ף לאחר הגירוש לתוניס[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הגירוש של אנשי אש"ף לתוניס התחיל השלב של הלחימה הסמויה, אחד המבצעים הידועים היה מבצע דרך נץ התרחש באפריל 1985,באישון ליל פוצצו לוחמי שייטת 13 את אוניית אש"ף "מון לייט" שעגנה בנמל ענאבה, אלג'יריה, על מנת למנוע פיגוע קטלני בתוך בסיס הקריה בתל אביב.

תגובות למלחמה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהצבעה בכנסת על המלחמה, התנגדה לה רק חד"ש (שאף הגישה בהפגנתיות הצעת אי אמון בממשלה). נציג הסיעה, ח"כ מאיר וילנר, ציין במליאת הכנסת כי "הממשלה מובילה את ישראל אלי תהום. היא עושה מעשה, שבמרוצת הזמן עלול להתברר כבכייה לדורות". בתגובה גונתה חד"ש ונשמעו קריאות, ביניהן מפי עורך ידיעות אחרונות, להעמיד את ח"כיה לדין באשמת בגידה. בהצבעה עצמה נעדרו מהמליאה ח"כים מהשמאל, ביניהם שולמית אלוני ויוסי שריד. סיעת המערך הצביעה בעד. גם העיתונים, להוציא את "הארץ", התגייסו למען המאמץ המלחמתי: בעיתונים התפרסמו כתבות אופטימיות (דווח, למשל על ירידה של 50% במספר הגניבות באזור גוש דן, ברומזם שיש קשר בין המלחמה לירידה בפשיעה) ולא נשמע אף קול מפקפק באותם אמצעי תקשורת. הגדיל לעשות עמירם ניר מידיעות אחרונות בטור המערכת ביום הראשון ללחימה, 6 ביוני 1982, תחת הכותרת "שקט, יורים": "עכשיו אין אופוזיציה, אין ליכוד ומערך, אין דתיים וחילוניים, עשירים ועניים, ווזווזים וצ'חצ'חים. עכשיו כולנו עם אחד, במדים, עכשיו יורים. שקט". המקרה המפורסם ביותר של שיתוף פעולה בין התקשורת לממשלה היה בזמן כיבוש הבופור. ראש הממשלה דיווח כי הבופור נכבש "ללא אבדות", אף על פי שהיה ידוע ששישה חיילים של סיירת גולני, ביניהם מפקד הפלס"ר, רס"ן גוני הרניק, נפלו בעת הלחימה[12]. התקשורת עצמה דיווחה על "גבורה עילאית" ו"חירוף נפשות", אך לא ציינה את נושא האבדות. רק בחינה מדוקדקת של מודעות האבל הראתה תמונה אחרת: "על מותו של רס"ן גוני הרניק, בעת כיבוש הבופור, מתאבלת תנועת שלום עכשיו".

עם זאת, ככל שהתקדמה המלחמה, החלה ביקורת ציבורית מחוגים שונים, אשר טענו כי המלחמה היא "מלחמת ברירה", וממשלת ישראל הייתה צריכה להסתפק במבצע צבאי מוגבל בשטחי דרום לבנון. בהמשך, כאשר צה"ל הסתבך אט-אט בבעיות הפוליטיות הפנים-לבנוניות, גברה ההתנגדות בציבור למלחמה, שהגיעה לשיאה לאחר טבח סברה ושתילה.

הוויכוח על מטרת המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלחמה החלה כמבצע צבאי מוגבל בשם "מבצע שלום הגליל", בדומה למבצעים מוגבלים שהיו לפניו, לפי תוכנית צבאית שכונתה "תוכנית אורנים". מטרות המבצע השתנו במהלכו, ומהוות עד היום מקור לעימותים במערכת הפוליטית בישראל, ואף להאשמות בתוך מפלגת הליכוד עצמה. בפקודת המבצע ועל פי ידיעת ראש הממשלה מנחם בגין, הוגבל המבצע לכניסת כוחות צה"ל עד 40 ק"מ צפונה מקו שביתת הנשק עם לבנון, מרחק הגדול מטווח הקטיושות, על-מנת לפגוע קשות באש"ף שהיה מוגן עד הקו הזה בכ-3 רצועות הגנה של הכוחות הסוריים במדינה, שכן אחרת הארגון ישתקם וייתחמש ברקטות בעלות טווח גדול יותר[13]. תחום זה הוסכם על גם על דעתה של מפלגת העבודה שהייתה באותה עת באופוזיציה בכנסת. אולם הפקודה לא ירדה לדרגי השטח[14], וצה"ל לא עצר את כוחותיו עד הגיעם לביירות, בירת לבנון, ומטרת המבצע שונתה והייתה גירוש המיליציות של אש"ף מלבנון כולה, מטרה שהושגה בהצלחה בסופו של דבר, לאחר המצור על ביירות.

ההתייחסות למלחמה כאל מבצע ניכרת גם בשמו של החוק למימון מבצע שלום הגליל, התשמ"ב-1982, שאושר בכנסת ב-22 במארס 1988[15], בתקנות העוסקות במתן אות מערכה למשתתפים במבצע, שפורסמו ב-6 בפברואר 1983, הוא נקרא "מערכת שלום הגליל". עם התמשכות המבצע והתרחבותו הוא נתקבע בשיח הציבורי כ"מלחמת לבנון".

לדברי הפרשן הצבאי רון בן ישי, מטרות המלחמה, כפי שהוצגו לו עוד זמן רב לפני תחילת המלחמה על ידי אריאל שרון ורפאל איתן היו נרחבות מאשר טווח ה-40 ק"מ שצויין בהחלטת הממשלה על יציאה למבצע, וכללו סילוק אש"ף מלבנון כולה, בתקווה שצעד זה יחסל את תקוותם של הפלסטינים לשוב לשטחי יהודה ושומרון, ויבסס את אחיזת ישראל בשטחים אלה. מטרה נוספת הייתה השבת השלטון בלבנון לפלנגות הנוצריות בראשות באשיר ג'ומייל, שבעקבותיו תחתום לבנון על הסכם שלום עם ישראל. בן ישי טען שמטרות אלה הוסתרו ממנחם בגין ומהממשלה‏[16]. טענה דומה, לפיה אריק שרון היטעה את בגין והממשלה כולה בדבר יעדי המלחמה, הועלתה גם על ידי העיתונאי עוזי בנזימן. שרון הגיש תביעת דיבה כנגד בנזימן ועיתון הארץ (שבו פורסמה טענתו של בנזימן). התביעה נדחתה תוך שנקבע, בין השאר, שהוכח ששרון לא נהג ביושר עם ראש הממשלה בגין.

סרבנות במלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת לבנון הייתה הראשונה שבה חלחלה הסרבנות המצפונית לדרגים גבוהים כמו במקרה של אל"ם אלי גבע, מפקד חטיבה שסירב לפקד על חייליו להמשיך במבצע אך הסכים להשתתף כחלק מהכוח הלוחם, והודח. עם תחילת המלחמה הוקמה תנועת הסרבנות "יש גבול", על ידי חיילי מילואים שסירבו לשרת בשטח לבנון. כמו כן, האלוף עמרם מצנע התפטר מתפקידו כמפקד גיס במחאה על פלישת צה"ל לביירות וכאקט של אי אמון בשר הביטחון אריאל שרון.

תוצאות המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוצאותיה המיידיות של המלחמה:

  • גירוש אש"ף מדרום לבנון לתוניס, הרס התשתיות שלו בדרום לבנון ותפיסת נשק רב על ידי צה"ל. החלשות ארגון אמל השיעי המתון יחסית, אך מולם הקמת הארגון השיעי חזבאללה בלבנון, שמטרתו התנגדות אלימה לכיבוש הישראלי ותמיכתו בידי סוריה ואיראן.

שנתיים לאחר יציאת הפלסטינים מביירות, היו מרוכזים בביירות כ-2,500 פלסטינים מכל פלגי אש"ף וברחבי לבנון עוד כ-5,500.

  • הקמת צד"ל - צבא דרום לבנון - שסייע לצה"ל.
  • פגיעה קשה בעוצמת הצבא הסורי, צמצום יכולתו האווירית בעקבות עימותים אוויריים שבהם הייתה ידו על התחתונה. פגיעה בכלכלה הסורית‏[17] הגברת ההרתעה הצבאית של צה"ל כלפי לבנון, סוריה ושאר מדינות ערב (המלחמה היחידה שבה ישראל העזה לכבוש בירה של מדינה ערבית).
  • תחילת שבירת הקונצנזוס והאמון לגבי המטרות והמניעים של מפקדי הצבא בחלק מהציבור הישראלי.

תוצאותיה ארוכות הטווח של המלחמה:

  • בתחום המדיני, ממשלות רבות בעולם המערבי גינו את כניסת צה"ל לביירות ואת הימצאות הצבא הישראלי בלבנון והדבר פגע במעמדה המדיני של ישראל, שהיה במגמת שיפור לאחר הסכם השלום עם מצרים. מומנטום השלום עם מצרים נפגע והיחסים הוגדרו כ"שלום קר".
  • השהייה הארוכה והקשה בלבנון, חשפה את הצד הפגיע של צה"ל לעימותי גרילה קשים עם אנשי חזבאללה שהתעצמו והתמקצעו ושכונו "הבוץ הלבנוני". עימותים שצה"ל התקשה לתת להם מענה הולם גבו קורבנות רבים.
  • בטווח הארוך יותר הביאה המלחמה לשחרורם של אלפי עצירים ואסירים ביטחוניים בעסקאות לחילופי שבויים.
  • השפעה על תהליך השלום, נסיגת אש"ף מלבנון הייתה אחד הגורמים לנכונותו של יאסר ערפאת להגיע לוועידת מדריד שהובילה להסכמי אוסלו, אולם מצד שני נסיגת צה"ל לגבולות רצועת הביטחון הובילה להתעצמותו של חזבאללה שהביאה לנסיגת צה"ל מלבנון במאי 2000 ללא הסכם‏[18].

חזרתם של אנשי אש"ף ללבנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבצע של"ג יצר מציאות חדשה בדרום לבנון. הפלסטינים שהקימו שם מאחז טריטוריאלי עצמאי הוצאו מהתמונה. את החלל הריק מלאו השיעים ובראשן ארגון "אמל" שהגיע לשיא כוחו בפברואר 1984 שעה שהשתלט על מערב ביירות והפך לכוח הלבנוני העולה. מאז התחיל הגלגל להתהפך בתהליך הדרגתי ואיטי ו"אמל" במקום לצבור תנופה החל לאבד גובה. שתי סיבות גרמו להדרדרות במצבו של ארגון "אמל" הראשונה התחזקות ארגון חזבאללה והשנייה חזרתם של אנשי ערפאת ללבנון. עקב ניתוק הקשר עם חוסיין, מלך ירדן, וחיסול מירב הבסיסים שלהם בממלחכה הירדנית וכמובן הסילוק מתוניס. כמו כן, דרום לבנון הייתה שטח המחיה היחיד, שאפשר מאבק מזוין נגד ישראל. היו שני שלבים לחזרה הפלסטינית ללבנון:

  1. תקיעת יתד במחנות הפליטים במערב ביירות, צידון וצור. מהלך זה התחיל בשנת 1985.
  2. יציאה ממחנות הפליטים על מנת ליצור אזורי שליטה מסביבם. המוקד של שלב זה היה בעיקרו סביב העיר צידון שם החלו הפלסטינים להשתלט על נקודות טופוגרפיות חיוניות ושולטות. באוקטובר 1986 חזרו רוב אנשי אש"ף שגורשו ממערב ביירות לאחר המצור הגדול של צה"ל במלחמת שלום הגליל, לבירת לבנון ולערים הדרומיות צידון וצור,‏[19] אולם באותה שנה היו אנשי ערפאת עסוקים במלחמה באנשי תנועת "אמל" השיעית.

נפגעי צה"ל בשנות הלחימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פתיחת ציר בכביש היורד משקיף אל חרדון לראס ביאדה. באופק רואים את הלשון של צור (1986)
מוצב שקיף אל חרדון, במוצב שהו כוחות צה"ל וצד"ל (1986)
סיור על שפת שפת המצוק הדרומי של נהר הליטני באזור הכפר דיר סיריין(1987)
  • בשנים 1982-2000 נהרגו כ-1,216 חיילי צה"ל, מתוכם כ-654 חיילים במלחמת לבנון הראשונה ועוד 562 חיילים נהרגו במלחמה ברצועת הביטחון[20],עד הנסיגה לרצועת הביטחון נפצעו כ-3750 חיילים [21].

אין תיעוד מדויק למספר חיילי צה"ל שנפצעו במלחמת רצועת הביטחון, הערכה שמדובר במספר אלפים כולל לוחמים שאובחנו כסובלים מהפרעת דחק פוסט טראומתית[22]. בתקופה זו אובחנו חיילים הסובלים מ"הלם קרב" כסובלים מ"תסמונת וייטנאם"[23].

כמו כן אין נתון רשמי על מספר חיילי צד"ל שנהרגו ונפצעו בתקופה זו. הערכה היא שנהרגו בתקופה זו כ-660 חיילי צד"ל כ-250 נפצעו, כמו כן נהרגו כ-200 אזרחים דרום לבנונים. בממוצע איבד צבא לבנון כ-55 חיילים בשנה וצה"ל איבד כ-25 חיילים בשנה.‏[24]

  • על פי הערכות, מן הצד הערבי נהרגו כ-18,000 איש במלחמה, ביניהם כ-10,000 חיילים סורים וחמושים פלסטינים. [2]

מאבק הכיתוב על מצבות החללים[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר 1985 פנתה קבוצה של הורים שכולים לשר הביטחון יצחק רבין, בבקשה למחוק ממצבות בניהם שנפלו בלבנון את השורה שבה נכתב "במבצע שלום הגליל", לדעת ההורים בלבנון הייתה מלחמה ולא "מבצע שלום"‏[25]. בנובמבר 1985 השיב שר הביטחון יצחק רבין שאינו סבור שכעת יש מקום להביא לממשלה החלטה של הממשלה הקודמת אולם ישנה אופציה לדון על כך בעתיד [26].

שבויים ונעדרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלושה מחיילי צה"ל, אשר השתתפו בקרב סולטאן יעקוב, נעדרים עד היום: זכריה באומל, יהודה כץ וצבי פלדמן

שבויים ונעדרים לאחר הנסיגה לרצועת הביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

רון ארד היה נווט קרב בחיל האוויר הישראלי שנפל בשבי ארגון "אמל" בלבנון ב-16 באוקטובר 1986. נחשב כנעדר ממאי 1988, לאחר שהועבר למקום לא ידוע, באיראן או בלבנון.

נוכחות צה"ל בדרום לבנון מ-1985 ועד 2000[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הלחימה בדרום לבנון (1985 - 2000)

מאז נסיגת צה"ל ב-1985 והיערכותו ברצועת הביטחון הייתה מדיניות ישראל שילוב של מהלכי הרתעה נגד מחבלי החזבאללה וניסיונותיו לפגוע במוצבי צה"ל בדרום לבנון, וחתירה לשיתוף פעולה עם אוכלוסיית האזור. צה"ל פעל לשיתוף פעולה עם צד"ל באזור הביטחון וצמצם את הכוחות במוצבים בגזרה. פעילות צה"ל הפכה בעיקר להגנתית: החזקת המוצבים, סיורים ומארבים לבלימת חדירות. ננקטו גם פעולות של פשיטות, הפעלת חיל האוויר ופגיעה במנהיגי החזבאללה.

רצועת הביטחון הרחיקה את צפון ישראל מטווח הקטיושות, אם כי אלה לא הסתיימו לגמרי. השהות בלבנון חשפה את חיילי צה"ל וחיילי צד"ל לעימותי גרילה קשים עם אנשי חזבאללה שהתעצמו והתמקצעו, וצה"ל התקשה לתת להם מענה הולם. שני אירועים מרכזיים בשנים אלו היו מבצע דין וחשבון, בשנת 1993, ומבצע ענבי זעם בשנת 1996.

מחיר הדמים ההולך וגובר ששילם צה"ל על השהות ברצועה הוביל ללחץ ציבורי גובר לפינויה, כמו זה של ארגון "ארבע אמהות". ב-24 במאי 2000, בעקבות הוראתו של ראש הממשלה, אהוד ברק, נסוג צה"ל מלבנון, לאחר 18 שנות שהייה שם.

אות מערכת שלום הגליל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אות מערכת שלום הגליל הוענק ללוחמים במלחמת לבנון הראשונה בין 5 ביוני 1982 ל-29 בספטמבר 1982, שאר הלוחמים שלחמו עד נסיגת צה"ל בשנת 2000 קבלו את אות השירות המבצעי. בינואר 2012 הסכים שר הביטחון אהוד ברק לבדוק מחדש את בקשת הפורום "רצועת הביטחון מלחמה ללא שם" להענקת אות לחימה "ללוחמי רצועת הביטחון"‏[27].

אמצעי לחימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמצעי הלחימה של צה"ל במלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רובה הסער של חיילי צה"ל במלחמה היה הגליל הישראלי.

במלחמה זו השתמש צה"ל לראשונה בטנק המרכבה סימן 1. בעקבות לקחי המלחמה פותח המרכבה סימן 2 ושודרגו טנקי המרכבה סימן 1. טנקי המגח דוגמו בחליפת מיגון ריאקטיבי (שנקראה "בלייזר") שהתגלתה כמענה יעיל כנגד רקטות נ"ט וטילי נ"ט. אמצעי מפתיע נגד חוליות הנ"ט והצלפים על הגגות היה ה-M-163 "חובט", שתפקידו המקורי היה נ"מ, שהשתמש בתותח ה-M61 וולקן מהיר-הירי שלו לרסס אזורים בהם היה חשד לחוליות נ"ט וצלפים וכן לטיהור גגות באמצעות כינון גבוה של התותח.

הנגמ"שים שצה"ל השתמש בהם במלחמה זו היו דגמיו השונים של ה-M113. בעקבות השהות ברצועת הביטחון בסוף המלחמה החל צה"ל לפתח נגמ"שים כבדים המבוססים על תובות טנקים, כגון הנגמשו"ט והאכזרית, על מנת לספק לחיילים מיגון הולם כנגד איומי נ"ט ומטעני צד.

חיל ההנדסה הקרבית השתמש בדחפורי די-9 לא ממוגנים על מנת לפרוץ דרכים לכוחות החי"ר והשריון. בעקבות לחימה זו, בה מצאו מפעילי הדחפורים את עצמם בחזית, החל צה"ל למגן את כלי הצמ"ה שלו, ומיגון ל-D9L פותח והותקן על הכלים ב-1986. במלחמה זו השתמשו הכוחות בצפע שריון על מנת לטהר רחוב ממולכד בביירות. נגמ"שי ההנדסה היו M113 וזחל"דים. בעקבות המלחמה והשהות ברצועת הביטחון, החל צה"ל לפתח נגמ"ש הנדסה כבד - הנגמשו"ט שבהמשך שודרג לנגמחו"ן ושימש כאב-טיפוס לפומ"ה.

חיל התותחנים השתמש במלחמה בתותחים מתנייעים מדגם M109 "רוכב" בקליבר 155 מ"מ, M-107 "רומח" ו-M-110 "קרדום" (שהופעלו ככינון ישיר נגד מבנים). בנוסף, ירה צה"ל כמה עשרות טילי קרקע-קרקע נגד מטרות קורנות - כחלילית וקרס - שהשמידו סוללות נ"מ ומכ"מים בגזרה הדרומית. זה היה השימוש המבצעי הראשון והאחרון בטילים אלה. לצד הארטילריה הקנית הפעיל חיל התותחנים ארטילריה רקטית: מטל"ר 290 מ"מ ("חביב") ומאוחר יותר גדוד מטל"ר 122 מ"מ, שהתבסס על נשק שלל שנלקח במלחמה, השתתף במצור על ביירות ולאחר מכן פורק.

חיל האוויר הישראלי הפעיל במלחמה מטוסי F-16 פייטינג פלקון ומטוסי F-15 שהוכחו כעדיפים על פני המטוסים הסובייטים וכן מטוסי F-4 פנטום ומטוסי כפיר. לצד מטוסי הקרב הופעלו מזל"טים, ששימשו בעיקר להשגת מודיעין צבאי (ובפרט השגת מידע לקראת מבצע ערצב 19). בלחימה זו הופעלו לראשונה מסוקי קרב מדגמי AH-1 קוברה ו-MD 500 דיפנדר לתקיפת מטרות שריון של האויב.


Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הזירה הימית במלחמת לבנון

חיל הים הישראלי הפעיל ספינות טילים מדגם סער 4 להשגת עליונות ימית ותקיפת מטרות חוף, ובמהלך מבצע נחיתת סער אמפיבית גדול הנחיתו שלוש נחתות ("בת-שבע" ושתי נחתות ששים מטרים) מאות כלי רכב משוריינים ואלפי חיילים מחטיבת הצנחנים בשפך נהר האוואלי שמצפון לעיר צידון בלבנון.

אמצעי לחימה של צבא סוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוסי הקרב של חיל האוויר הסורי כללו את המיג-21 ומיג-23, רובם מהדגם מיג-23MS, גרסת ייצוא משונמכת של המיג-23 הסובייטי שהייתה פגיעה ללוחמה אלקטרונית. מטוסי המיג הוכחו כנחותים לעומת מטוסי הקרב המערביים, דבר שהתבטא בקרבות האוויר הגדולים בין ה-6 ביוני עד ל-11 ביוני, בהם איבד חיל האוויר הסורי למעלה מ-80 מטוסים ולא הצליח להפיל אפילו מטוס אחד של חיל האוויר הישראלי.

לפני המלחמה, כחלק מלקחי מלחמת יום הכיפורים, הצבא הסורי נערך בלבנון עם מערך מעובה של סוללות נ"מ שכללו טילי קרקע-אוויר מדגמי SA-2,‏,SA-3,‏ SA-6 ו-SA-8 לצד תותחי ZSU-23-4 שילקה שנועדו להגן על הסוללות מפני יעפי תקיפה נמוכים. חיל האוויר הישראלי - שהתכונן היטב לאיום זה - פתח במבצע ערצב 19 והשמיד את רובן.

כנגד שריון הפעיל חיל האוויר מסוקי אירוספסיאל גאזל (החמושים בטילי הוט) ומי-24 חמושים ומסוקי מי-8 שהנחיתו חוליות נ"ט וכוחות מיוחדים.

צבא היבשה הסורי כלל טנקים ישנים יחסית מדגמי T-55, אך התבסס בעיקר על כ-300 טנקי T-62 וטנקים חדישים מדגם T-72. בעוד שטנקי ה-T-55 ו-T-62 הוכחו כנחותים מול חיל השריון הישראלי, ה-T-72 התגלה כיריב ראוי למרכבה סימן 1. ה-T-72 השמיד מספר כלי רק"ם ישראליים, אך מנגד נפגע והושמד על ידי טנקי מרכבה וטיל נ"ט TOW-2A שירו חוליות נ"ט ומסוקי קרב.

חיל הרגלים הסורי היה חמוש בנשק סובייטי: רובי AK-47, רקטות נ"ט RPG-7 ו-RPG-18 וטיל נ"ט מדגמי "סאגר" אך גם בטיל הנ"ט "מילאן" הצרפתי שהיה אחד הטובים בזמנו. לחיל הרגלים היו 80 נגמ"שים מדגמי BMP-1 ו-BTR-152.

הארטילריה הסורית כללה 300 תותחים מדגמי תותח D-30, תותחי 130 מ"מ, משגרי רקטות (מטל"רים) ומרגמות 120 מ"מ ו-160 מ"מ.

אמצעי לחימה של צבא דרום לבנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמצעי הלחימה של צבא דרום לבנון כללו תערובת של אמצעי לחימה סובייטיים וערביים לצד אמצעי לחימה מערביים, ובפרט אמצעי לחימה מיושנים של צה"ל שרובם יצאו משירות סדיר. אמצעי הלחימה כללו הן נשק קל והן נשק כבד, לרבות רכב קרבי משוריין, טנקים וארטילריה.

כך למשל ניתן היה למצוא רובי AK-47 רוסי לצד FN FAL בלגי והגליל והעוזי הישראליים.

הטנקים כללו בעיקר טנקי טירן (השבחות ישראליות לטנקים הסובייטים) אך גם מספר טנקי סופר שרמן M50 שהושבחו על ידי התעשייה הצבאית.

אמצעי לחימה של אש"ף[עריכת קוד מקור | עריכה]

אש"ף היה מצויד בארטילריה רקטית: רקטות 130 מ"מ, רקטות 152 מ"מ, קטיושות וגראדים - שנורו מ-100 מטל"רים רב-קניים. בנוסף היה אש"ף מצויד ב-250 תותחים. כנגד כלי טיס החזיק אש"ף ב-200 תותחי נ"מ, כולל מספר כלי ZSU-23-4.

למרות היותו מיליציה לא-סדירה הפעיל אש"ף גם כ-60 טנקים: T-34,‏T-54 ו-T-55, שרובם שימשו כעמדה מבוצרת נייחת. בנוסף לטנקים היו ברשות אש"ף טילי נ"ט, תול"רים נ"ט ותותחי נ"ט.

לצד נק"ל רוסי כגון ה-AK-47 וה-RPG-7, גם רובי סער מערביים כגון ה-FN FAL וה-M16 הגיעו לשורותיו.

הקהילה היהודית בלבנון בתקופת מלחמת לבנון הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב יהודי לבנון עלו לישראל עוד בשנות ה-70 אולם נותרו בלבנון מספר משפחות של אנשי עסקים שרובן התגוררו בביירות. בשנות ה-80 רוב בני הקהילה היהודית בלבנון היו יוצאי סוריה ועיראק ומיעוטם ילידי לבנון. באוגוסט 1984 נחטף בביירות סאלים מוראד, ראש הקהילה היהודית בלבנון. בנובמבר 1985 הודיע חזבאללה שישחרר 4 יהודים לבנונים חטופים תמורת 300 מחבלים שבידי צה"ל. שמות היהודים היו יצחק ששון - בן 65, נשיא קהילת יהודי לבנון, אלי סרור - בן 68, חיים חאללה כהן - בן 39 ויצחק טראב. הארבעה נחטפו בביירות בחודש מארס 1985. בחודש יולי 1984 נמצאה גופתו של איש העסקים היהודי ראול מזרחי, שנחטף עשרה ימים לפני כן בביירות. לפחות שני יהודים נוספים נחטפו בביירות באותה תקופה, ד"ר אלי חאלק וקלמנט דנה‏[28].

מלחמת האזרחים בלבנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל לנסיגת צה"ל אל גבולות רצועת הביטחון, התחוללה בלבנון מלחמת אזרחים בין הפלגים השונים, אולם גם לאחר הסכם טאיף שנחתם באוקטובר 1989 וסימן את ראשית סיומה של מלחמת האזרחים התחוללו קרבות, בעצימות נמוכה יותר, בדרום לבנון.

מאבק הדרוזים בנוצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המליציות הדרוזיות נלחמו בפלאנגות הנוצריות באזור הרי השוף, באזור זה היו כ-18 כפרים נוצריים בהם התגוררו כ-20 אלף איש. באוגוסט 1984 ההנהגה הסורית מצאה נוסחת פשרה לריכוך התנגדותו של מנהיג הדרוזים וואליד ג'ונבלאט ופרסה את צבא לבנון בהרי השוף, לאורך ההרים נפרסו חטיבות 30 ו-11 של צבא לבנון שבהן שירתו חיילים דרוזים רבים.

מאבק במחנה הנוצרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1985 אחד ממפקדי הכוחות הלבנונים הנוצרים (הפלאנגות), אלי חבייקה, עבר לתמוך במחנה הפרו סורי והתחילו קרבות בין הנוצרים במזרח ביירות‏[29].

באוגוסט 1986 התחיל מרד פרו-סורי בשורות הפלאנגות‏[30] (שהיו בני ברית של ישראל) מורדים מקרב המליציות הנוצריות הפרו-סוריות בראשות אלי חבייקה נלחמו במליציות הנוצריות האנטי סוריות בראשות סמיר ג'עג'ע. המורדים הפרו-סוריים כבשו את רוב מזרח ביירות הנוצרית.

קרבות בין מליציות מוסלמיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסתיו 1983 התחוללו קרבות בצפון לבנון בעיקר בעיר טריפולי קרבות בין מליציות מוסלמיות סוניות לבין מליציות פרו סוריות. בשנת 1984 הצטרפו לקרבות אלו גם פלסטינים מתומכי יאסר ערפאת - הסימן הבולט לחזרתם לחלקים רבים בלבנון, תומכי יאסר ערפאת הצטרפו ללחימה כנגד הפלגים הפרו סוריים. באוגוסט 1984 מאות שיעים פרו-אראניים תקפו במערב ביירות את הקונסוליה הסעודית והעלו אותה באש. החל מסוף שנת 1982 החל אש"ף להחזיר את אנשיו ללבנון בצורה הדרגתית. בסוף שנת 1986 שהו בלבנון כ-8,600 מאנשיו, מהם כ-3,000 בדרום לבנון‏[31].

קרבות בין תנועת אמ"ל וצבא לבנון לפלסטינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגל של תנועת אמ"ל

בשנת 1986 כוחות של אמ"ל בסיוע עשרות טנקים סובייטים מיושנים ניסו לכבוש את מחנה הפליטים הפלסטיני שתילה במערב ביירות. בקרב השתתפו כ-400 לוחמים של אמל וכ-500 חיילים מחטיבה 6 השיעית של צבא לבנון. בחזית הלחימה ממזרח העיר צידון הרחיבו הפלסטינים את אזור שליטתם וכבשו עיירות שיעיות רבות. בתגובה לכך, אמ"ל ששלטה בגזרת צור, הפגיזה את מחנה הפליטים אל-קאסמיה‏[32]. בעקבות כיבוש העיירה הנוצרית-שיעית מגדושה, לוחמי אמ"ל בגזרת צידון הוציאו להורג עשרות שבויים פלסטינים והשליכו את גופותיהם במבואות מחנות הפליטים שבאזור צידון‏[33]. בגזרת צור התפרצו לוחמי אמ"ל אל תוך מחנה הפליטים אבו אל אסוד והעלו אותו באש. מאות פליטים מהעיירה מגדושה נמלטו והגיעו לאזור רצועת הביטחון בדרום לבנון. בני משפחותיהם המתגוררים באזור פנו למפקדי צד"ל לאפשר לפליטים להתאחד איתם. בינואר 1987 טען ערפאת ש-4,000 פלסטינים נפגעו במלחמה עם אמ"ל. כמו כן 3,500 נעדרו ו-85 אלף נמלטו במשך ארבעת חודשי הלחימה מסוף 1986[34]. בספטמבר 1987 נערך בצידון מפגש פיוס בין מפקדי אמ"ל לראשי כל הארגונים הפלסטיניים והוסכם לסיים את מלחמת המחנות בין הצדדים. ההסכם לא כלל את חזבאללה. הוסכם שאמ"ל תתיר לפלסטיניים מכל הפלגים גישה חופשית לכל מקום בדרום לבנון כולל אזור הביטחון‏[35].

קרבות בין תנועת אמל לחזבאללה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1985 ניצל מנהיג אמ"ל, נביה ברי מניסיון התנקשות בחייו. מארב הוצב לשיירתו בעירה בעל-בק בבקעת הלבנון, כתוצאה מכך החמירה מלחמת המיליציות בין חזבאללה לבין אמ"ל‏[36]. בשנת 1987 התחולל מרד בשורות "אמל". שני מנהיגי "אמל" בדרום, דאהוד דאהוד ומחמוד פקיה, הועברו מתפקידיהם. על רקע זה החליט נבי ברי, מנהיג אמ"ל, לחסל את כל ההנהגה הדרומית ולהעביר מאות לוחמים מהצפון על מנת לחזק את מעוזי התנועה בדרום. לוחמים אלו הועברו מגזרת הלחימה במחנות הפליטים הפלסטינים במערב ביירות. בעידוד סוריה הם החלו לפעול ברצועת הביטחון כנגד כוחות צה"ל וצד"ל, כאשר עד לאותה תקופה נמנע אמ"ל מעימות ישיר מול כוחות צה"ל וצד"ל. נבי ברי רצה להוכיח כי אמ"ל מתכוונת לשחרר את דרום לבנון מכל הכוחות הזרים, בתוכם גם הפלסטינים[37].

מאבק בכוחות יוניפי"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז התפרסות כוחות יוניפי"ל בדרום לבנון ממרץ 1978 נהרגו (נכון לשנת 1986) כ-130 חיילים ובכללם כ-20 חיילים צרפתים. בספטמבר 1986 נהרגו שלושה חיילים צרפתיים בכפר ג'ואיה בדרום לבנון מהתפוצצות מטען צד. בנובמבר 1986 שלושה חיילי יוניפי"ל מאיי פיג'י ושלושה אזרחים דרום לבנונים ושני מחבלים מתאבדים נהרגו בהתפוצץ מכונית תופת ליד עין חמדה, עשרה קילומטרים מצפון לראש הנקרה.

קרבות בין תנועת חזבאללה לצבא לבנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הסכם טאיף חלה ירידה משמעותית הקרבות בלבנון, אולם לעתים התנהלו חילופי אש בדרום לבנון. במרץ 1994 התנהלו חילופי אש בין החזבאללה לבין צבא דרום לבנון, באזור הנמצא מערבית למובלעת ג'זין, צבא דרום לבנון סייע באש וארטילריה לכוחות צבא לבנון, לסכל את נסיונות התקיפה של חזבאללה. במקביל לתקיפת מוצבי דרום לבנון ניסה חזבאללה לתקוף שני מוצבים של צבא דרום לבנון בגזרת ג'זין[38].

קרבות בין תנועת חזבאללה לצבא סוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באפריל 1987 קצין סורי בדרגת אלוף משנה נהרג ממארב שהציבו אנשי חזבאללה במערב ביירות, המארב בוצע כנקמת דם על הוצאתם להורג של 24 לוחמי חזבאללה בידי חיילים סורים [39].

מפקדי צה"ל במלחמת לבנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטים עלילתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אל"ם (מיל') בני מיכלסון, הכוחות היריבים, אתר יד לשריון
  2. ^ נכון לשנת 1984 , על פי כתבה במעריב מ-31 באוגוסט 1984
  3. ^ עמנואל רוזן, לשם ובחזרה: עמנואל רוזן מצא את האמת שלו בבוץ של לבנון, בלייזר, ‏ 15.05.09.
  4. ^ יורם יאיר, אתי מלבנון - סיפורה של חטיבת הצנחנים במלחמת לבנון, משרד הביטחון ההוצאה לאור, 1990, עמוד 52.
  5. ^ אביחי בקרמלחמות ישראל, באתר הארץ, 24.10.2001
  6. ^ ‏משה (בוגי) יעלון, דרך ארוכה קצרה, ידיעות ספרים, 2008, עמוד 53.‏
  7. ^ הפרק הראשון מתוך הספר בומרנג מאת עפר שלח ורביב דרוקר, הוצאת כתר 2005
  8. ^ אמילי עמרוסי, כפר אבא, ישראל היום, 15.10.2010
  9. ^ יצחק מרדכי, ‏אוגדת הגליל במלחמת של"ג, מערכות 413, יולי 2007, עמ' 20-25 .
  10. ^ [1] במוקד האירועים], באתר חיל האוויר הישראלי, בטאון חיל האוויר, גיליון 121
  11. ^ אהרל'ה ויסברג, ‏כך חילצו התותחנים את סיירת מטכ"ל בלבנון, באתר ישראל היום, 27.04.2012.‏
  12. ^ זאב שיף, אהוד יערי, מלחמת שולל, הוצאת שוקן, 1984 עמוד 162
  13. ^ פרש: "פנינים מנאום שרון"
  14. ^ חייל המילואים חזי שי (שנשבה במהלך המלחמה ושוחרר בעסקת ג'יבריל) מספר כי מפקדיו אמרו לו ולחבריו, עם הגיוס ערב המלחמה: "אתם נכנסים פנימה בנחתות, דרך חוף הים. מבצע גדול. עד ביירות, עד הבונקר של ערפאת". מקור: רונן ברגמן, "מדינת ישראל תעשה הכל - הקרב החשאי על השבויים והנעדרים", הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 2009 (פרק 3)
  15. ^ הצעת חוק למימון מבצע שלום הגליל (תיקון), התשמ"ח-‎1988(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
  16. ^ ‫רון בן ישי, מטחי אש ומטחי אורז. 30 שנה ללבנון הראשונה, באתר ynet‏, 25 במאי 2012‬
  17. ^ ב 16 באוגוסט 1984 פוסמה ידיעה במעריב שמעורבות הצבאית של סוריה במלחמת לבנון עלתה לה כמיליארד דולר בקירוב ועלתה למעלה ממיליון דולר ליום
  18. ^ כתבה ממעריב מה 1 בנובמבר 1985 ,לישראל יש עדיין עליונות צבאית, בדוח של המכון ללימודים אסטרטגיים בלונדון נטען שנסיגת צה"ל מלבנון לגבולות רצועת הביטחון הינה סימן רע לשלום בעתיד, למרות שישראל מחזיקה בעליונות צבאית קונבנציונאלית על פני כל אחד משכנותיה
  19. ^ לפי כתבה במעריב מה29 באוקטובר 1986 אבו איאד :90% מאנשינו שבו ללבנון
  20. ^ פרש - נתונים על פעילות צה"ל משנתון הממשלה
  21. ^ כתבה ממעריב מ 3 באוקטובר 1985 -ביטחון :היציאה מלבנון, כפי שהועלה באתר http://www.fresh.co.il/vBulletin/thread_577085-&highlight=%F0%F4%E2%F2%E9+%EE%EC%E7%EE%FA+%EC%E1%F0%E5%EF פרש.
  22. ^ כתבה ממעריב מ-17 בספטמבר -60% מהחיילים שלקו בהלם קרב בלבנון "עדיין בגיהנום פרטי", כפי שהועלה באתר http://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=581844 פרש.
  23. ^ כתבה ממעריב מ-24 בינואר 1986 , כפי שהועלה באתר http://www.fresh.co.il/vBulletin/t-584856-%D7%9E%D7%94_%D7%94%D7%99%D7%90__%D7%AA%D7%A1%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%AA_%D7%95%D7%99%D7%99%D7%98%D7%A0%D7%90%D7%9D פרש.
  24. ^ ב-5 באוגוסט 1985 נפלו רב"ט דרור חנן וסמל אייל כהן מגולני (גדוד 51)בגזרה המרכזית של רצועת הביטחון בהתקלות עם המחבלים מארגון "אמל" שארעה ממזרח למג'דל-סלים. זו הייתה התקרית הראשונה שבה נהרגו חיילי צה"ל מאז נסוג צה"ל לרצועת הביטחון ביוני 1985. בהתקלות נהרגו כשלושה מחבלים, אולם נראה שמחבלים נוספים הצליחו להמלט.
  25. ^ על פי כתבה ממעריב מ 29 באוקטובר 1985 -הסר מהמצבות את המילים שלום הגליל
  26. ^ כתבה ממעריבמ5 בנובמבר 1985 ,אם שכולה: זה חילול קודש, בני נפל במלחמה ולא בשלום, כפי שהועלה באתר http://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=580687&highlight=%F8%E1%E9%EFפרש.
  27. ^ אות מלחמה יוענק ללוחמים בלבנון כתבה מינואר 2012 ,http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4175157,00.html]
  28. ^ על פי כתבה ממעריב מ -18 בנובמבר 1985, ארגון קש שיעי של חזבאללה הודיע בביירות: נשחרר 4 בני ערובה יהודים בעד 300 מחבלים שבידי צה"ל
  29. ^ בכתבה במעריב מ-13 בספטמבר 1985 - הנוצרים בביירות יורים אלה באלה
  30. ^ הפלאנגות נוסדו בשנת 1936 על יד פייר ג'מאייל, רוקח במקצועו, כעין ארגון צבאי למחצה שמטרתו הגנה על המיעוט הנוצרי בלבנון
  31. ^ בכתבה במעריב מ-9 בספטמבר 1987 - מאזן הכוחות במזרח התיכון, נכתב על חזרת אנשי אש"ף לדרום לבנון
  32. ^ בכתבה במעריב מ-2 בדצמבר 1986 - הטנקים של אמל נהדפו על ידי המחבלים במחנה שאתילה
  33. ^ כתבה ממעריב מ-27 בנובמבר 1986 - אמל הכריזה מלחמה כוללת בפלסטינים-בכל לבנון
  34. ^ כתבה ממעריב מ-1 בינואר 1987 -ערפאת: 4,000 פלסטינים נפגעו במלחמה עם אמ"ל, כפי שהועלה באתר http://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=583893 פרש.
  35. ^ בכתבה במעריב מ-13 בספטמבר 1987 - הסכם בחסות סוריה: אמל יתיר למחבלים לפעול בגבול ישראל
  36. ^ בכתבה במעריב מ 1 בספטמבר 1985-קרבות דמים בלבנון בעקבות נסיון ההתנקשות בנביה ברי
  37. ^ כתבה ממעריב מ-19 במרץ 1987 -הסכנה "המובטלים" של אמ"ל, כפי שהועלה באתר http://www.fresh.co.il/vBulletin/t-585751-%D7%9B%D7%99%D7%A6%D7%93_%D7%9E%D7%A8%D7%93_%D7%91%D7%AA%D7%A0%D7%95%D7%A2%D7%AA_%D7%90%D7%9E%D7%9C_%D7%91%D7%9C%D7%91%D7%A0%D7%95%D7%9F__%D7%94%D7%A9%D7%A4%D7%99%D7%A2_%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%9E%D7%90%D7%91%D7%A7_%D7%91%D7%9B%D7%95%D7%97%D7%95%D7%AA_%D7%A6%D7%94%D7%9C_%D7%91%D7%A9%D7%A0%D7%AA_1987 פרש.
  38. ^ כפי שהועלה באתר https://www.fresh.co.il/vBulletin/t-575403-%D7%A9%D7%99%D7%AA%D7%95%D7%A3_%D7%A4%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%94_%D7%91%D7%99%D7%9F_%D7%A6%D7%91%D7%90_%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%9D_%D7%9C%D7%91%D7%A0%D7%95%D7%9F_%D7%9C%D7%A6%D7%91%D7%90_%D7%9C%D7%91%D7%A0%D7%95%D7%9F_1994 פרש.
  39. ^ כפי שהועלה באתר http://www.fresh.co.il/vBulletin/t-586268-%D7%94%D7%99%D7%95%D7%9D_%D7%97%D7%99%D7%96%D7%91%D7%90%D7%9C%D7%9C%D7%94_%D7%A0%D7%9C%D7%97%D7%9D_%D7%91%D7%99%D7%97%D7%93_%D7%A2%D7%9D_%D7%94%D7%A6%D7%91%D7%90_%D7%94%D7%A1%D7%95%D7%A8%D7%99_%D7%A0%D7%92%D7%93_%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%A8%D7%93%D7%99%D7%9D_%D7%A4%D7%A2%D7%9D_%D7%94%D7%9E%D7%A6%D7%91_%D7%94%D7%99%D7%94_%D7%A9%D7%95%D7%A0%D7%94פרש.


ההיסטוריה של מדינת ישראל

הקמת המדינה: המנדט הבריטי | הכרזת העצמאות | מגילת העצמאות | מלחמת העצמאות | הסכמי שביתת הנשק

שנות ה-50: העלייה ההמונית | הצנע | השילומים | חינוך ממלכתי | העסק הביש | פדאיון ופעולות התגמול | ייבוש החולה | ישראל במלחמת סיני | אירועי ואדי סאליב

שנות ה-60: המוביל הארצי | משפט אייכמן | קריה למחקר גרעיני - נגב | ישראל במלחמת ששת הימים | מלחמת ההתשה

שנות ה-70: הפנתרים השחורים | ישראל במלחמת יום הכיפורים | גוש אמונים | מבצע יונתן | יום האדמה | המהפך | שלום עכשיו | מבצע ליטני | השלום עם מצרים

שנות ה-80: מלחמת לבנון | פרשת קו 300 | האינפלציה | משבר מניות הבנקים | משבר הקיבוצים | האינתיפאדה הראשונה

שנות ה-90: מלחמת המפרץ | העלייה מברית המועצות לשעבר | ועידת מדריד | הסכמי אוסלו | השלום עם ירדן | רצח רבין | המהפכה החוקתית

עשור ראשון של המאה ה-21: הנסיגה מלבנון | אירועי אוקטובר 2000 | האינתיפאדה השנייה ומבצע חומת מגן | גדר ההפרדה | תוכנית ההתנתקות | מלחמת לבנון השנייה | מבצע עופרת יצוקה

עשור שני של המאה ה-21: מבצע עמוד ענן


Flag of Israel.svg
דגל ישראל
דגל ישראל
מלחמות ישראל
העצמאות
19471949
סיני
1956
ששת הימים
1967
ההתשה
19691970
יום הכיפורים
1973
לבנון הראשונה
1982
לבנון השנייה
2006