טרור פלסטיני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

טרור פלסטיני הוא טרור (התקפה אלימה נגד אזרחים) המבוצע על ידי פרטים או ארגונים פלסטינים. רוב הטרור הפלסטיני מופנה נגד יהודים, ישראלים או נגד מטרות יהודיות בארץ ישראל ומחוצה לה ונגד תיירים בישראל, במסגרת הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

מונח זה מציין כיום גם פעולות טרור של ערביי ארץ ישראל כנגד יהודים בתקופת המנדט הבריטי, על אף שהמונח "טרור פלסטיני" לא היה קיים אז (והמונח "פלסטיני" בערבית ו"פלשתינאי" בעברית לא התייחס לערבים בלבד).

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני קום מדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

קשה להצביע על המועד המדויק לתחילת פעילות הטרור הפלסטיני, אולם יש הסוברים כי הנרצח היהודי הראשון על רקע לאומני היה אברהם שלמה זלמן צורף בשנת 1851. השייח' עז אלדין אלקסאם אשר פעל בארץ ישראל מראשית שנות ה-20 של המאה ה-20, נחשב לראשון אשר הנהיג פעילות טרור מאורגנת נגד היישוב היהודי והשלטון הבריטי בארץ, בניגוד לעמדת ההנהגה הפוליטית של ערביי הארץ באותה תקופה. מאורעות הטרור הראשונים נגד יהודים התרחשו ב-1920 (פרעות תר"פ) (6 נרצחים יהודים בירושלים ובגליל) וב-1921 (פרעות תרפ"א), במהלכה נרצחו 43 יהודים על ידי ערבים באזור יפו. כן הותקפו יישובים מבודדים, תוך דרישה מהבריטים לבטל את הצהרת בלפור ולהפסיק את העלייה וההתיישבות היהודית. בין פעולות הטרור העיקריות היו חדירות לשכונות וישובים יהודיים ורצח תושביהם, מארבים וירי על כלי רכב בדרכים ושריפת מטעים ושדות של יהודים.

עם התגברות העלייה היהודית התגברה גם ההסתה האנטי ציונית בקרב ערביי ארץ ישראל. בהנהגתו של ראש המועצה המוסלמית העליונה והמופתי של ירושלים אמין אל חוסייני התאחדו הארגונים הערביים בארץ ישראל בדרישה לעצמאות (עד אז שאפו להתחבר לסוריה)[דרוש מקור] וחוזק הקשר ביניהם לבין מדינות ערב.

ב-1929 התחדשו הפרעות (מאורעות תרפ"ט) בממדים גדולים יותר ברחבי הארץ, כאשר נהרגו 113 יהודים ו-339 נפצעו, חלקם הגדול בטבח חברון בו חוסל היישוב היהודי בעיר.

בעקבות העלייה החמישית ואי-יישום הספר הלבן השני, פרץ המרד הערבי הגדול בארץ ישראל (המכונה גם מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט). המאורעות בתקופה זו הונהגו בידי הוועד הערבי העליון בראשות אמין אל חוסייני ונמשכו מ-1936 עד 1939, בשנים 1937-39 צויד ומומן המרד על ידי גרמניה הנאצית [1].

תחילה פתחו הערבים בשביתה כללית ובשורה של התקפות אלימות ונרחבות נגד היישוב היהודי ונגד השלטון הבריטי. הפעם הדרישה המרכזית הייתה סילוק הבריטים מהארץ. ב-15 באפריל 1936 היום הראשון למאורעות, הותקפו יהודי יפו, תשעה מהם נרצחו, 60 נפצעו והשאר נאלצו לברוח לתל אביב. לאורך שלוש שנות המרד נהרגו כ-400 יהודים, אלפים נפצעו ואלפי פליטים יהודים מכל הארץ נהרו לתל אביב. הותקפו בתים פרטיים, בתי ספר, בתי יתומים, יהודים נורו בזמן שעבדו, נסעו וטיילו, נערכו מאות התקפות על רכבות ואוטובוסים וכ-17,000 דונמים גידולים חקלאיים של יהודים נשרפו. . המרד הערבי כלל גם תקיפות כנגד חיילים ומוסדות השלטון הבריטי, במהלך המרד נהרגו כ-200 בריטים והם הגיבו בצעדי דיכוי צבאיים, מאות נשפטו כדין והוכנסו לכלא, עשרות הוצאו להורג וכ-5000 ערבים נהרגו במאבק. ההתפרעויות דוכאו לבסוף על ידי הצבא הבריטי (שפעל בשיתוף פעולה עם ארגון "ההגנה" ועם כוחות שמירה יהודיים).

בשנות ה-40 שיתפו ארגונים ערביים פעולה עם הנאצים נגד בריטניה ונגד היישוב היהודי, בתכנון השמדת יהודי ארץ ישראל לאחר פלישת צבא גרמניה הנאצית לארץ, שעל פי התוכנית היה אמור להגיע ממצרים (מאתיים ימי חרדה). הנאצים בשיתוף אמין אל חוסייני ביצעו מבצע כושל להצנחת כוח מיוחד שניסה להרעיל את בארות המים של יהודי תל אביב. המופתי אמין אל חוסייני שמצא מקלט אצל היטלר, פיקד על יחידת אס אס מוסלמית באזור הבלקן.

ההנהגה הערבית התנגדה נחרצות לתוכנית החלוקה של ארץ ישראל שהציע האו"ם ב-1947, וכבר בערב אישורה בעצרת הכללית ב-29 בנובמבר פתחו הערבים בלוחמת גרילה והתקפות טרור נגד היישוב היהודי, שהתחילו למעשה את מלחמת העצמאות.

שנות החמישים של המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפדאיון

תוצאות התקפת פדאיון בתל מונד, 1956

כבר מיד לאחר סיום מלחמת העצמאות, ב-1949, החלה פעילות טרור ספוראדית כלפי שטח ישראל, בעיקר באזורי הגבול עם יהודה ושומרון ורצועת עזה בסיוע לא רשמי של מצרים וירדן. פעילות זו, שנקראה "פדאיון" (בערבית: "מחרפי נפשם") , בוצעה ברובה על ידי הפליטים הפלסטינים שברחו מהארץ ב-48' וניסו תחילה לחדור לישראל על מנת לחזור לבתיהם או להציל משהו מרכושם, אך פעולותיהם התמימות התחלפו במהרה למעשים אלימים שכללו רצח של תושבים באזורי הספר. דוגמה לפעילות כזו המערבת כוונות פליליות ולאומיות הייתה פעילותו של מוסטפא סמואלי בפרוזדור ירושלים.

פעולת הטרור הבולטת ביותר בתקופה זו היא טבח מעלה עקרבים בנגב ב-17 במרץ 1954, שבו נרצחו 11 נוסעי אוטובוס ישראלים. בעקבות פעולות טרור באו פעולות תגמול חריפות של ישראל ביהודה ושומרון ובעזה בהן נהרגו בין היתר מאות חיילים מצריים. לאחר אחת מפעולות תגמול אלו, מבצע "חץ שחור" שנערך בעזה ב-28 בפברואר 1955 בעקבות רצח תושב ישראלי בעיר רחובות, אומץ הפדאיון על ידי מצרים והפך להיות חלק מהצבא המצרי, מה שהגביר את פעולותיו. בסך הכול נהרגו בפעולות טרור בשמונה השנים 1949-1956 340 ישראלים.

פעילות הפדאיון הייתה הגורם העיקרי למבצע קדש (מלחמת סיני), ופעילותו הופסקה כמעט לגמרי לאחר שמרבית אנשיו נהרגו במבצע. בסך הכול נהרגו בפעולות טרור באחת-עשרה השנים 1957-1967 125 ישראלים.

שנות השישים של המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארגון לשחרור פלסטין

ב-2 ביוני 1964 הוקם בירדן, ביוזמת מדינות ערב, אש"ף (הארגון לשחרור פלסטין) בראשות אחמד שוקיירי כארגון-גג לכל התנועות הפלסטיניות, ובראשן פת"ח של יאסר ערפאת שהוקם עוד קודם, ב-10 באוקטובר 1959. ב-1 בינואר 1965 ביצעה תנועת הפת"ח את פיגוע הטרור הראשון שלה (שנכשל), מטען חבלה לעבר המוביל הארצי.

באוקטובר 1966 הניחו מחבלים שחדרו מירדן מטעני חומר נפץ ליד עמודי בתים ברחוב גדרה שבשכונת רוממה בירושלים. לבתים נגרם נזק כבד, וחמישה תושבים נפצעו קל. בעקבות הפיגוע אמר ראש הממשלה לוי אשכול את המשפט המפורסם: "הפנקס פתוח והיד רושמת".

צה"ל נאבק באופן יום יומי עם חוליות החבלה של אש"ף, והגיב בפעולות תגמול, שהגדולה שבהן הייתה פעולת סמוע, ב-13 בנובמבר 1966, בה חדר כוח צה"ל לירדן ופוצץ עשרות בתים בכפר לאור יום, תוך חיפוי אווירי. בפעולה זו נהרג יואב שחם, מפקד גדוד בצנחנים, ועשרות חיילים ירדנים. התגברות פעולות הטרור חייבה את שלטונות צה"ל באותה שנה להאריך מחדש את משך השירות הצבאי, שקוצר שלוש שנים קודם, ולהעמידו מחדש על 30 חודש [2].

קבוצת חמושים של החזית העממית לשחרור פלסטין בירדן, 1969

לאחר מלחמת ששת הימים בה כבשה ישראל את יהודה ושומרון ועזה, התחזק כוחם של הארגונים הפלסטיניים שקראו למאבק מזוין בישראל. הפלסטינים הפגיזו מגבול ירדן באש ארטילרית את היישובים הישראליים בבקעת הירדן ובית שאן, לעתים בסיוע הצבא הירדני, והיישובים הגיבו ב"האפלה" (החשכה של הבתים בלילות כדי להטעות את היורים). ישראל תקפה את בסיסיהם במספר פעולות כשהגדולה ביניהם הייתה פעולת כראמה ("מבצע תופת") במרץ 1968 בה חדרו יחידות צה"ל לירדן.

כמו כן בשנים אלו קמו מספר ארגוני טרור פלסטיניים שמאלניים עם רקע קומוניסטי-אנטי אימפריאליסטי, כגון החזית העממית לשחרור פלסטין (בראשות ג'ורג' חבש) וארגון החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין (בראשות נאיף חוואתמה) שהחלו בחטיפת ותקיפת מטוסים ישראליים ברחבי העולם. ישראל הגיבה בתקיפה אווירית של הארגונים בסוריה ולבנון.

שנות השבעים של המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטרור ברצועת עזה בתחילת שנות ה-70 הביא למבצע צבאי נרחב במהלכו הכניסה ישראל כוחות גדולים לרצועה, הפעילה יחידות קומנדו לפגיעה במבוקשים, הרסה אלפי בתים והעתיקה אלפי תושבים ממקום מגוריהם. צעדים אלה הביאו לשקט יחסי ברצועה למשך כ-15 שנה.

הטרור הבינלאומי וה"פתחלנד"

בתחילת שנות השבעים התגברה פעילות הטרור הפלסטינית. לאחר שאיימו על שלטונו של המלך חוסיין (אירועי "ספטמבר השחור") גורשו בשנים 1970-1971 המילציות הפלסטיניות מירדן, התמקמו במחנות הפליטים בדרום לבנון והשתלטו על האזור, שכונה בהמשך פתחלנד. משם החלו בפעילות טרור בינלאומית ענפה ברחבי העולם תחילה נגד מטרות ירדניות, אך בעיקר נגד יהודים וישראלים, על ידי ארגון חשאי בשם "ספטמבר השחור" שהפעיל פת"ח באירופה באמצעות מתנדבים ממוצא פלסטיני שגייס במימון וסיוע של מדינות ערב (אלג'יר, תוניסיה, לוב), ועל ידי החזית העממית שנעזרה בארגוני טרור שמאלניים כגון הבאדר מיינהוף הגרמני והצבא האדום היפני.

במסגרת זו נחטפו מטוסי נוסעים רבים בדרישה לשחרור אסירים פלסטיניים ובוצעו התקפות על יעדים ישראליים ויהודיים ברחבי העולם. האירועים החמורים ביותר היו הטבח בנמל התעופה לוד שבו נרצחו 25 אנשים, וטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן ב-1972 בו נרצחו 11 בני ערובה ישראליים במבצע חילוץ כושל של כוחות הביטחון הגרמניים. ישראל סירבה לנהל משא-ומתן עם טרוריסטים, ולאחר הטבח במינכן הבינו במערכת הביטחון שהתקיפות האוויריות לא משיגות את מטרתן. ראש הממשלה גולדה מאיר החליטה על מדיניות החיסולים ("מבצע זעם האל"), במסגרתה חוסלו על ידי "המוסד" ברחבי אירופה ראשי הארגונים, ובראשם מנהיג "ספטמבר השחור" עלי חסן סלאמה ("הנסיך האדום"), וכן במבצע אביב נעורים של צה"ל בלבנון ב-1973.
כמו כן נכנסו להיכל התהילה מספר מבצעי חילוץ בני ערובה (שחרור טיסת סבנה ב-1972 ומבצע אנטבה באוגנדה ב-1976).

בעקבות פעולות אלה דעך הטרור הבינלאומי, כמו כן[דרוש מקור] בשל רצונו של אש"ף להתקבל בקרב הקהילה הבינלאומית כנציגו הלגיטימי של העם הפלסטיני (שהתבטא בנאומו של יאסר ערפאת בעצרת האו"ם ב-1974), אך פעולות טרור המשיכו להתבצע ברחבי העולם גם בשנות ה-80 (בעיקר על ידי המועצה המהפכנית, ארגון הטרור הבינלאומי של אבו נידאל).

החל מאמצע שנות השבעים, התמקדו המילציות הפלסטיניות בהוצאת פיגועים מהשטח עליו השתלטו בדרום לבנון מדרום לליטאני, בחסות הצבא הסורי שנכנס למדינה במלחמת האזרחים, שכונה על ידי ישראל ה"פתחלנד". הגדול שבהם היה אסון מעלות (1974) בו נרצחו 22 ילדים ו-3 מבוגרים שנלקחו בני ערובה בבית-ספר במהלך מבצע חילוץ כושל של סיירת מטכ"ל. בעקבות אסון מעלות הוקמה הימ"מ (יחידה משטרתית מיוחדת) - יחידת עילית ללוחמה בטרור שכל ייעודה הוא מבצעי שחרור בני ערובה ומשימות מיוחדות כנגד מחבלים.

האוטובוס שהותקף בכביש החוף, 1978. בפיגוע נרצחו 37 אנשים.

בעקבות פיגוע כביש החוף ("אוטובוס הדמים") ב-1978 בו חטפו מחבלים שהגיעו מלבנון שני אוטובוסים ורצחו 35 אנשים, פתחה ישראל במבצע ליטאני, בו נכנס צה"ל ללבנון עד לנהר הליטאני במטרה לפגוע בבסיסי הארגונים, אך בלחץ בינלאומי לא נכנס לעיר צור שם התבצרו מרבית המחבלים.

באותן שנים הוקמו גופים ייעודים נוספים למלחמה בטרור. תורת הלחימה הצה"לית הותאמה גם היא ללוחמה בטרור (לוט"ר) ועקב נטייתם של המחבלים להסתתר בריכוזי אוכלוסייה ערבית, גם ללוחמה בשטח בנוי (לש"ב). מנגד, רמת האבטחה האזרחית הוגברה באופן ניכר ולמערכת הביטחון של ישראל יצא מוניטין בינלאומי כמומחים ללוחמה בטרור.

שנות השמונים של המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת לבנון והאינתיפאדה הראשונה

בעקבות הטרור והירי הארטלירי המתגבר של הפלסטינים על יישובי הצפון, ולאחר נסיון ההתנקשות בשגריר ישראל בלונדון שלמה ארגוב, יצאה ישראל למבצע שלום הגליל (מלחמת לבנון) בשנת 1982 אשר במהלכו גירש צה"ל (בסיוע הפלנגות הנוצריות) את כוחות אש"ף מביירות ודרום לבנון. מתוך רצון להימנע מכניסה לביירות, צה"ל הגיע להסכם עם אש"ף על פינוי אנשיהם לתוניס. חלק מההנהגה הפלסטינית ברחה צפונה (לאזור טריפולי) וגורשה משם בסוף על ידי סוריה. צה"ל החזיק ברצועת ביטחון לאורך הגבול, וכתוצאה מפעילותו התקפות הטרור על צפון ישראל ירדו באופן ניכר.

גם לאחר תום המלחמה נעשו נסיונות רבים לפעולות טרור על ידי אנשי אש"ף. ביום הכיפורים ב-24 בספטמבר 1985, רצחה חוליית כוח 17 של ערפאת שלושה ישראלים על יאכטה בקפריסין. בתגובה תקפו ב-1 באוקטובר 1985 מטוסי חיל האוויר את מפקדת אש"ף בתוניסיה במרחק 2,300 ק"מ מישראל ("מבצע רגל עץ"). בעקבות המבצע רבים מפעילי אש"ף עברו למדינות אחרות כמו עיראק סוריה וסודאן, וארגונים כמו החזית העממית וארגונו של אבו נידאל הגיבו בפיגועי נקמה.

בסך הכול נהרגו בפעולות טרור בעשור שבין 1978 ועד דצמבר 1987, מועד פרוץ האינתיפאדה הראשונה, 114 יהודים.‏[3]

בדצמבר 1987 נפתחה האינתיפאדה הראשונה, שהחלה כהתקוממות מקומית לא-מאורגנת של תושבי השטחים, שכללה יידוי אבנים על כלי רכב ישראליים, תקיפת חיילי צה"ל באבנים ונשק מאולתר, הפגנות אלימות ושריפת אוטובוסים, שביתות והתפטרות של השוטרים הפלסטינים, והפסקת תשלום מיסים ושיתוף הפעולה עם המנהל האזרחי הישראלי. בהמשך, הלך וגדל השימוש בנשק חם ובבקבוקי תבערה כלפי ישראלים בשטחים.

לאחר זמן לקחה הנהגת אש"ף מתוניס חסות על האינתיפאדה. ב-7 במרץ 1988 בוצע הפיגוע באוטובוס האמהות, שיוחס להנהגה זו. ישראל, בתגובה, חיסלה את אבו ג'יהאד. כמו כן הגבירה ישראל את שליטת צה"ל בשטחי יהודה, שומרון ועזה, ערכה עוצר וסגר על האוכלוסייה הפלסטינית, ועצרה וגירשה את מנהיגי ופעילי הארגונים (זכור מכולם גירוש 415 פעילי החמאס לגבול לבנון ב-1992).

אם עד האינתיפאדה ביצעו את עיקר הטרור ארגונים חילוניים באופיים המסונפים לאש"ף, בתחילת האינתיפאדה הוקמה תנועת החמאס ואחריה ארגון הג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני כארגונים אסלאמיים דתיים שלא בחסות אש"ף. ב-5 שנות האינתיפאדה הראשונה, בין השנים 1992-1987, נרצחו 155 ישראלים.‏[3]

שנות התשעים של המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית שנות ה-90 בוצעו פעולות טרור רבות שכללו בין היתר את הריגתם של שלושת חיילי צה"ל ברמות מנשה ("ליל הקלשונים"), את רצח הלנה ראפ בבת ים ואת חטיפתו ורציחתו של השוטר רס"ב ניסים טולדנו שהביאה לגירושם של 415 אנשי חמאס ללבנון.

ב- 4 בפברואר 1990 נרצחו 9 ישראלים ליד איסמעיליה שבמצרים על ידי חוליה מארגונו של אבו נידאל, במה שמכונה פיגוע האוטובוס במצרים (1990).

באפריל 1993 ביצע החמאס את הפיגוע בצומת מחולה שהיה פיגוע התאבדות ראשון בסדרת פיגועי התאבדות שהחמאס ניסה לבצע, לרוב ללא הצלחה, בעיקר כלפי חיילים ואזרחים בתחומי יהודה שומרון וחבל עזה, אך גם באוטובוס בירושלים.‏[4].

הסכמי אוסלו ופיגועי ההתאבדות

מספר הפיגועים וההרוגים בפיגועי התאבדות בישראל, 1993-2011

ב-13 בספטמבר 1993 נחתם במפתיע ולאחר משא ומתן סודי בין ראש הממשלה יצחק רבין ויו"ר אש"ף יאסר ערפאת הסכם אוסלו, הסכם עקרונות בו הכיר אש"ף בישראל וניתן להנהגה הפלסטינית להיכנס לשטחים ולשלוט בהם באמצעות הרשות הפלסטינית. כמו כן ניתנה בו חנינה כללית לכל מי שהיה מעורב בטרור עד ליום חתימת ההסכם ועוד לא נעצר, והובטח שחרורם מהכלא של רוב המחבלים הכלואים. במסגרת ההסכם, התחייב הפת"ח, התנועה העיקרית באש"ף, להפסיק את ביצוע הפיגועים.

חתימת הסכמי אוסלו עוררה סערה ציבורית עזה בקרב הציבור היהודי והערבי. בחודשים שלאחר חתימת ההסכמים אירעו פיגועים רבים ביהודה ושומרון, רצועת עזה ובתחומי הקו הירוק.‏[5]

ב-6 באפריל 1994, ביצע החמאס את פיגוע מכונית התופת בעפולה, פיגוע התאבדות רב נפגעים ראשון שפתח סדרה של פיגועי התאבדות שכלל פיגועים בחדרה ובתל אביב. בינואר 1995 אירע בצומת בית ליד פיגוע כפול, בו נהרגו 22 בני אדם, רובם חיילים מחטיבת הצנחנים. במהלך השנתיים שבין ספטמבר 1993 לספטמבר 1995 (אוסלו ב') נרצחו בפיגועי טרור 164 איש ומאות נוספים נפצעו.‏[3]

הסברים רבים נתנו לסדרת פיגועי ההתאבדות של החמאס. היו שכתבו שהפיגועים של החמאס, נועדו לצמצם את פער האבידות בין ישראל והפלסטינים ולקרוא תיגר על הלגיטימיות של הרשות הפלסטינית לבחור בדרך המשא ומתן עם ישראל‏[6]. בשמאל היו שהזכירו את העובדה שפיגוע מכונית התופת בעפולה, חל ביום הארבעים לטבח מערת המכפלה, הוא סיום תקופת האבל על פי דת האסלאם, ושהחמאס הכריז שסדרת הפיגועים בוצע כנקמה על טבח מערת המכפלה. לטענת המזרחן מתי שטיינברג ניתן להצביע על הטבח בחברון כגורם ישיר למעבר החמאס למיקוד הפגיעה ביעדים אזרחיים בתוך הקו הירוק, החל מפיגוע זה‏[7]. לעומת זאת, בימין הישראלי טענו שזוהי תוצאה ישירה של הסכמי אוסלו במסגרתם יצא צה"ל מרצועת עזה בתחילת 1994 ושל חזרתם לשטחים של מאות אנשי החמאס שגורשו ב1992 ללבנון, ובשנת שהותם שם למדו את שיטת פיגועי ההתאבדות מאנשי החזבאללה.

באוקטובר 1995, חוסל פתחי שקאקי, מנהיג הג'יהאד האיסלאמי, ככל הנראה על ידי המוסד הישראלי, דבר שהוציא את הארגון ממעגל הטרור לזמן ממושך. ב-5 בינואר 1996 חוסל, באמצעות טלפון סלולרי ממולכד, "המהנדס" יחיא עיאש, איש החמאס האחראי למותם של עשרות ישראלים. התנועות האיסלאמיות הקיצוניות בשטחים כגון החמאס, הג'יהאד האיסלאמי וכן החזבאללה בלבנון הודיעו כי בכוונתם לנקום את מותו של עיאש, בפיגועים גדולים.

ב-25 בפברואר 1996 החל גל פיגועי התאבדות שבו נהרגו עשרות אנשים, ונפצעו מאות. באותו היום נהרגו 27 אנשים בשני פיגועי התאבדות בירושלים ובאשקלון. כשבוע לאחר מכן, ב־3 במרץ, התפוצץ מחבל נוסף בירושלים והרג 18 אנשים. למחרת ב-4 במרץ פוצץ עצמו מחבל מתאבד מול דיזנגוף סנטר בערב חג הפורים, והרג 13 אנשים, חלקם הגדול ילדים ובני נוער.

לאחר הפיגוע בפורים, ולאור הבחירות המתקרבות נעשו מאמצים רבים למנוע פיגועים והופעל לחץ כבד על הרשות הפלסטינית ובעקבותיו באה פעילות של הרשות נגד החמאס והג'יהאד האסלאמי. פיגועי ההתאבדות נפסקו, אולם פיגועי הירי נמשכו בתחומי הקו הירוק ומחוצה לה.

ב-24 בספטמבר 1996 החלו מהומות ביהודה ושומרון לאחר קריאת ערפאת להגיב באלימות על פתיחת מנהרת הכותל בירושלים לתיירים. בשלושה ימי לחימה בערי הגדה (מאורעות מנהרת הכותל) נהרגו 16 חיילי צה"ל.

מ-1997 הייתה ירידה גדולה בפעילות הטרור (למעט פיגוע כפול בשוק מחנה יהודה בירושלים), ובמשך השנה שקדמה לאינתיפאדה השנייה לא נהרג איש בישראל בפעולת טרור (אם כי היו מספר פעולות נגד ישראלים בתחומי יש"ע).

העשור הראשון של המאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

האינתיפאדה השנייה ועליית החמאס

לוח זיכרון לזכרם של קורבנות פיגוע התאבדות בירושלים ב-2004
2 ביולי 2008: יעה אופני בעזרתו בוצע פיגוע בירושלים ב-2 ביולי 2008 ומכונית שנהרסה במהלך הפיגוע

עם פרוץ המהומות בסוף ספטמבר 2000 (שקיבלו את הכינוי האינתיפאדה השנייה) שבו כל הארגונים, כולל הפת"ח ואנשי כוחות הביטחון הפלסטיניים, החלו לבצע פיגועים רצחניים בערי ישראל, לחדור ליישובי ספר והתנחלויות ולפעול נגד חיילי צה"ל בשטחים, הפעם עם כלי נשק וחומרי נפץ קטלניים בהרבה.

בתחילה בוצע ירי אל שכונת גילה שבמזרח ירושלים וירי על רכבים בכבישי יהודה ושומרון, ועד מהרה עברו כל הארגונים לביצוע פיגועי התאבדות באוטובוסים ובמרכזי הערים, והפיגועים בחמש שנות האינתיפאדה הגיעו לשיאים שמגמדים את חמישים שנות הטרור שקדמו להם.

גם ערים פלסטיניות שעד כה היו מתונות (כמו בית לחם) הפכו לבסיסי טרור שנשלטו על ידי הארגונים, והרשות הפלסטינית לא רק שלא מנעה, אלא אף סייעה לטרור. דפוס שהשתנה הינו השימוש במחבלות מתאבדות ובילדים מתאבדים - בעבר נחשב הדבר לטאבו, אולם נוכח הקשיים בהוצאה לפועל של פיגועי התאבדות בתקופת האינתפאדה, החל שימוש גם במחבלות מתאבדות וילדים מתאבדים.

פרוץ האינתיפאדה היה הסיבה העיקרית לנפילת ממשלתו של אהוד ברק. באוקטובר 2001 התנקשו אנשי החזית העממית בחייו של השר רחבעם זאבי בירושלים, כנקמה על חיסול מנהיג הארגון, אבו עלי מוסטפא.

בין הפיגועים הבולטים שבוצעו עד אמצע שנת 2001: רצח הנער אופיר רחום, שפותה על ידי אמנא מונה לנסוע לרמאללה ב-17 בינואר, רצח התינוקת שלהבת פס ב־26 במרץ בידי צלף פלסטיני בחברון, פיגוע בקניון בנתניה ב־18 במאי שבו נהרגו 5 ישראלים ופיגוע ההתאבדות בדולפינריום ב־1 ביוני שבו מחבל מתאבד מחמאס רצח 21 צעירים. שרון החליט להגיב באיפוק על הפיגוע בדולפינריום ולתת לרשות הפלסטינית הזדמנות לפעול. בתחילת יוני סוכם על הפסקת אש בתיווכו של ג'ורג' טנט וב־13 ביוני סוכם על קבלת תוכניתו לרגיעה, אולם לאחר ירידה באלימות לקראת ביקור קולין פאואל באזור ב־28 ביוני התחדשה האש. חוסר פעולתה של הרשות הפלסטינית, ופיגועי טרור נוספים בקיץ (הקשה שביניהם היה הפיגוע במסעדת סבארו ב־9 באוגוסט שבו נרצחו 15 איש) גרמו מהר מאוד לאובדן האמון ברשות הפלסטינית ודרישה לתגובה צבאית תקיפה ונחרצת כנגד הטרור.

במרץ 2002 ("מרץ השחור") הגיעו הפיגועים לשיא, ובעקבות הפיגוע במלון פארק בליל הסדר שבו נרצחו 30 ישראלים, החליט ראש הממשלה אריאל שרון על יציאה למבצע "חומת מגן" בו כבש צה"ל מחדש את כל הערים הפלסטיניות ביהודה ושומרון (מלבד יריחו וחברון) וצר על מפקדתו של ערפאת במוקטעה שברמאללה.

מבצע זה, בנוסף למבצעים חוזרים ונושנים ביהודה ושומרון ורצועת עזה, מעצרים (בראשם מעצר מנהיג התנזים מרואן ברגותי) חיסולים ממוקדים מהאוויר (ובראשם חיסול מנהיגי החמאס סלאח שחאדה, אחמד יאסין ורנטיסי), סיכול הברחות נשק לשטחים (חשיפת מנהרות הברחה בציר פילדלפי ועצירת ספינת הנשק האיראנית קארין איי) ובנייתה של גדר ההפרדה ביהודה ושומרון הורידו משמעותית את היקף הפיגועים.

משנת 2001 החלו ארגוני הטרור ברצועת עזה (ונסיונות לכך נעשו גם ביהודה ושומרון) לירות רקטות קסאם פרימיטיביות ורקטות גראד תקניות על יישובים יהודיים ברצועת עזה ובנגב ("עוטף עזה").

לאחר נסיונות כושלים רבים לחידוש המשא-ומתן (כמו תוכנית "מפת הדרכים" האמריקאית), הגיעו בינואר 2005 יו"ר הרשות אבו מאזן, שנבחר לאחר מותו של ערפאת, להסכמה על "תהדיאה" ("רגיעה" זמנית) עם ארגוני הטרור, שהביאה לסיומה של האינתיפאדה.

בשנתיים הראשונות של האינתיפאדה בוצעו כ-‎14,000 פיגועים, שבהם נהרגו למעלה מ-600 אזרחים ונפצעו למעלה מ-4,500.‏[8] בסך הכל נרצחו בפיגועים שבוצעו במהלך חמש שנותיה של האינתיפאדה השנייה למעלה מ-1,000 ישראלים, מרביתם אזרחים.

תחת הנהגתו של אבו מאזן התמתן הפת"ח ואיבד את כוחו והשפעתו בקרב הציבור הפלסטיני לטובת החמאס, שבנוסף לטרור הוא גם תנועת רווחה וסעד דתית שמהווה אלטרנטיבה לשלטון הפת"ח המושחת. בבחירות לפרלמנט הפלסטיני בינואר 2006 התמודד לראשונה החמאס כמפלגה פוליטית והביס את הפת"ח, ונציגו, איסמעיל הנייה מונה לראש הממשלה. מצב זה שבר את ההגמוניה של 40 השנה בהם הנהיגו אש"ף ופת"ח את העם הפלסטיני.

לאחר נסיגת ישראל מרצועת עזה במסגרת תוכנית ההתנתקות בשנת 2005 והבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית בראשית 2006, השתלט החמאס על כל רצועת עזה ביוני 2007. שלטון החמאס ברצועה הגביר את ירי הקסאמים, הפצמ"רים ואף טילי גראד על יישובי עוטף עזה, שדרות ואשקלון וכן את ההתחמשות של הארגון ברצועה במימון ובסיוע של איראן. במקביל נמשכו נסיונות פיגוע גם מחוץ לעוטף עזה, בהם חטיפתו של החייל גלעד שליט.

בתחילת 2009 נערך ברצועת עזה מבצע צבאי רחב היקף בשם "מבצע עופרת יצוקה" שמטרתו הוגדרה על ידי צה"ל: "לפגוע קשה בממשל חמאס על מנת לגרום למציאות ביטחונית טובה יותר לאורך זמן סביב רצועת עזה, תוך חיזוק ההרתעה וצמצום ירי הרקטות ככל שניתן". בשנה שלאחר המבצע קטן הירי תלול-מסלול לעבר ישראל בכ-90 אחוז.[9]

על פי נתוני השב"כ, בעשור זה ירו ארגוני הטרור הפלסטינים למעלה מ-10,000 רקטות ופצצות מרגמה לעבר יישובים ישראלים. עד ליישום תוכנית ההתנתקות התאפיין הירי תלול-מסלול בעיקר בירי פצצות מרגמה על חיילי צה"ל והיישובים היהודיים ברצועת עזה. בשנת 2006, לאחר נסיגת ישראל מרצועת עזה, גדלה כמות הרקטות שנורו ממנה במאות אחוזים, ועד סוף העשור נורו אלפי רקטות קסאם וגראד לעבר יישובי הדרום. שנת השיא של ירי הרקטות והפצמ"רים הייתה ב-2008 שבסופה החל מבצע עופרת יצוקה. בשנת 2009 נרשמה ירידה משמעותית בירי תלול-מסלול מרצועת עזה ביחס לשנים הקודמות, אך הוא לא נפסק. היעדים הראשונים והעיקריים של ירי רקטות הקאסם היו העיר שדרות[10] ויישובי עוטף עזה. בהמשך נפגעו מטילי גראד גם ערים נוספות בדרום ישראל כמו אשקלון, נתיבות ובאר שבע. בסך הכל נהרגו בעשור זה כתוצאה מירי תלול-מסלול 32 בני אדם ונפצעו 1,396.‏[11]

העשור השני של המאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכונית בבאר שבע שנפגעה מרקטת גראד שירו מחבלים פלסטיניים מרצועת עזה.

ב-2010 נרשמה ירידה משמעותית בפיגועי הטרור בייחס ל-2009 ולשנים שלפניה, ולראשונה מזה עשור ירד מספר ההרוגים מתחת ל-10. עם זאת החמאס המשיך במאמצי ההתחמשות שלו שכללו הברחת כספים ואמצעי לחימה איכותיים בהיקף רב לתחומי הרצועה,‏[12] וכן נמשך ירי רקטות ופצצות מרגמה לעבר יישובי הדרום, ובהם אשקלון, אשדוד ובאר שבע. על פי נתוני המרכז למורשת המודיעין בין ינואר 2010 למרץ 2011 נורו לעבר שטח ישראל 110 רקטות ו-83 פצצות מרגמה (נתון זה לא כולל רקטות ופצצות שנורו לעבר ישראל ונפלו בשטח רצועת עזה).‏[13]

ביהודה ושומרון קטנה כמות פיגועי ההתאבדות כמעט לאפס, אך המשיכו פיגועי הירי, הדקירה, השלכת בקת"בים ויידויי אבנים לעבר כלי רכב. אירועי טרור בולטים ב-2011 היו רצח 5 מבני משפחת פוגל באיתמר. באוקטובר 2011 נחתמה עסקת שליט בין ישראל לחמאס שמסגרתה שוחרר החייל החטוף גלעד שליט תמורת שחרורם של כ-1,000 פלסטינים מהכלא הישראלי, בהם מאות מחבלים שהיו מעורבים ברצח ישראלים ונידונו למאסר עולם. שנת 2012 הייתה השנה הראשונה, מזה 40 שנה, בה לא נהרגו ישראלים בפיגועים בגדה ובירושלים‏[14]. אולם, בשנה זו נהרגו אזרחים ישראלים מטילים ששיגרו פלסטינים מעזה.

החל מהמחצית השנייה של 2012 גברו באופן דרסטי ביהודה ושומרון פיגועי יידוי אבנים, פיגועי דקירה, יידוי בקבוקי תבערה ואף נעשו מספר פיגועי ירי, במה שכונה "טרור עממי". רוב הפיגועים כוונו אל כלי רכב ישראליים, לרוב כאשר הללו נסעו בצירי תנועה באיו"ש. ב-2013 בוצעו למעלה מאלף פיגועים במתווה "טרור עממי"‏[15]והללו גרמו לנפגעים.

התפלגות ההרוגים במנדט הבריטי ובישראל, בפיגועי טרור ערבי לפי שנים (2012-1920)[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרף המציג את מספר ההרוגים כתוצאה מטרור (מקור הספרייה היהודית הווירטואלית)

השפעת הטרור על שגרת החיים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת ששת הימים החל המאמץ לאיתור פעילות חתרנית בשטחים להפוך לחלק גדל והולך של פעילות השב"כ, עד שכיום נתפסת פעילות זו כחלק העיקרי של פעילותו.

אף שהטרור פגע באיכות החיים בישראל, השפעתו על שגרת החיים, בחמישים השנים שקדמו לאינתיפאדה השנייה, ניכרה בעיקר בפעולות של צה"ל נגדו, ובפרט במלחמת לבנון, שהביאה למספר גדול של חללים, גדול במידה ניכרת ממספר קורבנות הטרור בתקופה שקדמה למלחמה זו. פיגועים אחדים שנערכו בבתי קולנוע בתחילת שנות השבעים הביאו להצבת פקחים בכניסה למקומות בידור, ואלה בדקו את תיקיהם של הנכנסים.

שיבוש חריף של החיים בישראל נגרם במהלך האינתיפאדה השנייה, שבה נערכו פיגועי התאבדות בתדירות גבוהה, והפכו את מרכזי הערים בישראל למקומות מסוכנים. פיגועים אלה חיסלו כמעט כליל את התיירות לישראל, שהחלה להתאושש עם הצטמצמותם בתחילת 2005. גם פעילות כלכלית נוספת נפגעה עקב פעולות טרור אלה, שהיוו גורם עיקרי למיתון שפקד את המשק. אל המאמץ המוגבר של המשטרה, השב"כ וצה"ל למניעת הטרור, נוספו אלפי מאבטחים אזרחיים, שהוצבו בפתחי קניונים, חנויות גדולות, בתי קפה ומקומות בידור, בניסיון לבלום מחבלים המנסים לחדור אליהם.

בשנת 1998 הוקמה אנדרטת חללי פעולות האיבה בהר הרצל המשמשת מאז בתור אתר ההנצחה המרכזי של כל הרוגי הטרור בישראל, ומאותה השנה נקרא יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בשם "יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה".

רשימה של ארגוני טרור פלסטינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלקם כיום אינם פעילים עוד כארגוני טרור וקיימים כמפלגות פוליטיות או שולבו במנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית.

כמו כן, יש קשרים ושיתוף פעולה בין ארגונים רבים לחזבאללה הלבנוני, ובעבר היו גם קשרים בין החמאס לכוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית.[דרוש מקור]

מעורבות ערביי מזרח ירושלים בפעילות טרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך השנים הייתה מעורבות של ערביי מזרח ירושלים בפעילות טרוריסטית כנגד יהודים, לרוב כחוליות מסייעות להוצאת פיגועים בהכוונת תשתיות טרור ביהודה ושומרון ורצועת עזה. הסיוע התבטא באיסוף מידע מודיעיני, רכישת אמצעי לחימה והובלת מחבלים אל מקום הפיגוע תוך ניצול הכרת השטח וחופש התנועה מתוקף היותם בעלי תעודת זהות ישראלית.‏[16]

בשנות השיא של פיגועי ההתאבדות (2003-2002) נעשה שימוש רב על ידי ארגוני הטרור בתושבים ממזרח ירושלים שהיו מעורבים במספר פיגועי התאבדות קשים,‏[17] בהם הפיגוע בקו 2 בירושלים והפיגועים שבוצעו על ידי חוליית סילואן.

בדו"ח של שירות הביטחון הכללי משנת 2008 נאמר כי חלה עלייה ניכרת במספר של ערביי מזרח ירושלים המעורבים בטרור, וכי בניגוד לעבר בוצעו בשנה זו מספר פיגועים קשים על ידי התארגנויות עצמאיות ממזרח ירושלים, בהם פיגועי הדריסה במרכז העיר והפיגוע בישיבת מרכז הרב.‏[16][18] בתחילת שנת 2011 אמר יובל דיסקין ראש השב"כ כי זירת מזרח ירושלים מתנהגת כזירה פלסטינית, למרות שתושביה מחזיקים בתעודת זהות כחולה.‏[19]

מימון הטרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

דו"ח שפרסמה ישראל על פי מסמכים ומידע שנאספו במהלך מבצע חומת מגן קבע כי יאסר ערפאת היה מעורב אישית בתכנון פיגועים וכספי הרשות הפלסטינית שימשו למימון פעילות הטרור. הדו"ח ציין כי כסף שמקורו באיחוד האירופי ובמדינות התורמות שימש גם הוא למימון הטרור. עוד הצביע הדו"ח על תמיכתם של מדינות ערב סעודיה, סוריה, איראן ועיראק שהעבירו כסף רב וסיוע אחר לבניית תשתית הטרור ולתמיכה במשפחות של מחבלים מתאבדים.‏[20][21] בעקבות הפרסומים פתח האיחוד האירופי בחקירה לבדיקת הסוגיה.‏[22]

תנועת החמאס מפעילה תשתית חברתית רחבת היקף המבוססת על כספי תרומות במסגרת מצוות הצדקה הנהוגה באסלאם ("זכאה"). במהלך השנים הוקמו קרנות רבות במדינות רבות ברחבי העולם המיועדות לגיוס כספים עבור מוסדות התנועה. בראשית 2001 הוקמה קואליציית הצדקה שמהווה ארגון גג עבור קרנות אלו וקרנות אסלאמיות אחרות במטרה לרכז את גיוס התרומות. על פי דו"ח של שירות הביטחון הכללי בין השנים 2009-2001 הועברו בצורה זו מאות מיליוני דולרים למוסדות החמאס ששימשו בחלקם לתמיכה בטרור על ידי תמיכה בפעילי טרור ובמשפחותיהם ותמיכה במוסדות חינוך בהם מתבצעת פעילות הסתה שיטתית כנגד ישראל ועידוד פעילות טרור נגד אזרחיה.‏[23]

תמיכה כלכלית במחבלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרשות הפלסטינית מעניקה תמיכה חודשית הניתנת למחבלים, הכלואים בישראל בגין פעולות טרור ולמשפחותיהם. התמיכה ניתנת בצורת משכורת חודשית והטבות נוספות, כדין עובדי הרשויות הפלסטיניות.

על פי החוק הפלסטיני, חוק האסירים המשוחררים 2004/19, זכאים למשכורת כל היושבים בבתי הכלא הישראליים על רקע השתתפותם במלחמה נגד ישראל (אסירים פליליים הכלואים בישראל, כגנבי מכוניות, אינם זכאים למשכורת). המשכורת המועברת למשפחות המחבלים אינה קיצבה לתמיכה על רקע מצוקה כלכלית, כפי שנטען ברש"פ, אלא היא נגזרת מאופי פעולת הטרור, תקופת המאסר שנקצבה על ידי בית המשפט, ואזרחות המחבל. מחבלים בעלי אזרחות ישראלית (ברש"פ מכונים 'ערביי הפנים') מקבלים משכורות גבוהות יותר מאלה של מחבלים בעלי נתונים זהים שהם בעלי אזרחות פלסטינית.‏[24]

"במשרד ראש הממשלה ובמערכת הביטחון מציינים כי העובדה שלאסיר מובטחת משכורת קבועה הגבוהה פי כמה מזו של עובדי המדינה אחרים ברש"פ מהווה במקרים רבים תמריץ ומוטיבציה לפיגועים"‏[24]. מציאות זו מרגיזה גורמי ממשל וחברי קונגרס בארצות הברית, וגם באירופה יש ניצנים של חוסר נחת מכך שארצות הברית ואירופה מממנות את תקציב הרש"פ במאות מיליונים של דולרים כל שנה, ויוצא שכספי משלמי המסים שלהן מופנים למימון טרור.‏[24] החוקרים של מבט לתקשורת הפלסטינית סבורים שתשלום משכורת חודשית למחבלים מבטא את ראיית הרש"פ את המחבלים כגיבורים ודמויות מופת‏[24].

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטרור הפלסטיני מאז ספטמבר 2000:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מתיאס קונצל, ג'יהאד ושנאת יהודים, עמוד 44
  2. ^ הוארך שירות החובה בצה"ל, דבר, 9 בנובמבר 1966
    שמשון עופר, הארכת השירות נתחייבה מהתגברות פעולות-הטרור, דבר, 9 בנובמבר 1966
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 [1]
  4. ^ שאול שי, השהידים - האסלם ופיגועי התאבדות, הוצאת מפעלות המרכז הבינתחומי הרצליה, ינואר 2003, עמוד 81; ענת ברקו, בדרך לגן עדן, הוצאת ידיעות אחרונות, 2004, עמוד 65
  5. ^ Fatal Terrorist Attacks in Israel Since the DOP (Sept 1993), אתר משרד החוץ
  6. ^ יורם שוייצר, ‏צמיחתם ודעיכתם של פיגועי ההתאבדות, עדכן אסטרטגי, אוקטובר 2010, עמוד 34
  7. ^ עקיבא אלדרלפנות את הרובע היהודי בחברון, באתר הארץ, 3.11.2008‏
  8. ^ כיפאח מחמד-אחמד עג'ורי ואח' נ' מפקדת כוחות צה"ל בגדה המערבית ואח', באתר חדשות מחלקה ראשונה (News1)
  9. ^ ארנון בן-דרור, שנה אחרי: ירידה של 90% בירי תלול מסלול מהרצועה, דובר צה"ל, 27.12.2009
  10. ^ ליאור אבני, עשור תחת אש: עשר שנים לקסאם הראשון, באתר nrg מעריב
  11. ^ ירי תלול מסלול מרצועת עזה, באתר השב"כ
    איום הרקטות מרצועת עזה 2007-2000, באתר המרכז למורשת המודיעין
  12. ^ סיכום שנת 2010 - נתונים ומגמות בטרור, אתר שירות הביטחון הכללי
  13. ^ חדשות הטרור והסכסוך הישראלי-פלסטיני (8 - 15 במרץ 2011), אתר המרכז למורשת המודיעין
  14. ^ גילי כהן, השב"כ: ישראלים לא נהרגו ב-2012 בפיגועים בגדה ובירושלים, לראשונה מאז 1973, באתר הארץ, 24.01.2013
  15. ^ Rocks Can Kill, הבלוג של צה"ל, 18 במרץ 2013. בסוף הכתבה מצוין שעד תאריך זה בוצעו 1,195 פיגועי יידוי אבנים ב-2013.
  16. ^ 16.0 16.1 מעורבות מזרח-ירושלמים בפעילות טרור, ספטמבר 2008, אתר השירות הביטחון הכללי
  17. ^ סיכום שנת 2003 ממערכת הביטחון, אתר משרד ראש הממשלה, עמ' 7, (DOC); כתבי אישום נגד שלשה תושבי מזרח ירושלים, מרכז המידע למודיעין ולטרור - המרכז למורשת המודיעין, 6 בנובמבר 2007
  18. ^ שני מאסרי עולם לתושב מזרח י-ם שהורשע ברצח שני שוטרים, באתר הארץ, 11 בינואר 2010
  19. ^ חזקי עזרא, ‏דיסקין: בגזרת י-ם אין ירידה בכמות הטרור, באתר ערוץ 7, 18 בינואר 2011
  20. ^ הדו"ח שהוכן על ידי צוות ברשאת השר דני נווה: מעורבות ערפאת, בכירי "הרשות הפלסטינית" והמנגנונים בטרור נגד ישראל קובץ PDF
  21. ^ אפרת וייס, "תיק ערפאת": כספי האיחוד האירופי מימנו טרור, באתר ynet‏, 5 במאי 2002
  22. ^ עומר כרמון, האיחוד האירופי מאשר: ערפאת העביר כספי סיוע לארגוני טרור, באתר חדשות מחלקה ראשונה (News1)‏, 9 בפברואר 2002
  23. ^ "קואליציית הצדקה" – מיפוי וניתוח מערך מימון כספי טרור, באתר שירות הביטחון הכללי, ספטמבר 2009
  24. ^ 24.0 24.1 24.2 24.3 נדב שרגאי, הטרור משתלם, ישראל היום, 26.8.2011