מקדם עומס

בהנדסת חשמל, מקדם עומס או מקדם העמסה (באנגלית: load factor) מוגדר כיחס בין העומס הממוצע לעומס השיא בפרק זמן מוגדר. זהו מדד לשיעור נצילות או יעילות השימוש באנרגיה חשמלית; מקדם עומס גבוה מצביע על כך שהעומס משתמש במערכת החשמלית בצורה יעילה, בעוד שלצרכנים או גנרטורים שלא מנצלים את חלוקת החשמל יהיו מקדמי עומס נמוכים.

$f_{Load}={\frac {\text{Average Load}}{\text{Maximum load in given time period}}}$

דוגמה, שימוש בחשבון חשמל מסחרי גדול:

• ביקוש שיא – 436 קילו־ואט
• שימוש – 57,200 קוט"ש
• מספר הימים במחזור החיוב – 30 ימים

לכן:

${\text{load factor}}={\frac {\frac {57200\cdot 10^{3}}{30\cdot 24}}{436\cdot 10^{3}}}\cdot 100\%=18.22\%$

מקדם העומס יכול להיגזר מפרופיל העומס של המכשיר או מערכת ההתקנים הספציפית. ערכו תמיד קטן מאחד מכיוון שהביקוש המקסימלי לעולם אינו נמוך מהביקוש הממוצע, מכיוון שסביר להניח שמתקנים לעולם אינם פועלים בתפוקה מלאה למשך יום שלם של 24 שעות. מקדם עומס גבוה אומר שצריכת החשמל יחסית קבועה. מקדם עומס נמוך אומר שמדי פעם קיים ביקוש גבוה. כדי לספק את השיא הזה, הקיבולת נמצאת במצב סרק לזמנים ארוכים, ובכך מטילה עלויות גבוהות יותר על המערכת. תעריפי החשמל מתוכננים כך שלקוחות בעלי מקדם עומס גבוה יחויבו פחות בסך הכל לקוט"ש. תהליך זה יחד עם אחרים נקרא איזון עומס (Load balancing) או גילוח שיא.

מקדם העומס קשור בקשר הדוק למקדם הביקוש (Demand factor) ולעיתים קרובות קיים בלבול ביניהם.

$f_{Demand}={\frac {\text{Maximum load in given time period}}{\text{Maximum possible load}}}$

ההבדל העיקרי הוא שהמכנה במקדם הביקוש קבוע בהתאם למערכת. בשל כך, לא ניתן לגזור את מקדם הביקוש מפרופיל העומס אלא צריך תוספת של העומס המלא של המערכת המדוברת.