מרד הספרטקיסטים
 | ||||||||||||||||||
| חיילים בשער ברנדנבורג במהלך מרד הספרטקיסטים | ||||||||||||||||||
| מלחמה: המהפכה הגרמנית | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 5 בינואר 1919 – 12 בינואר 1919 (8 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | ברלין, גרמניה | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון הממשלה | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
מרד הסְפַּרְטָקִיסְטים (בגרמנית: Spartakusaufstand), הידוע גם בשם מרד ינואר (Januaraufstand) ולעיתים נדירות יותר בשם שבוע הדמים, היה מרד מזוין שהתרחש בברלין בין 5 ל־12 בינואר 1919. המרד התרחש במסגרת המהפכה הגרמנית שפרצה זמן קצר לפני סיום מלחמת העולם הראשונה. המרד היה בראש ובראשונה מאבק כוח בין תומכי הממשלה הזמנית בראשות פרידריך אברט מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית (MSPD), שתמכה בדמוקרטיה סוציאלית, לבין אלה שתמכו בעמדות המפלגה הקומוניסטית של גרמניה (KPD) בראשות קרל ליבקנכט ורוזה לוקסמבורג, שרצו להקים רפובליקת מועצות בדומה לזו שהוקמה בידי הבולשביקים ברוסיה הסובייטית. קריאות לשביתה כללית הכניסו אלפי מפגינים למרכז העיר, אולם ועדת המהפכה, שאמורה הייתה להוביל את ההתקוממות, לא הייתה יכולה להסכים מה לעשות הלאה. חלקם רצו להמשיך עם ההתקוממות המזוינת, אחרים פתחו בדיונים עם אברט. הניסיונות להשיג גדודים צבאיים בברלין להצטרף למרד נכשלו. הניסיון למהפכת שמאל דוכא בכוח על פי הוראתו של אברט הצבא והמיליציות המתנדבות של פרייקורפס שהוקמו מחיילים ששבו הביתה מהמלחמה ואשר הצבא אימן בשקט. מצוידים בתותחנים, מקלעים ורימונים, הם נטלו מחדש את מטה המשטרה, את משרד המלחמה ומבנים אחרים אותם תפסו המהפכנים, וירו במאות מהמפגינים, כולל רבים שנכנעו. הממשלה פירקה את מועצות העובדים והחיילים.[1]
מניין ההרוגים נאמד בכ־150–200, רובם מהמורדים. שני ההרוגים הבולטים ביותר היו ליבקנכט ולוקסמבורג, שהוצאו להורג ללא משפט ב־15 בינואר — כמעט בוודאות באישור, ולו בשתיקה, של הממשלה בראשות MSPD. מעורבות המפלגה במעשים אלה פגעה במעמדה לאורך כל תקופת רפובליקת ויימאר, אף שדיכוי המרד אפשר את קיום הבחירות לאספה הלאומית כמתוכנן, ב־19 בינואר 1919. האספה הלאומית המשיכה בכתיבת חוקת ויימאר, שייסדה את הדמוקרטיה הלאומית הראשונה בגרמניה.
המרד קיבל את שמו העממי מברית ספרטקוס המרקסיסטית (Spartakusbund), אשר נוסדה בשנת 1914 בידי לוקסמבורג וליבקנכט. כאשר נוסדה המפלגה הקומוניסטית של גרמניה (KPD) ב־1 בינואר 1919, הליגה הפכה לחלק ממנה. היסטוריונים מסוימים, כמו היינריך אוגוסט וינקלר וסבסטיאן הפנר, טוענים כי השם מטעה, שכן חברי ברית ספרטקוס (KPD) לא רצו, לא תכננו ולא הנהיגו את המרד בפועל.
רקע וגורמים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב־10 בנובמבר 1918, בעקבות קריסת הקיסרות הגרמנית בסיום מלחמת העולם הראשונה, הוקמה מועצת נציגי העם (Council of the People's Deputies) כממשלה זמנית, בהנהגה משותפת של פרידריך אברט ממפלגת הרוב הסוציאל־דמוקרטית (אנ') (MSPD) והוגו האזה (אנ') מהמפלגה הסוציאל־דמוקרטית העצמאית (אנ'), היותר שמאלית (USPD). למועצה היו שלושה נציגים מכל אחת מהמפלגות.
באותו יום, הכיר באופן עקיף גם המטה העליון של הצבא הגרמני (OHL) במועצה, במסגרת הסכם אברט־גרונר החשאי, שבו וילהלם גרנר, רמטכ"ל הצבא הגרמני, הבטיח לקנצלר אברט את נאמנות הצבא. בתמורה, התחייב אברט לפעול בנחישות לדיכוי מרידות מהשמאל ולהותיר את הפיקוד הצבאי בידי הקצונה. הנהגת MSPD ביקשה לחזור במהירות ל"מצב תקין" באמצעות קיום בחירות לאספה מכוננת לאומית, שתכריע באופן דמוקרטי על צורת המשטר העתידית של גרמניה. לעומת זאת, אנשי USPD, ועד המהפכנים (Revolutionäre Obleute), וחלקים ממעמד הפועלים רצו להמשיך לקדם מטרות מהפכניות כגון הלאמת רכוש, שלילת הכוח מהצבא, והקמת רפובליקת מועצות.
ב־1 בינואר 1919, יסדו רוזה לוקסמבורג וקרל ליבקנכט את המפלגה הקומוניסטית של גרמניה (KPD). בשל אכזבתם של פועלים רבים מנתיב מהפכת נובמבר, הצטרפו להקמת המפלגה גם קבוצות שמאל־סוציאליסטיות נוספות. עם זאת, ועד המהפכנים, לאחר דיונים עם אנשי ברית ספרטקוס, החליטו להישאר ב־USPD. לוקסמבורג הציגה את מצע היסוד של המפלגה ביום האחרון של 1918, ובה הבהירה כי הקומוניסטים אינם יכולים לתפוס את השלטון מבלי לקבל תמיכה ברורה מרוב העם. גם ביום הקמת המפלגה, 1 בינואר, קראה לוקסמבורג להשתתף בבחירות המתוכננות לאספה המכוננת — אך היא לא זכתה לרוב. רוב חברי KPD קיוו להשיג כוח באמצעות הסתה במפעלים ולחץ מהרחוב.
ב־23 בדצמבר התעורר עימות סביב שכר שלא שולם לחיילי דיוויזיית הצי העממי (Volksmarinedivision), שהייתה מופקדת על הגנת הממשלה הזמנית בברלין. בניסיון לכפות תשלום, לקחו המלחים כבני ערובה את אוטו ולס (MSPD), מפקד הצבא בברלין. למחרת, שלושת נציגי MSPD במועצת נציגי העם הורו לראש משטרת ברלין, אמיל אייכהורן (USPD), להשתמש בכוחות הביטחון שבפיקודו כדי לשחרר את ולס — אך הוא סירב. בתגובה, קרא אברט לצבא והורה לו להשתמש בכוח קטלני נגד המלחים — אירוע שזכה לשם משבר חג המולד של 1918. ולס שוחרר, אך נהרגו 11 לוחמים מהצי העממי ו־56 חיילים מהצבא.
ב־29 בדצמבר, שלושת נציגי USPD התפטרו מהמועצה במחאה. נציגי MSPD מינו שני חברים נוספים ממפלגתם במקומם. מאותו רגע, חדלה USPD לראות במועצה גוף ממשל לגיטימי. הרוב במועצות הפועלים, שהיו נתונים להשפעת MSPD, הסכימו לדרישתו של אברט לפטר את מפקד המשטרה אייכהורן, אותו ראה כבלתי אמין. לעומת זאת, USPD ו־KPD ראו בפיטורי אייכהורן התקפה ישירה על המהפכה. אירוע זה הפך לגורם המיידי לפרוץ המרד.
המרד
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפגנות המוניות ושביתה כללית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב־4 בינואר, פוטר אמיל אייכהורן מתפקידו כמפקד משטרת ברלין והוחלף על ידי אויגן ארנסט מהמפלגה הסוציאל־דמוקרטית של הרוב (MSPD). למרות חילוקי הדעות ביניהם, החליטו ועד המהפכנים והוועד המרכזי של סניף ברלין של ה־USPD לקיים הפגנה למחרת.
ההפגנה ב־5 בינואר חרגה בהרבה מהציפיות, והשתתפו בה כ־100,000 איש, כולל שובתים ותומכים. במהלך השבוע שלאחר מכן, השתלטו מפגינים חמושים על בתי הדפוס של עיתוני הסוציאל־דמוקרטים "פורוורטס" (Vorwärts) ו"ברלינר טאגבלאט" (Berliner Tageblatt), וכן על מבני הוצאה לאור נוספים, מכון דפוס ומשרד טלגרף.
בערב 5 בינואר נפגשו בכירי ועד המהפכנים, ה־USPD וה־KPD כדי להחליט על המשך הצעדים. רוב המשתתפים תמכו בהשתלטות על רובע העיתונות של ברלין ובמאבק ישיר בממשלת הסוציאל־דמוקרטים. קרל ליבקנכט נכנס ל"אקסטזה מהפכנית" בעקבות גודל ההפגנה ודיווח כוזב כי כל הגדודים בברלין וסביבתה תומכים במרד. רוזה לוקסמבורג, לעומת זאת, התנגדה לצעדים אלה.
רק שני דוברים מהוועד המהפכני, ריכרד מילר וארנסט דוימיג, התנגדו למהלך. למרות שתמכו עקרונית במהפכה שנייה נגד מועצת נציגי העם, הם סברו כי העיתוי מוקדם מדי וחסר תבונה טקטית. לכן הם הצביעו רק בעד שביתה כללית. כ־70 מהנוכחים (נגד שישה מתנגדים מהוועד המהפכני) הקימו ועד מהפכני זמני שמטרתו להפיל את הממשלה ולתפוס את השלטון. הוועד כלל 53 איש, והונהג במשותף על ידי גאורג לדבור, קרל ליבקנכט ופאול שולצה.
למחרת, קרא הוועד המהפכני לפועלי ברלין לפתוח בשביתה כללית ב־7 בינואר ולהפיל את ממשלת אברט. עד חצי מיליון איש זרמו למרכז העיר. אולם, הם לא השתתפו בלחימה בימים הבאים, וגם מנהיגי השביתה לא חברו אליהם. עם זאת, רבים היו מוכנים לפרק חיילים מנשקם – כפי שעשו ב־9 בנובמבר. חלק מהשלטים והכרזות נשאו סיסמאות כמו "שלום ואחדות", אך היו גם כרוזים קיצוניים יותר, כמו זה של "כוח העבודה המהפכני של ברלין רבתי":
פועלים! חברים! חיילים! הגיע השעה להביא את המהפכה לסיומה המנצח. או שנכונן דיקטטורה של הפרולטריון – או שנראה את אברט ושיידמן, תלייני המהפכה, חונקים אותה למוות... קחו את השלטון לידיכם. הפילו את הממשלה שבוגדת במהפכה שוב ושוב! תחי דיקטטורת הפרולטריון! תחי המהפכה!
פיצול בהנהגה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך היומיים הבאים לא הצליח הוועד המהפכני להסכים על דרך פעולה. חלק מהנציגים דרשו התקוממות מזוינת, ואחרים ניסו לקדם משא ומתן עם ממשלת אברט. הוועד גם לא הצליח להעביר הנחיות ברורות למאות אלפי המפגינים שהמתינו להוראות בכיכרות וברחובות — ולכן אלו חזרו לבתיהם בערבים של 5 ו־6 בינואר, מבלי שנעשה דבר ממשי.
ליבקנכט, בניגוד לעצת לוקסמבורג, החל לתמוך בתוכנית להוביל למלחמת אזרחים. מועצת נציגי העם נועדה להיות מופלת בכוח נשק, והבחירות לאספה הלאומית שנקבעו ל־19 בינואר – יבוטלו בפועל. ליבקנכט חשש שה־KPD תבודד את עצמה מההמונים החותרים להפלת הממשלה.
במקביל ניסו חברי KPD לשכנע יחידות צבא, במיוחד את דיוויזיית הצי העממי, לעבור לצדם – אך לא הצליחו. רוב החיילים כבר היו בבית, הכריזו על נייטרליות, או נותרו נאמנים למועצת נציגי העם. בנוסף, חלק מאזרחי ברלין — במיוחד ממעמד הביניים — התגייסו לתמוך בממשלת אברט, נענו לקריאות לשביתה ולהתייצבות מול מבני הממשלה כמגן אנושי.
ב־6 בינואר החלו מגעים בין הוועד המהפכני לאברט, בתיווך הנהגת ה־USPD. המשא ומתן כשל ב־7 בינואר בשל סירוב הדדי לפשרות. הממשלה דרשה פינוי מבני העיתונות, ואילו המורדים עמדו על כך שאייכהורן יוחזר לתפקידו. כך אבד הסיכוי להסדר בלתי־אלים.
תגובת הממשלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
באותו יום מסר אברט את הפיקוד על הכוחות בברלין וסביבתה לידי גוסטב נוסקה (MSPD), והחלו קריאות לגיוס יחידות פרייקור נוספות. יחידות אלה הורכבו מאז דצמבר 1918 מחיילים משוחררים ומתנדבים. כעת אפשרו אברט ונוסקה את התמקמותם סביב ברלין — בצד יחידות צבא נאמנות לרפובליקה ולעיתים אף ביחידות קיסריות, חלקן עוינות לרפובליקה. מיד עם מינויו, הורה נוסקה לעקוב אחרי כל חברי הוועד המהפכני כהכנה למעצרם. לצורך כך הוצבו 50 קצינים בסניפי הדואר בברלין.
ב־8 בינואר קראה מועצת נציגי העם לציבור להתנגד למורדים ולניסיון ההפיכה, ופרסמה כרוז שבו נאמר כי תיענה אלימות – באלימות:
ברית ספרטקוס שואפת לשלוט בכל. הממשלה, הרוצה להבטיח לעם הכרעה חופשית על עתידו תוך עשרה ימים – אמורה להיות מופלת בכוח. קולו של העם לא יישמע. היכן ששולטים אנשי ברית ספרטקוס – אין חירות ואין ביטחון. העיתונות מושתקת, התחבורה משותקת, והרחובות נשטפים בדם... את האלימות אפשר לעצור רק באמצעות אלימות. הכוח המאורגן של העם יגבור על הדיכוי והאנרכיה... שעת ההכרעה מתקרבת!
ב־9 בינואר פרסמו ה־USPD וה־KPD כרוז משותף שבו קראו להילחם נגד "יהודי הממשל (Judases)". נאמר בו: "מקומם של הבוגדים בכלא – או על הגרדום... השתמשו בנשק נגד אויביכם המושבעים."
רוב מעמד הפועלים הצטרף לקריאה לשביתה כללית נגד מה שנתפס כקונטר־מהפכה, אך לא רצה במאבק צבאי. נהפוך הוא: הפועלים דרשו אחדות בין כוחות השמאל. בהפגנה המונית ב־9 בינואר בפארק הומבולדטהיין, דרשו את התפטרות כל האחראים ל"שפיכות הדמים בין אחים". אברט כמו גם לדבור וליבקנכט נחשבו אחראים. ממפעלים רבים התקבלו החלטות שקראו להפסקת הקרבות ולהקמת ממשלה שבה יהיו מיוצגות כל מפלגות השמאל.
ההיסטוריון סבסטיאן הפנר כתב כי ההנהגות של USPD ו־KPD כשלו במרד, שהיה לדבריו "ביטוי ספונטני של המונים – פועלי ברלין שיזמו את מהפכת נובמבר. הם לא היו קומוניסטים, אלא ברובם סוציאל־דמוקרטים. מרד ינואר לא היה שונה במהותו מהמהפכה בנובמבר".
דיכוי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב־10 בינואר תקפה חטיבת ריינהרד של הפרייקורפס, בפיקודו של קולונל וילהלם ריינהרד, את מפקדת הספרטקיסטים בשפנדאו. ב־11 בינואר הורה נוסקה לפעול נגד הכוחות שתפסו את בניין עיתון פורוורטס. הכוחות הממשלתיים היו חמושים בנשק צבאי מתקדם והיו עדיפים בהרבה על המורדים. הפרייקורפס מפוטסדאם השתלט על הבניין באמצעות להביור, מקלעים, מרגמות וארטילריה. מבנים ורחובות נוספים ברובע העיתונות נכבשו עד 12 בינואר.
לא התרחשו קרבות מסודרים — המורדים לא היו מוכנים, וברבים מהמקרים נכנעו ללא התנגדות. למרות זאת, הצבא ירה למוות בלמעלה ממאה מורדים ובמספר לא ידוע של אזרחים תמימים. לדוגמה, ב־11 בינואר, שבעה אנשים שניסו לנהל משא ומתן עם חיילי הממשלה נלקחו לקסרקטין הברלינאי ונהרגו בירי.
ועדת חקירה של הפרלמנט הפרוסי העריכה את מספר ההרוגים הכולל ב־156. בקרב הצבא נרשמו 13 הרוגים ו־20 פצועים.
ב־13 בינואר נכנסו יחידות פרייקורפס נוספות לעיר, כולל דיוויזיית הפרשים של המשמר, יחידה של הצבא הפרוסי תחת פיקודו של הקפטן ולדמר פאבסט, שעמדה בפני פירוק. העיתונות הברלינאית בירכה על כניסת הכוחות כעל "החזרת השלום והסדר". לאחר מכן נרשמו מקרי אלימות רבים מצד הכוחות הימניים — שהיו קשים בהרבה ממעשי השמאל עד כה.
רצח רוזה לוקסמבורג וקרל ליבקנכט
[עריכת קוד מקור | עריכה]
קבוצות ימין הסיתו נגד הקומוניסטים הגרמנים ומנהיגיהם עוד לפני מרד ינואר. ליגת אנטי־בולשביזם (Anti-Bolshevist League) הפיצה פוסטרים וקריאות לתושבי ברלין, בדרישה למצוא את מנהיגי הבולשביקים ולהסגירם לצבא. הוצע בעבורם פרס גבוה. אחת הכרזות, שהופצה ברבים, קראה:
המולדת קרובה לאבדון. הצילו אותה! הסכנה אינה מבחוץ, אלא מבפנים: מליגת ספרטקוס. חיסלו את מנהיגיהם! הרגו את ליבקנכט! אז תזכו בשלום, עבודה ולחם. — חיילי החזית.
לאחר דיכוי המרד, חששו מנהיגי הספרטקיסטים לחייהם וירדו למחתרת. הממשלה חיפשה אחריהם כ"פוטשיסטים" כדי להעמידם לדין לפני הבחירות שנקבעו ל־19 בינואר. פריץ הנק, חתנו של פיליפ שיידמן, הבטיח פומבית ב־14 בינואר לתושבי ברלין שמנהיגי המרד "לא ייצאו בשלום". לדבריו, תוך ימים ספורים יתברר ש"גם עליהם זה ייפול ברצינות".
בערב ה־15 בינואר, נמצאו לוקסמבורג וליבקנכט בדירת חברם ד"ר מרקוסון בברלין־וילמרסדורף על ידי המיליציה האזרחית המקומית, נעצרו והובאו למלון עדן. סביר להניח שמיקומם נודע בעקבות האזנות הטלפון שהורה עליהן גוסטב נוסקה.
ולדמר פאבסט, קצין הפרייקורפס, הורה לחקור ולהתעלל בשניים במשך שעות. וילהלם פיק, מנהיג KPD שגם הוא נעצר כשהגיע לדירה באותו ערב, היה עד להתעללות ושמע שיחות טלפון רבות.
הרצח בוצע באופן שנועד להיראות כהתנקשות. החייל אוטו רונגה הכה את לוקסמבורג בקת רובה בעת שהוצאה מהמלון. היא נדחפה כשהיא מחוסרת הכרה למכונית, ואז נורתה ברקתה על ידי לויטננט הרמן זוכן מהפרייקורפס. גופתה הושלכה לתעלת לנדוור (Landwehrkanal) בברלין בידי לויטננט קורט פוגל. גופתה נמצאה רק ב־31 במאי.
ליבקנכט נלקח מהמלון זמן קצר לאחר מכן. גם הוא הוכה כמעט עד אובדן הכרה בידי רונגה, הועלה למכונית שהובילה אותו לטירגארטן בברלין, נגרר החוצה ונורה בגבו כ"בורח". גופתו נמסרה לתחנת משטרה בתור "גופתו של אלמוני". וילהלם פיק הצליח להשיג צו להעברה לבית סוהר ובמהלך ההובלה הצליח לברוח.
תגובות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב־16 בינואר פרסמה העיתונות בברלין כי ליבקנכט נורה בזמן שניסה להימלט, ובלוקסמבורג נעשה לינץ' בידי המון זועם. המקור לכך היה דיווח שכתב פאבסט באותו ערב והוצג כדו"ח רשמי מהיחידה שלו.
כאשר הציבור נחשף לאמת על הרצח, כונסה ישיבה מיוחדת של הממשלה, שבה הביע פרידריך אברט, לכאורה, זעזוע ממותם של חבריו לשעבר למפלגה הסוציאל־דמוקרטית. חברי MSPD חששו שהרצח יוביל להתרחבות המרד, וחלקם אף שקל להתפטר. נוסקה, לעומת זאת, טען מאוחר יותר (ב־1923) כי הנרצחים היו הגורם העיקרי לכך שהמהפכה הידרדרה למלחמת אזרחים. אלפי אנשים, לדבריו, שאלו קודם לכן: "האם לא יימצא מישהו שינטרל את מחוללי המהומות?"
ליאו יוגיכס, בן זוגה לשעבר של לוקסמבורג, לקח את הנהגת ה־KPD לאחר מותה וניסה לחשוף את מבצעי הרצח. ב־12 בפברואר 1919 פרסם בעיתון המפלגה הדגל האדום (Die Rote Fahne) שמות של חשודים על בסיס חקירתו. במרץ 1919 נעצר יוגיכס במהלך מבצעי פרייקורפס נגד מנהיגי פועלים שמאליים — ונרצח בכלא.
הליכים משפטיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]לא נפתחו מיד הליכים פליליים. ב־16 בפברואר 1919 החלו חברי KPD לדרוש חקירה עצמאית בידי בית דין אזרחי, מחשש להשמדת ראיות. רק במאי 1919 הועמדו מספר נאשמים לדין בפני בית דין צבאי של יחידתם — כולל רונגה ופוגל. המשפט המרכזי נערך בין 8 ל־14 במאי 1919.
במהלך המשפט נמסרו עדויות חוזרות על כך שמשרד כלשהו שפעל בתיאום עם ה־MSPD הציע פרס של 100,000 מארק על תפיסת מנהיגי ספרטקוס. וילהלם פיק היה אחד העדים המרכזיים, ועדויותיו כללו עדויות לעינויים, איומים, ושיחות טלפון בין קצינים לממונים עליהם במלון עדן.
פיק העיד כי ראה:
"קצין, שכולם קראו לו 'קפטן', מסתובב בין החיילים, מחלק סיגריות ואומר: 'החוליגנים האלה לא יוצאים מהמלון בחיים!'... זמן קצר לאחר מכן, משרתת רצה לחברתה ואמרה: 'אני לא אצליח להוציא מראשי את הדמות של האישה האומללה ההיא – נדחפת ומושלכת.'"
רונגה נידון לשנתיים מאסר, פוגל ל־28 חודשים. הקצינים האחים היינץ והורסט פון פלוג־הרטונג זוכו. מפקדם פאבסט לא הואשם, וגם לא נחקרו אחרים שייתכן שפקדו על הרצח. נוסקה, בתור שר הצבא, חתם אישית על פסקי הדין.
פוגל הוצא מכלא מואביט ב־17 במאי, שלושה ימים לאחר מתן גזר הדין, על ידי לויטננט לינדמן לצורך "העברה לכלא טגל". לינדמן היה למעשה קפיטן-לויטננט (ובהמשך אדמירל) וילהלם קנריס, שהעביר את פוגל להולנד ברכב. קנריס מעולם לא הועמד לדין על כך.
חברי KPD ו־USPD, ואף חלק מ־MSPD וליברלים, ראו במשפט הצבאי ובפסק הדין שערורייה משפטית. ניסיונות לערער או לפתוח את התיקים מחדש נדחו. כל שאר חברי הוועד המהפכני נאסרו אך שוחררו בשל חוסר ראיות לקשר למרד מזוין. רק ב־1929 פוטר השופט הצבאי פאול יורנס בגין משוא פנים.
אחרי ויימאר
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1934, העניק המשטר הנאצי פיצויים לרונגה על תקופת מאסרו, ולפוגל – מימון להבראה, מכספי ציבור. בינואר 1935 הרסו הנאצים את קבריהם של לוקסמבורג וליבקנכט, ככל הנראה אף השמידו את עצמותיהם.
לאחר שחרורו, הוכה רונגה בידי עובדים פעמיים — ב־1925 וב־1931. במאי 1945, אנשי KPD איתרו אותו בברלין ומסרו אותו לפיקוד הסובייטי לפי הוראת התובע מקס ברגר. הוא הואשם ברצח, אך מצבו הידרדר, והוא מת במעצר בספטמבר 1945.
העיתונאי והפוליטיקאי הימני אדוארד שטדלר כתב בזיכרונותיו (1935) שהרציחות היו "חיסול ממוקד" (contract killings). לטענתו, ב־12 בינואר הוא "ביקש מפאבסט את הרצח", ופאבסט מאוחר יותר סיפר לו מי ביצע את המעשה. פאבסט גם רמז שהיה בקשר עם נוסקה.
בשיחה מ־1959 עם גינתר נולאו (לימים סגן נשיא שירות הביטחון הפדרלי של גרמניה), אמר פאבסט:
"שמעתי את ליבקנכט ולוקסמבורג נואמים. בלבוש אזרחי התערבבתי בקהל. התרשמתי שהם מסוכנים ביותר – ולצדם לא עמד אף אחד שיכול לאזן אותם. החלטתי להיפטר מהם."
בריאיון לדר שפיגל בשנת 1962, אמר פאבסט שנוסקה אישר את הרציחות ואף עזר בטיוח. ב־1970 נמצאה בצוואתו של פאבסט מכתב שבו נכתב:
"ברור שלא יכולתי לבצע את הפעולה בלי אישור מנוסקה — כשאברט ברקע — והייתי צריך גם להגן על הקצינים שלי. מעטים הבינו למה מעולם לא הועמדתי לדין. כאיש כבוד, שמרתי על שתיקה במשך 50 שנה ביחס לשיתוף הפעולה עם MSPD."
נוסקה תמיד הכחיש שהייתה שיחה כזו. עם זאת, עורך הדין של הרמן זוכן (היורה בלוקסמבורג), אוטו קרנצביהלר, סיפר שפאבסט אישר בפניו שהתקיימה שיחת טלפון עם נוסקה. גם ביוגרפים מעריכים שפאבסט התייעץ עם נוסקה או עם הגנרל הנס פון זקט מפקד הצבא.
השלכות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
המרד לא נהנה מתמיכה רחבה בציבור, ולדברי ההיסטוריון היינריך אוגוסט וינקלר, היה זה רק "ניסיון הפיכה מצד מיעוט רדיקלי". לכן, דיכויו המהיר לא היה מפתיע. סביר שהיה גם בלתי נמנע, שכן בלעדיו ייתכן שהייתה פורצת מלחמת אזרחים ברחבי גרמניה ואף התערבות צבאית מצד מדינות ההסכמה שניצחו במלחמה. לאחר דיכוי המרד, יכול היה אברט להמשיך בדרכו לקראת הקמת פרלמנט. ב־19 בינואר 1919 נערכו הבחירות לאספה הלאומית. האספה סיימה את ניסוח חוקת ויימאר ב־11 באוגוסט והקימה את הדמוקרטיה הארצית הראשונה של גרמניה — רפובליקת ויימאר.
דיכויו העקוב מדם של המרד השאיר את מפלגת MSPD (המפלגה הסוציאל־דמוקרטית של הרוב) נושאת בנטל כבד. בבחירות לאספה הלאומית קיבלה המפלגה 37.9% מהקולות, בעוד ש־USPD (המפלגה הסוציאל־דמוקרטית העצמאית, שמאל רדיקלי יותר) קיבלה 7.6%. כך לא הצליחו שתי המפלגות השמאליות — שהיו עוינות זו כלפי זו — להשיג רוב מוחלט. בבחירות הבאות לאורך תקופת רפובליקת ויימאר, ה־SPD לא חצתה שוב את רף 30% מהקולות, ולכן נותרה תלויה בקואליציות עם מפלגות בורגניות־מרכזיות כדי להשתתף בשלטון — גם לאחר שאיחדה מחדש לשורותיה את רוב ה־USPD בשנת 1922.
זיכרון והנצחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]_Spartakusaufstand.jpg)
בכל שנה, בסוף השבוע השני של ינואר, מתקיים בברלין מצעד הזיכרון Liebknecht-Luxemburg לזכרם של קרל ליבקנכט ורוזה לוקסמבורג. המצעד מסתיים באנדרטת הסוציאליסטים בבית הקברות המרכזי פרידריכספלדה.
הערכה היסטורית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בכתיבה ההיסטורית של גרמניה המזרחית (הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית) לשעבר, הוערך המרד באורח חיובי מאוד. לפי השקפתה, רק ה־KPD (המפלגה הקומוניסטית הגרמנית) הצליחה להקים מפלגה לוחמת מרקסיסטית־לניניסטית, וכך ליצור תנאי יסוד חיוניים למהפכת הפרולטריון. מבחינה זו, הקמתה של ה־KPD נחשבה לאחת מנקודות המפנה החשובות בתולדות תנועת הפועלים הגרמנית. אולם פרשנות זו הפריזה בכוחה והשפעתה של ברית ספרטקוס, והתעלמה מהכישלון הטקטי של המרד. מאז איחוד גרמניה ב־1990, המחקר ההיסטורי נוטה להעריך את המרד באופן שלילי. הנס מומזן כינה את פעולות המורדים "טקטיקת הפיכה טרוריסטית". האגן שולצה (אנ') כתב כי מטרת המורדים הייתה "מהפכה סוציאליסטית אדומה ודיקטטורת הפועלים". וינקלר עצמו ראה את מרד ינואר כ"מרד נגד הדמוקרטיה", ממש כפי שלנין והבולשביקים פיזרו בכוח את האספה הרוסית שנבחרה בבחירות דמוקרטיות בינואר 1918. גם ליבקנכט ותומכיו ביקשו למנוע את הקמת הרפובליקה הפרלמנטרית עוד לפני בחירות לאספה הלאומית. ההיסטוריון הנינג קלר (Henning Köhler) הגדיר את המרד כ"מעשה עיוור", "מאבק על כוח... בדומה לדגם הבולשביקי". הנס־אולריך ולהר סבר שה־KPD, בניגוד לעצותיה של לוקסמבורג, "נכנעה לזרם פוטשיסטי שביקש להצית מלחמת אזרחים גרמנית דרך מרד ינואר". ההיסטוריון האירי מארק ג'ונס הגדיר את המרד כ"ניסיון הפיכה מאולתר, כמעט בלי סיכוי ממשי להצלחה".
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- על תוכנית הספרטקיסטים בארכיון האינטרנטי של רוזה לוקסמבורג (באנגלית)
- כלבי הציד של ברלין (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Richard Cavendish, The Spartacist Uprising in Berlin | A power struggle in postwar Germany erupted on January 5th, 1919., HISTORY TODAY
