ברלין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ברלין
Berlin
Coat of arms of Berlin.svg Flag of Berlin.svg
Berlin Montage 4.jpg
מלמעלה בכיוון השעון: ארמון שרלוטנבורג, הפרנזהטורם, הרייכסטאג, קתדרלת ברלין, הגלריה הלאומית, כיכר פוטסדאם ושער ברנדנבורג
מדינה גרמניהגרמניה  גרמניה
עיר מדינה ברליןברלין  ברלין
ראש העיר מיכאל מילר
תאריך ייסוד 1244
1990 איחוד ברלין המזרחית וברלין המערבית
שטח 891.85 קמ"ר
גובה 34 מטרים
 ‑ הנקודה הגבוהה ארקנברג
אוכלוסייה
 ‑ בעיר 4,469,439 (נכון ל־31 בדצמבר 2015)
 ‑ במטרופולין 6,024,000 (2012)
 ‑ צפיפות 3,859 נפש לקמ"ר (2014)
קואורדינטות 52°31′N 13°24′E / 52.517°N 13.400°E / 52.517; 13.400קואורדינטות: 52°31′N 13°24′E / 52.517°N 13.400°E / 52.517; 13.400
אזור זמן UTC +1
www.berlin.de
לחצו כדי להקטין חזרה
ברמן (מדינה) ברלין שלזוויג-הולשטיין מקלנבורג-מערב פומרניה סקסוניה התחתונה המבורג ברנדנבורג סקסוניה-אנהלט נורדריין-וסטפאליה הסן תורינגיה סקסוניה ריינלנד-פפאלץ חבל הסאר באדן-וירטמברג בוואריה דנמרק בורנהולם פולין צ'כיה אוסטריה שווייץ צרפת לוקסמבורג בלגיה הולנדBerlin in Germany.svg
אודות התמונה

ברליןגרמנית: Berlin; ) היא בירת הרפובליקה הפדרלית של גרמניה ואחת מ-16 המדינות המרכיבות אותה. בעיר מתגוררים כ-3.4 מיליון תושבים (2014), והיא העיר הגדולה בגרמניה. החל מיוני 2016, העיר היא בעלת האוכלוסייה הגדולה באיחוד האירופי. שטחה 891 קמ"ר, והיא אחת הערים הגדולות באירופה גם בשטחה. ברלין שוכנת בצפון-מזרח גרמניה, כ-70 ק"מ מערבה מהגבול עם פולין. גובהה מעל פני הים הוא 34 מטרים.

ברלין היא גם אחת מ-16 המדינות המרכיבות את גרמניה, ואחת משלוש ערי־המדינה בגרמניה (יחד עם המבורג וברמן). מבחינת האוכלוסייה זוהי המדינה ה-8 בגודלה בגרמניה. מבחינת השטח רק המבורג וברמן קטנות יותר.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האזכור הכתוב הראשון של העיר קלן (Cölln; להבדיל מקלן - Köln, שעל גדות הריין) מתוארך ל-1237, וזה של ברלין ל-1244. שני המסמכים מוצגים במוזיאון הדום (קתדרלה) של ברנדנבורג אן דר האבל. כבר בהתחלה, שתי הערים היוו יחידה כלכלית וחברתית. ב-1307 התאחדו שתי הערים באופן פוליטי. עם הזמן, שתי הערים התאומות נודעו בפשטות כברלין, הגדולה מביניהן.

השם "ברלין" נובע ככל הנראה מהשורש הסלבי brl (ביצה), אף כי הועלתה סברה שהשם נגזר מהמילה דוב (Bär).

ב 1411 מינה המלך זיגיסמונט את פרידריך השישי הוהנצולרן, למושל רוזנות הספר (מרקה) ברנדנבורג. ב 1415 הוכתר על ידי המלך כפרידריך הראשון, רוזן הספר (מארקגראף) של ברנדנבורג, ונסיך בוחר שלה (קורפירסט, אלקטור, חבר מטעם ברנדנבורג בקולגיום הבוחר את המלך הגרמני). פרידריך הראשון הניח את היסוד לגדולת משפחת הוהנצולרן. מאז שלטו צאצאיו על ברלין וברנדנבורג, גם הפכו מלכי פרוסיה וקיסרי גרמניה, עד נפילתם ב 1918.

תושבי ברלין לא תמיד בירכו על שינויים אלו. ב-1448 הם התמרדו נגד בניית הארמון המלכותי החדש על ידי האלקטור פרידריך השני. התנגדות זו לא הצליחה, וציבור האזרחים איבד רבות מן הפריבילגיות הפוליטיות והכלכליות שלו. מלבד זאת האלקטור הפריד את ברלין וקלן מחדש לשתי ערים (מדיניות של הפרד ומשול). קיימת סברה שהאלקטור עצמו שיסה מתחילה את האזרחים באצילים, ולאחר מכן דיכא בכוח את המרד שנגרם מתככיו[1]. ב-1451 (ובאופן רשמי ב-1486) הפכה לבית המגורים המלכותי של אלקטורי ברנדנבורג וברלין ויתרה על מעמדה כעיר הנזאטית חופשית. ב-1539 האלקטורים של העיר הפכו באופן רשמי לפרוטסטנטים.

במלחמת שלושים השנים בין 1618 ל-1648 ברלין נכבשה ונבזזה מספר פעמים בידי כוחות האימפריה הרומית הקדושה ובידי הצבא השוודי של גוסטבוס אדולפוס, וניזוקה קשות. עם סיום המלחמה עמדו בברלין רק 845 בתי מגורים שלמים - שליש מן הבתים ניזוקו, והעיר איבדה מחצית מאוכלוסייתה. תושבי ברלין נחשפו תחת הכיבוש הזר לעינויים קשים כצלייה, בישול ברותחין והטלת לקות גופנית כדבר שבשגרה כדי לאלצם לגלות את מקומות מסתור הממון והמזון. אחת משיטות העינויים שהונהגו בידי צבא הכיבוש השוודי הייתה שפיכת מי ביוב לגרונות הקורבנות. שיטה זו הותירה זכרונות צורבים בקרב הברלינאים, שכינו במשך שנים רבות לאחר התקופה את מי הביוב בשם "המשקה השוודי". בין השנים 1631 ל-1632 שרר רעב חמור בקרב האוכלוסייה האזרחית בברלין, ונרשמו אף מקרים של קניבליזם. לפי אחד הדיווחים נמצאו בבור סמוך לאחד הגרדומים בעיר עצמות אדם שלשדן נמצץ.

ב-1640 ירש פרידריך וילהלם הידוע כ"אלקטור הגדול" את אביו כמושל. הוא יזם מדיניות של קידום הגירה וסובלנות דתית. במשך העשורים שלאחר מכן ברלין התרחבה מאוד בשטח ובאוכלוסייה עם הקמת פרברים חדשים. ב-1671 חמישים משפחות יהודיות מאוסטריה קיבלו בתים בברלין. בעקבות ה"אדיקט של פונטנבלו" של לואי הארבעה עשר, שהוציא ב-1685 את הנצרות הפרוטסטנטית בצרפת אל מחוץ לחוק ודחק את רגלי ההוגנוטים, הוציא פרידריך וילהלם את צו פוטסדם, שהזמין את ההוגנוטים הצרפתים לברנדנבורג. יותר מ-20,000 פליטים נענו לקריאתו ורבים מהם התיישבו בברלין. עם מותו של "האלקטור הגדול" בשנת 1687 היוו ההוגנוטים כ-20 אחוזים מתושבי ברלין, והשפעתם התרבותית הייתה רבה. מהגרים רבים נוספים באו מבוהמיה, מפולין ומזלצבורג. בכך נתקבע סגנונה של העיר כעיר של מהגרים, סגנון שהשתמר עד המאה ה-21.

עם הכתרת פרידריך הראשון ב-1701 כמלך פרוסיה הפכה ברלין לבירתה של פרוסיה. ב-1 בינואר 1710 הערים ברלין, קלן, דורותיאנשטאדט (Dorotheenstadt), פרידריכסוורדר (Friedrichswerder) ו-פרידריכשטאדט (Friedrichstadt) התאחדו כ"הבירה והמגורים המלכותיים של ברלין". קצב גידול האוכלוסייה הואץ וב-1713 נספרו בעיר 55,000 תושבים. המהפכה התעשייתית שינתה את ברלין במהלך המאה ה-19 - האוכלוסייה והכלכלה של העיר התרחבו בצורה דרמטית והעיר הפכה למרכז הרכבות הראשי והמרכז הכלכלי של גרמניה. פרברים נוספים התפתחו תוך זמן קצר והגדילו את השטח של ברלין ואת אוכלוסייתה. ב-1861 פרברים מרוחקים כגון ודינג (Wedding) ומואביט (Moabit) כמו גם מספר פרברים אחרים אוחדו לברלין. ב-1871 ברלין הפכה לבירת האימפריה הגרמנית החדשה שהוקמה.

המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת חלוקת ברלין. הרבעים המערביים צבועים בגווני כחול והרובע הסובייטי באדום.

לאחר סוף מלחמת העולם הראשונה ב-1918 הוקמה בגרמניה רפובליקת ויימאר, וברלין הוכרה כבירת הרפובליקה החדשה. ב-1920 איחד "חוק ברלין הגדולה" ערים פרבריות, כפרים ואחוזות סביב ברלין לעיר גדולה ומורחבת. לאחר התרחבות זו נאמדה ב-1939 אוכלוסיית ברלין ביותר מ-4 מיליון נפש.

דגם "ברלין החדשה" בתכנונו של אלברט שפר לפי חזונו של היטלר
חומת ברלין ב-1986, צבועה מהצד המערבי.
ברלין ורובעיה

לאחר שהנאצים נבחרו ב-1933, הפכה ברלין לבירת הרייך השלישי. הנאצים השתמשו באולימפיאדה שנערכה ב-1936 בברלין לצורכי תעמולה. בנוסף לכך היו תוכניות לבנייה מחדש של ברלין כ"גרמאניה, בירת העולם" (Welthauptstadt Germania). תוכניות אלו הושמו בצד עקב מלחמת העולם השנייה.

השלטון הנאצי הרס את הקהילה היהודית של ברלין, שנאמדה ב-160 אלף בטרם עליית הנאצים לשלטון. לאחר הפוגרום האכזרי של ליל הבדולח ב-1938 אלפים מיהודי העיר נכלאו במחנה הריכוז זקסנהאוזן בפרבר אורניינבורג. מתחילת 1943 ועד מרץ 1945 נשלחו יהודים מברלין מתחנת הרכבת גרונוולד ב-63 שילוחים למחנות מוות כדוגמת אושוויץ ו-117 שילוחים לגטו טרזיינשטט[2].

במהלך המלחמה נחרבו חלקים גדולים מן העיר כתוצאה מההפצצות והלחימה ברחובות. ב-1945, לאחר כיבוש העיר בידי הצבא האדום, נכנעו הנאצים. ברלין חולקה לארבעה חלקים, בדומה לאזורי הכיבוש שלפיהם חולקה גרמניה. החלקים של בעלות הברית המערביות (ארצות הברית, בריטניה וצרפת) אוחדו מאוחר יותר לברלין המערבית, בעוד שהחלק שבשליטת ברית המועצות זכה לשם "ברלין המזרחית" והיה לבירת גרמניה המזרחית.

מערב ברלין היה אזור מנותק משאר חלקי גרמניה המערבית, ולפיכך שימש באופן טבעי כנקודת המוקד של שני הגושים במלחמה הקרה. ההבדלים הגדולים בין הגישה הפוליטית של בעלות הברית המערביות לבין הגישה הסובייטית הובילו את ברית המועצות, ששלטה על האזור סביב ברלין, להכריז על הסגר על ברלין - סגר כלכלי שהוטל על ברלין המערבית בשנים 19481949. בעלות הברית המערביות התגברו על הסגר באמצעות רכבת אווירית.

ב-1949 הוקמה בגרמניה המערבית "הרפובליקה הפדרלית של גרמניה", בעוד שבגרמניה המזרחית הוכרזה "הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית-קומוניסטית". עקב היותה של ברלין שטח כבוש ולא שייך (באופן רשמי) לגרמניה, הקימה הרפובליקה הפדרלית, גרמניה המערבית, את בירתה בבון. מאותה סיבה זכו תושבי מערב גרמניה הגרים בעיר לפטור משירות צבאי והוענקו להם הקלות במסים, דבר שנועד לעודד הגירת תושבים לעיר. ברלין המזרחית, שכללה את רוב המרכז ההיסטורי, הייתה לבירתה של גרמניה המזרחית.

העיר המחולקת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שגרמניה המזרחית הקימה ב-1952 גבול מבוצר ובלתי עביר בינה לבין שכנתה המערבית, המשיכו אזרחיה לנהור באין מפריע כמעט לברלין המערבית ודרכה למערב. תופעה זו, שהביאה להגירתם של קרוב ל-3 מיליון מזרח-גרמנים בשנים 19491961, הייתה לצנינים בעיני שלטונות המזרח במידה רבה של צדק, שכן איימה על יציבותה של מדינתם, וב-13 באוגוסט 1961 הם החלו בהקמתה של חומה שתחצוץ בין מזרח ומערב העיר - חומת ברלין.

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חומת ברלין

שני חלקיה של ברלין הפכו לנפרדים לחלוטין. תושבי מערב גרמניה יכלו לעבור לצדה המזרחי רק דרך נקודות ביקורת שבוקרו בקפדנות. עבור רוב תושבי ברלין המזרחית נסיעה למערב ברלין ולמערב גרמניה לא הייתה אפשרית עוד, אלא במקרים נדירים מאוד.

נפילת חומת ברלין ב־9 בנובמבר 1989 הייתה לסמל לסיום המלחמה הקרה. ב־1990 התאחדו שני חלקי ברלין, והחל דיון האם בירת גרמניה המאוחדת תישאר בבון או שתעבור לברלין. ב-1991 הצביע הבונדסטאג להשיב את הבירה הגרמנית לברלין עד שנת 1999.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בברלין כ-3.375 מיליון תושבים (נכון ל-2015) בשטח של 891.75 קמ"ר. כך, צפיפות האוכלוסייה של האזור מסתכמת ב-3,850 תושבים לקמ"ר. ב-2012, גילם הממוצע של תושבי העיר עמד על 42.2[3] ולפי נתוני הסטטיסטיקאי העירוני מ-2015, גילם של למעלה מ-40 אחוזים מתושבי העיר, צעיר מ-35[4].

457,806 (13.5%) מהתושבים הם זרים עם אזרחות מ-185 מדינות. מתוכם 250,000 מטורקיה (הקהילה הטורקית הגדולה ביותר בעולם מחוץ לטורקיה) וכ-36,000 מהמדינה השכנה פולין. בעיר מתגוררים גם ישראלים רבים, אשר מספרם מוערך בכ-50,000, וכן ספרדים, קוריאנים, וייטנאמים ועוד.

כנגזרת מרישום כ-60% מהתושבים כחסרי דת, מוגדרת ברלין כבירת האתאיזם באירופה. 19.4% מהתושבים הם נוצרים פרוטסטנטים, 9.4% נוצרים קתולים, 2.7% נוצרים המשתייכים לכנסיות אחרות ו-8.8% מוסלמים. פחות מ-0.3% מתושבי ברלין רשומים כיהודים.

השפות הזרות המדוברות ביותר בברלין לצד גרמנית הן טורקית, אנגלית, ערבית, רוסית ופולנית.

פוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שער ברנדנבורג, אחד מסמליה המפורסמים של ברלין

לברלין ייצוג של 4 קולות בפרלמנט הגרמני, ומאז שנת 2001 המפלגה השלטת היא המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. ראש עיריית ברלין בשנים 2001–2014, ששימש גם כראש ממשלת מדינת ברלין, היה קלאוס ווֹבֶרייט (Klaus Wowereit), הומוסקסואל מוצהר. הבחירות האחרונות התקיימו ב-14 בדצמבר 2014, אז נבחר מיכאל מילר.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התוצר המקומי הגולמי של ברלין הסתכם בשנת 2010 ב־94.7 מיליארד אירו. תיירות מהווה מקור הכנסה משמעותי בברלין, ובשנת 2011 הגיעו לעיר כ-9.8 מיליון תיירים.

בניגוד לערי בירה אחרות באירופה, כמו לונדון, פריז ומדריד, נחשבת עלות המחיה בברלין לנמוכה בהשוואה ליתר חלקי גרמניה. שכר הדירה הממוצע בברלין שווה לכשני שלישים מזה שבקלן ולכמחצית מזה שבמינכן. ברלין היא מהעניות שבערי גרמניה, וסובלת מחוב חיצוני. שיעור האבטלה ומקבלי קצבאות הסעד בה גבוה יחסית (כ-15% ב-2005) בין היתר בגלל הנסיבות הכלכליות והדמוגרפיות של איחוד העיר לאחר נפילת חומת ברלין.

תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלכסנדרפּלאץ (כיכר אלכסנדר)

ברלין היא אחת מבירות התרבות האירופיות, ובה 48 מוזיאונים ממלכתיים ועוד עשרות מוזיאונים פרטיים. בעיר פועלות בין השאר הפילהרמונית של ברלין והתזמורת הסימפונית של ברלין, כמו גם שלושה בתי אופרה. ב-1988 נבחרה העיר להיות "בירת התרבות האירופית".

בברלין ארבע אוניברסיטאות (האוניברסיטה החופשית של ברלין, אוניברסיטת הומבולדט, האוניברסיטה הטכנית של ברלין והאוניברסיטה האמנותית) ו-14 מכללות, בהן לומדים כ-140 אלף סטודנטים.

אונסק"ו הכריזה על שני אתרי מורשת עולמית בברלין: הארמונות והגנים של ברלין ופוטסדם (בשנת 1990) ואי המוזיאונים (Museumsinsel) (בשנת 1999).

בעשור השני של המאה ה-21 נחשבת ברלין בעיני רבים לבירתה של הקהילה הלהט"ב (לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים) באירופה; במיוחד נכון הדבר לגבי רובע שנברג. המוטו של העיר (”ענייה אבל סקסית“) משקף היטב את הלך הרוח הליברלי של התושבים, ובא במיוחד לידי ביטוי בסצנת חיי הלילה התוססת. לעתים העיר מכונה "בירת המין של אירופה".

אדריכלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברלין מפורסמת בעיקר בזכות החצרות המצויות ברחבי העיר המשמשות בתור רחבות קטנות עם בתי קפה וחנויות, חלקם אף עם גינות. לפי חזונו של היטלר תוכננה ברלין להיות מרכז מטרופולין בינלאומי עם שדרה רחבה שתחילתה בשער ברנדנבורג וסופה בהיכל ענק. האדריכל אלברט שפר תכנן לסיים את הבנייה תוך 10 שנים, אך התוכנית לא יצאה לפועל עקב מלחמת העולם השנייה.

תחבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרכבת העילית של ברלין - S-Bahn (אֶס-בָּאן)
הרכבת התחתית של ברלין - U-Bahn (אוּ-בָּאן)

את העיר ברלין משרתים שני נמלי תעופה בינלאומיים קטנים אשר שרדו מתקופת המלחמה הקרה: טגל שנמצא בצפון מערב העיר ואשר שירת בעבר את מערב ברלין ושנפלד, שנמצא מדרום מזרח לברלין במדינת ברנדנבורג ואשר שירת, בעבר, את מזרחהּ. בשנת 2008 עברו דרכם למעלה מ-21 מיליון נוסעים. שדה התעופה השלישי של העיר, טמפלהוף, נסגר בשנת 2008 כחלק מהכוונה של רשות שדות התעופה של ברלין להעביר את כל התנועה האווירית של העיר לשדה תעופה חדש שנבנה בשנפלד, ועתיד היה להיפתח בשנת 2012 ולהיקרא נמל התעופה הבינלאומי ברלין ברנדנבורג. בשל עיכובים בתכנון אמור שדה התעופה החדש להיפתח בשנת 2017 או 2018. כחלק מתוכנית זו אמור להיסגר גם טגל, ושטח שדה התעופה שנפלד אמור להשתלב בשדה התעופה החדש.

בעיר פועלת מערכת האס-באן - מערכת רכבות המופעלת על ידי חברת אס-באן ברלין בע"מ (S-Bahn Berlin GmbH), שאורך מסילותיה 331.5 ק"מ ובה נוסעים מדי שנה כ-375.8 מיליון נוסעים (נכון לשנת 2006) ומערכת האוּ-באן, המופעלת על ידי חברת ברלינר פרקרסבטריבה – Berliner Verkehrsbetriebe‏ (BVG), שאורך מסילותיה 144.2 ק"מ ונוסעים בה 171.3 מיליון נוסעים מדי שנה.

כמו כן פועלות בעיר מערכת אוטובוסים שאורך קוויהם 1,626 ק"מ, המשרתת 407.1 מיליון נוסעים מדי שנה, ומערכת מעבורות המופעלות שתיהן על ידי חברת ברלינר פֿרקרסבטריבה (BVG). בעיקר במזרח ברלין פועלת מערכת חשמליות. כל מערכות התחבורה בעיר מקושרות, וכרטיסי הנסיעה משרתים את כולן ומאפשרים מעבר ממערכת אחת לשנייה. הכרטיסים מסווגים לפי אזור: אזור A (מרכז ברלין), אזור B (שאר ברלין) ואזור C (הפרברים, נמל התעופה ברלין שנפלד, העיר פוטסדאם ועוד). קיימים כרטיסי-נסיעה לאזורים AB, BC ו-ABC, בין לנסיעה אחת, לארבע נסיעות, ליום שלם או לשבוע. מערכת מסילות ברזל חוצה את מרכז ברלין ממערב למזרח ומצפון לדרום. מערכת זו משרתת הן את האס-באן והן את הרכבות הבינעירוניות העוברות דרך העיר. סביב מרכז העיר עוברות רכבות אס-באן מס' 41 ו-42 במסלול מעגלי. מסילה זו נקראת ה"רינגבאן" (רכבת הטבעת).

יהודי ברלין[עריכת קוד מקור | עריכה]

הימצאות יהודים בעיר נזכרת ברשומות לראשונה ב-1295. הם התגוררו ברחוב היהודים של ברלין. ב-1348, בימי המוות השחור, נערכו בהם פרעות והשורדים גורשו. העדה קמה מחדש ב-1354. ב-1446 גורשו היהודים מכל ברנדבורג, אך הותר להם לחזור לאחר שנה. ב-1510 התחוללה בעיר עלילת דם: חמישים הומתו והיתר גורשו. הצו בוטל ב-1539 והנסיך יואכים השני מברנדנבורג מינה את יהודי החצר ליפולד מפראג למנהל המטבעה. עם מות הנסיך הואשם ליפולד בהרעלתו והוצא להורג. צו הגירוש חודש ב-1573, והפעם "לעדי עד".

ב-21 במאי 1671 התיר פרידריך וילהלם הראשון, הנסיך הבוחר מברנדנבורג ל-50 משפחות יהודיות אמידות, שנדדו לאחר גירוש וינה שנה קודם לכן, להתיישב בעיר. ב-1672 קודש בית הקברות היהודי הישן בברלין, וב-1714 נחנך בית-כנסת של קבע בסמטת היידרויטר. על העדה הוטלו מסים כבדים והגבלות רבות. ב-1700 היא מנתה כ-1,000 איש. במהלך המאה היו כמה מראשיה עשירים ומקורבים לשלטון, בראש ובראשונה דניאל איציג. יהודי החצר העשירים, בקהילה שחסרו בה יסודות מסורתיים חזקים, הפכו לערוץ חשוב שקלט את השפעות הסביבה הנוצרית והביא למפנה ערכים הדרגתי ביהדות גרמניה ובאקולטורציה גוברת שלהם. הם הפכו לפטרונים למשה מנדלסון ותלמידיו, והעיר למוקדה של תנועת ההשכלה היהודית. ב-1778 פתח דוד פרידלנדר את בית-הספר "חברת חינוך נערים" (בגרמנית: Jüdische Freyschule), מוסד החינוך הראשון ביהדות אשכנז בו נלמדו גם מקצועות חול. בברלין פעלו אף הסלונים הספרותיים של רחל ורנהגן והנרייטה הרץ. ב-1812 הוענקה אמנציפציה לכל יהודי פרוסיה. ההשכלה קצרת-הימים דעכה עוד קודם, ושכבת העלית בעדה פנתה לטמיעה מלאה, לרוב תוך משבר זהות והתפרקות ממורשתם שעוררו יאוש בלב מחנכים כיום-טוב ליפמן צונץ. בשנות ה-30 התנצרו בברלין חמישים איש מדי שנה.

הציבור היהודי בעיר גדל במהירות: מ-3,292 ב-1812 ל-11,840 ב-1852 ול-28,000 בסוף העשור. הצפיפות הביאה לבניית בית הכנסת החדש ב-1859. הקהילה המרכזית כביתר גרמניה הורכבה מרוב ליברלי וממיעוט אורתודוקסי קטן שנותרו מאוחדים. הרב אברהם גייגר עצמו כיהן בה בין 1869 ל-1874. מאותה שנה ועד השואה הועסקו בה 30 רבנים, 18 ליברלים (בדרך כלל רפורמים מתונים) ו-12 אורתודוקסים, והיא החזיקה תשעה ושבעה בתי-כנסת לכל זרם בהתאמה. לצד הקהילה המרכזית התקיימו שתי קהילות זעירות: הרפורמית הקיצונית שייסד הרב שמואל הולדהיים והאורתודוקסית הבדלנית שהקים הרב עזריאל הילדסהיימר. כמו כן, התקיימו בעיר שניים משלושת המוסדות להכשרת רבנים בגרמניה: בית-המדרש האורתודוקסי של הילדסהיימר ובית הספר הגבוה למדעי היהדות הרפורמי. הקהילה הראשית הפעילה מגוון מוסדות רווחה, ובשנות ה-30 היו לה 70,000 חברים משלמי מסים.

ב-1933 עם עליית הנאצים לשלטון התגוררו בבירה 160,000 יהודים, כשליש מכלל האוכלוסייה היהודית בגרמניה. הם קופחו ונרדפו על ידי המשטר. בשנים הבאות הצליחו 90,000 להגר, ועוד 55,000 נרצחו בשואה; גירוש ראשון לפולין נערך ב-18 באוקטובר 1941. 7,000 התאבדו. ב-16 ביוני 1943 הוכרזה ברלין "יודנריין", אם כי למעשה התגוררו בה לפני תום המלחמה 5,990 יהודים ברישיון, רובם נשואים לבני-זוג אריים, ועוד כמה אלפים במחתרת. הקהילה התאוששה באיטיות לאחר 1945. לצד היהודים המקומיים, יש מספר גדול של מהגרים יהודים מברית-המועצות כמו גם ישראלים[5].

אתרים מרכזיים בעיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנסיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבני שלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוזיאונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

להלן המוזיאונים הגדולים והמפורסמים ביותר בעיר:

לרשימת כל הערכים בוויקיפדיה העברית בנושא מוזיאונים בברלין, ראה ברלין: מוזיאונים

מרכזי קניות וחנויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פארקים וגנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתקני ספורט[עריכת קוד מקור | עריכה]

רחובות ושדרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבני תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיכרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערים תאומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיינו גם בפורטל

P icon Berlin.png

פורטל ברלין הוא שער לכל הערכים והנושאים אודות ברלין. בפורטל ניתן למצוא קישורים שימושיים לשלל הערכים העוסקים בברלין על כל רובדיה: גאוגרפיה, היסטוריה, חברה, תרבות ועוד.


עיינו גם בפורטל

P German flag.svg

פורטל גרמניה הוא שער לכל הנושאים הקשורים למדינת גרמניה. בפורטל ניתן למצוא קישורים שימושיים לשלל הערכים העוסקים באומה הגרמנית על כל רבדיה: היסטוריה, גאוגרפיה, תרבות, כלכלה, חברה, ספורט ועוד.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פרדריק טיילור, חומת ברלין: 13 באוגוסט 1961- 9 בנובמבר 1989, (מאנגלית: עדי גינצבורג-הירש), הוצאת מטר, תל אביב תשס"ט, 2008.
  • נעמה בלונדר ומישה ברזניאק, ערים מבפנים - ברלין ברלין מהיבט אדריכלי, אוגוסט 2012
  • רוג'ר מורהאוז, ברלין במלחמה: חיים ומוות בבירתו של היטלר, אור יהודה: דביר, 2012.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פרדריק טיילור, חומת ברלין: 13 באוגוסט 1961- 9 בנובמבר 1989 עמ' 31.
  2. ^ ברלין, מרכז המידע אודות השואה, יד ושם
  3. ^ Demography - Region of BERLIN,‏ באתר האינטרנט UrbiStat.it(באנגלית)
  4. ^ The population of the capital region‏, באתר האינטרנט Berlin - Business Location Center (באנגלית)
  5. ^ "ברלין" באנציקלופדיה יודאיקה, מהדורת 2007.