משתמשת:Rona sela/טיוטה
האחיות מאייר (Meyer) - שרלוט (1978-1911) וגרדה (1993-1913) מאייר - הן צלמות יהודיות ילידות גרמניה שפעלו בארץ מאמצע שנות השלושים עד ראשית שנות החמישים של המאה העשרים. עבודתן שילבה בין הצילום הגרמני "החדש" ממנו הושפעו בשנות פעילותן בגרמניה לבין איכויות והיבטים מקומייים. הן פתחו שפת צילום מקומית טיפולוגית שהייתה ייחודית לתקופתן ושונה מהצילום הציוני שהיה מרכזי בזמן פועלן.
האחיות מאייר, שרלוט וגרדה[1], ילידות קרון (Krone) שבגרמניה, עברו ב-1921 להתגורר בברלין ושם רכשו ידע בסיסי בצילום. שרלוט מאייר היגרה ארצה ב-1934 וגרדה מאייר הגיעה לארץ ב-1936 עם הגיען לארץ הן פתחו סטודיו לצילום בחיפה ועבדו בעיקר בצורה עצמאית-מסחרית ובלתי ממסדית. המוסדות הלאומיים הציעו לאחיות מספר פעמים לעבוד עבורם, אך במרבית המקרים הן סירבו בשל מה שהן ראו כתנאי עבודה בלתי סבירים (כגון שכר או זכויות יוצרים על היצירה). בניגוד למגמה ששלטה בתחום, הן לא נכנעו לאנשים ששלטו בשדה הצילום המגויס[2]. אפשר לומר כי עבודתן של האחיות מאייר ממשיכה את מסורת "הצילום החדש" הגרמני שחקר את האיכויות המבניות והצורניות של אובייקטים שונים, מצמחים, כמו בצילומים של קארל בלוספלד (Blossfeldt) ועד מבני תעשייה, במסורת תצלומיו של אלברט רנגר פאטש (Renger-Patzsch).[iii] עבודתן נשאה אופי טיפולוגי יותר (הדומה לצילום הסדרתי שיפתחו ברבות הימים בני הזוג ברנד והילה בכר [Becher]) ואוונגרדי פחות. את מבני התעשייה הן צילמו תמיד בצורה ישירה ובזוויות ישרות, בתאורה אחידה, במצלמה גדולה תוך הפקת דימוי צילומי קרוב ככל האפשר למציאות. יחד עם זאת, עבודתן היא ייחודית וחדשנית בנוף המקומי. היציאה לשטחים תעשייתיים ולאתרי בנייה קשים לצילום, העבודה בתאורה ובתנאים האקלים הקשים של הארץ, ואופן הצילום – צילום בזוויות המדגישות את עוצמתם של המבנים, הפקת דימויים נקיים, "קרים" וכוחניים, התפעמות מכוחם של המבנים החשופים ההולכים ונבנים – כל אלה מסמנים סוג חדש של צילום בארץ. הדבר בולט במיוחד נוכח הצילום התעמולתי הציוני ששלט בשדה באותם ימים. עבודתן התמקדה גם בהיבטים שאינם מחמיאים, יפים, "ייצוגיים" או אסתטיים במובן התעמולתי. צילומיהן היו ישירים, בלתי מבוימים ונטולי ממד אנושי ותיארו את המציאות ההולכת ונבנית.[iv]
האחיות מאייר עבדו עם מצלמה כבדה, מסורבלת ונייחת (גודל הנגטיב - 13X19 ס"מ בדרך-כלל). הן טיפסו על פיגומים ועל יסודות של בניין בחליפה אירופית מחויטת כשהן נושאות את ציוד הצילום הכבד והמסורבל שבו השתמשו.[v] העבודה בפורמט גדול אילצה אותן לבצע עבודה איטית ולהקפיד על הפרטים בצלמן את המבנים גדולי הממדים והמורכבים. את מבני התעשייה בחיפה ובנמל הן צילמו בדרך כלל בסדרות. עבודתן מדגישה ומעצימה את הסטרוקטורליות של מבני התעשייה ושל המכונות דרך צילום מקטעים של צינורות, עמודים, פרגמנטים של מכונות ושל המבנה. הן צילמו גם את המבנים בשלבים שונים של הקמתם, ומתוכם עולה פורמליזם קר של חזרה אינסופית על אלמנטים שונים – מוטות חשופים, ברזלים, פיגומים ועוד. עבודתן מלמדת על התפעמותן של הצלמות מהעוצמה ומהכוח של הטכנולוגיה, של המכונות, של המבנים ושל תהליך הבנייה, והם שיר הלל למודרנה. האחיות מאייר התפרסמו גם בזכות צילומי דיוקנאות בסטודיו שלהן, צילומי ילדים (לא רק בסטודיו), אירועים בעיר חיפה ובסביבתה, צילומי אופנה וצילומים מסחריים (צילומי מוצרים), אולם עיקר כוחן טמון בצילום הטיפולוגי.
שרלוט מאייר פעלה בחיפה עד 1957 עת עזבה ללונדון; גרדה מאייר ופעלה עם אחותה שרלוט בחיפה עד שעזבה למונטריאול ב-1953. שרלוט נפטרה ב-1978 וגרדה ב-1993.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ המידע על האחיות מאייר מתוך רונה סלע, "צלמות במרחב הפרטי/צלמות במרחב הציבורי", חמישים שנות אמנות נשים בארץ ישראל – 1920-1970, עורכת: ד"ר רות מרקוס, הקיבוץ המאוחד, סידרת מגדרים, 2008. המחקר מתבסס על שיחות עם ילדיהן של האחיות מאייר בין מרץ 1998 ליוני 2000, על סמך Honnef & Weyers, Und sie haben Deutschland verlassen…müssen, p.329. ועל סמך מחקר הארכיון שלהן. על האחיות מאייר ראו גם: סלע, "בעקבות צלמות עלומות, על צלמות מתקופת הצילום הציוני- משנות ה-30 עד שנות ה-60", סטודיו, עמ' 44-34.
- ^ ראו: ברנשטיין, אישה בארץ-ישראל, השאיפה לשוויון בתקופת היישוב.