משתמשת:Setareh1990/טיוטה/תדמית היהודי באסלאם
 |
הדף נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הדף בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
| |
| הדף נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הדף בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית. | |
| שיחה | |
תדמית היהודי באסלאם היא תפיסת האסלאם ומנהיגה את היהודים והאופן בו לתפיסתם יש להתייחס ליהודים.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
מסיפורי הקוראן נראה כי מוחמד טען כי האל נתן את התורה ליהודים כדי שיתנהגו על פיה אך מרביתם לא עשו זאת, לאור כך שלח להם האל את ישו כנביא על מנת שיחזיר אותם בתשובה. אולם גם אז היהודים והנוצרים חטאו כי האמינו שישו היה אלוהים, דבר שאינו יכול להיות נכון שכן הוא היה רק נביא וצדיק בשר ודם. לכן שלח להם האל את מוחמד שיחזירם למוטב. כמו יפיץ את האסלאם בקרב העמים הערבים שחטאו בעבודה זרה עד אז, כי עד לאותה העת האל לא שלח להם שליח מיוחד. לכן האסלאם אמור להיות הדת האחרונה והמושלמת.[1]
דמות הישראלי בספרות הערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]
החיילת הישראלית לרוב מוצגת כפרוצה נימפומנית המנהלת רומנים עם מפקדיה, לרוב אשכנזיה בלונדינית וגבוה. מרושעת, חסרת רחמים, תחמנית ומניפולטיבית כנחש מפתה לוחמי חופש פלסטינים לגלות את סודותיהם לטובת ישראל.[2] החייל הישראלי לרוב מוצג כאשכנזי המשתמש בשיטות העינויים שלמד מהנאצים על הפלסטינים, כמו כן הוא מוצג כמתרברב על אומץ ליבו, אך למעשה כפחדן; בורח עם ירית הירייה הראשונה. החייל המזרחי, חיילת מזרחית אינה קיימת, לרוב מוצג כסובל מאפליה ממפקדיו האשכנזים וחולם לחזור לארץ מוצאו או מוצא אבותיו במדינות ערב שם היו לו חיים טובים יותר. [2] דמות הישראלי לרוב מוצגת כסטראוטיפית ומשוללת רגשות. במקרים המועטים בהם לדמות ממדים נוספים, מדובר ביהודי הרואה את העוונות שעשתה הציונות לפלסטינים. תוך השוואת עוונות אלו לעוונות הנאצים בשואה והצדקת השואה הנאצית. כמו התנערות או ניסיון להתנער מהציונות וישראל.[2] דמות הישראלי המזרחי או הערבי לרוב אינם מוזכרים ואם מוזכרים הדמויות חסרות תכלית, מחשבות או רקע. הישראלי המזרחי לרוב מוצג כדומה לבני ארצו מלבד בדתו. כנאיבי שנפל למלכודת הציונות ומזימת הציונות הבין-לאומיות. כשהוא מגיע לישראל; לרוב בעקבות מזימת סוכני ציונות להעלאתו לישראל, הוא מתאכזב מהגזענות הישראלית כלפי המזרחים, מההפקרות המינית של הישראלים והכפירה בדת היהודית בארץ היהודים. אז הוא מביע הזדהות ואהדה כלפי שכניו לשעבר ומתגעגע לשורשיו הערביים ולחיי השלווה שידע שם. כמו גם נוטר לציונים על שהפכוהו לאויבם של האחרונים.[2]
דמות היהודי המזרחי שונה מהישראלי המזרחי, היהודי המזרחי שעוד חי במדינות הערב מוצג כבעל תכונות שליליות ולרוב אינו שונה מדמות האשכנזי. הוא מוצג כמכוער במראהו, מופקר מבחינה מינית ובמנהגיו וכמו כן כקמצן. האישה היהודיה מוצגת גם כן כמופקרת מינית ובוגדנית כלפי בעלה. כל היהודים החיים במדינות ערב מוצגים לרוב כרוקמי מזימות ובוגדניים כלפי המדינות בהם הם שוכנים, כשנאמנותם הבלעדית נתונה לישראל בלבד.[2] החל משנות ה-60 התחזקו הספרות והתעמולות האנטישמיות כדוגמת "פרוטוקולי זקני ציון", "היהודי הבינלאומי", וספרים אחרים נגד היהדות והתלמוד שהציפו את העולם הערבי בימי הנאצריזם.[2] לפיו כל היהודים גברים כנשים רעים מבטן ומלידה ולעתים אף אינם ניתנים לשינוי אפילו לא בהתאסלמות, שכן יהדות היא קודם כל תכונת אופי ולא דת. התכונות: מופקרים מינית ובוגדניים כלפי בני זוגם, תאבי בצע, בעלי נטייה לקיצונית (המאפיינת יהודים) וייצר לשלוט ולהתעשר, כמסגלים תרבות חיים אירופאית (שנחשבת לשלילית בעולם הערבי ובעצם סוג של בגידה במקום בו אתה חי). שייכים לדת מרושעת ואכזרית ומקיימים טקסי פולחן דם באמצעות קורבנות בני אדם. כמו גם הרעיון שנשים יהודיות נוטות להינשא לגברים בעלי עוצמה לא-יהודיים, על-מנת להגן על העם היהודי (כמו שצפיה נישאה למוחמד). כשספרות זו ניזונה במפורש מהספרות האנטישמית אירופאית והנוצרית שחדרה לארצות הערביות בין שנות החמישים עד השבעים.[2]